מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקים:

בס"ד

דברים חיים רחמים

א' בימים האלה של ספירת העומר, שהם גם ימי אבל על הנעשה במחנה רבי עקיבא ע"ה, הקב"ה מלמד אותנו איך להתנהג ולהימנע ממחלקות. כתוב בתורה בתחילת מעשה הבריאה:

בראשית א'. [ו] ויומר ה' יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל ביו מים למים: [ז] ויעש ה' את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי-כן: [ח] ויקרא ה' לרקיע שמים ויהי-ערב ויהי בקר יום שני:

הקב"ה לא אומר 'כי-טוב' כמו בשאר הימים. הסבר יפה מופיע באגדות:

'ספר האגדה' בעריכת ביאליק ורבניצקי, חלק ראשון, [כז],

ר' חנינא אמר: שבו נבראת מחלוקת, שנאמר: "ויהי מבדיל בין מים למים" (שם שס). אמר ר' טביומי: אם מחלקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה "כי-טוב", מחלקת שהיא לערבובו –על-אחת-כמה-וכמה (שם).

ב' אפשר לשאול, הרי התלמוד בנוי ממחלוקות, איך מתיישב זה עם זה?

התשובה היא שבתלמוד אין מחלקות אלא קושיות, דיונים על נושא מסוים מכמה צדדים, מכמה כיוונים, יש כמה דעות אבל הלכה אחת!

ג' כתוב בפרקי אבות, [ה כ]:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו:"

אפשר לשאול, מה זאת אומרת 'מחלוקת לשם שמיים, סופה להתקיים?' אפשר אולי לפרש את זה על סמך אמירה אחרת של חז"ל, צדיקים לא מתים בכלל, הם חיים אפילו אחרי מותם הגשמי. מה זאת אומרת? זה אומר שמזכירים אותם, לומדים ומשנים את מעשיהם הטובים.

דבר דומה אפשר אולי להגיד על 'מחלוקת לשם שמיים, סופה להתקיים', ז"א, להתקיים זה ללמוד את הקושיא, לשנות אותה, וגם ללמוד להתנהג בהתאם לבעלי הקושיא שהיא לשם שמיים.