אברבנאל על תורה
בראשית
השאלה הז' באמרו וירא אלהים את האור כי טוב
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקשה זה מפני'. ראשונה מפני מה לא אמר בבריאת
האור וירא אלהים כי טוב בסתם והחלט כמו שנא' במעשה שאר הימים, ושנית מה ענין
ההבדלה הזאת שיחס אליו יתברך כי הנה המציאות הוא נבדל מההעדר בעצמו ומבלי מבדיל
לפי שהאור הוא מציאות והחשך הוא העדרו ושני המקבילים א"א שימצאו יחדו ושלישית
מה ענין אמרו שלפי שהיה האור טוב הבדיל בינו ובין החשך כאלו אם לא היה האור טוב לא
היה מבדיל ביניהם וישבו שניהם שבת אחים גם יחד והוא שקר כי הקנין וההעדר א"א
שימצא האחד כי אם בבטול השני וסורו. ורביעי שהפסוק אינו מסודר כראוי לפי הנראה
ממנו לפי שהיה לו לומר ראשונה ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ואחר כך וירא אלהים
כי טוב ר"ל שהיה האור והבדלתו מהחשך דבר טוב ונאות לא שיאמר שראה את האור כי
טוב ואחר כך ויבדל:
תמצית השאלה:
דון יצחק אברבנאל ע"ה מעלה ארבע
קושיות על הפסוקים המתארים את בריאת האור
[בראשית א ד] "וַיַּרְא ה' אֶת
הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל ה' בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ".
אברבנאל מעלה ארבע קושיות על פסוק
זה, הנוגעות לניסוחו ולסדר המילים בו:
1. התוספת
"את": מדוע
נאמר "וירא ה' את האור כי טוב", ולא פשוט "וירא ה' כי
טוב", כפי שנאמר לגבי בריאת דברים אחרים? מה משמעות המילה "את"
כאן? האם היא מיותרת?
קושיה
זו מתמקדת בניסוח הלשוני של הפסוק ובמשמעות המילה הבודדת.
2. מהות
ההבדלה: מהי משמעות ההבדלה בין האור לחושך?
הרי האור הוא מציאות והחושך הוא העדר, ולכן הם מובחנים מטבעם. מהי אם כן פעולת
ההבדלה האלוהית? האם היא רק הפרדה פיזית או שיש לה משמעות עמוקה יותר?
קושיה
זו מתמקדת במהות הפעולה המתוארת בפסוק ובמשמעותה העמוקה.
3. הקשר
בין הטוב להבדלה:
הפסוק קושר בין
ראיית האור כ"טוב" לבין ההבדלה ("וירא ה' את האור כי טוב ויבדל"). האם
משתמע מכך שאם האור לא היה טוב, לא הייתה מתבצעת הבדלה? מהו טיב הקשר בין שני חלקי
הפסוק? האם הוא סיבתי, תיאורי או בעל משמעות אחרת?
קושיה
זו מתמקדת ביחס בין שני חלקי הפסוק ובמשמעות הקשר ביניהם.
- סדר הפסוק: מדוע סדר הפסוק הוא
"וירא... ויבדל" ולא "ויבדל... וירא"? לכאורה, היה
הגיוני יותר שההבדלה תקדים את ההכרה בטוב, שכן ההבדלה היא זו שיוצרת את המצב
החדש. מדוע אם כן בחרה התורה בסדר הזה? קושיה זו
מתמקדת בסדר המילים בפסוק ובמשמעות הסדר הזה.
לכן, יש בעצם
ארבע שאלות, או ארבע קושיות! נתחיל לדבר עליהן אחת אחת:
1.
לעניות דעתי,
הייתי מציע את התירוצים הבאים, לגבי הקושיא הראשונה בשאלה, "מדוע התורה
משתמשת במילה "את" לפני "האור":
א.
חשיבות האור הראשוני:
- האור שברא
ה' ביום הראשון הוא לא רק אור פיזי, אלא גם סמל רוחני ומהותי. זהו האור שקדם
לבריאת השמש והירח, וייתכן שהוא מקור האור של כל הבריאה כולה.
- התורה
מדגישה את חשיבותו של אור זה על ידי השימוש במילת היחס "אֶת",
שמציינת יחס ישיר ומשמעותי בין ה' לאור.
- ייתכן
שהכוונה היא לומר שה' "ראה" את האור במלוא חשיבותו ומשמעותו, ולא
רק כדבר פיזי בלבד.
ב.
האור כיסוד:
- האור שברא
ה' הוא יסוד יסודי שממנו נובעים כל סוגי האור הקיימים בעולם, כולל האור של
המאורות, האש, ועוד.
- ייתכן
שהתורה משתמשת בביטוי "אֶת הָאוֹר" כדי לרמוז לכך שהאור הראשוני
הוא לא רק דבר חולף, אלא יסוד קיים ומתמשך, שממנו ניזונים כל הדברים החומריים
והרוחניים.
- האור
הראשוני הוא בבחינת "אב טיפוס" של כל סוגי האור, והוא ממשיך
להתקיים ולפעול בעולם גם כיום.
לסיכום,
השימוש בביטוי "אֶת הָאוֹר" ולא "הָאוֹר" נועד להדגיש את
חשיבותו ומעמדו המיוחד של האור הראשוני. ייתכן שהכוונה היא לרמוז לכך שהאור הוא לא
רק דבר פיזי, אלא גם יסוד רוחני ומהותי, שממנו נובעים כל סוגי האור הקיימים בעולם.
2.
קושיא שנייה: מהי משמעות ההבדלה בין האור
לחושך?
אפשר
אולי לתרץ שגם החושך הוא מציאות, בדומה לאור. ראינו בתופעה של 'המפץ הגדול' שהחושך
היה חוסר יכולת של האור לצאת מ-'הבור השחור', שזה מציאות! ברור שזה תיאור של בריאת
העולם לפי הפשט, כאשר העולם נברא על ידי הקב"ה.
יכול
להיות שההבדלה בין האור לבין החושל מזכירה את בריאת אדם וחווה, שלפי האגדה, גם הם
נבראו ביחד ואחר כך נבדלו זה מזה. יש הקבלה מסוימת בין ההבדלה בין האור לחושך
לבריאת האדם וחווה, אך גם הבדלים משמעותיים. לעניות דעתי, ההקבלות
מעניינות יותר, כאשר ההבדלים מובנים מאליהם. לכן, אני מתייחס רק להקבלות.
ההקבלה:
- בריאה
כפולה: בשני
המקרים, ישנה בריאה כפולה של שני ניגודים: אור וחושך, אדם וחווה.
- הפרדה: בשני המקרים, ישנה הפרדה בין שני
הניגודים. האור והחושך נפרדים זה מזה, והאדם וחווה נפרדים זה מזה (לפחות
באופן פיזי).
- יצירה
משותפת: לפי
האגדה, אדם וחווה נבראו יחד, מחוברים זה לזה, ורק לאחר מכן הופרדו. בדומה
לכך, ייתכן שהאור והחושך היו קיימים יחד מלכתחילה (ראה 'המפץ הגדול'!), ורק
לאחר מכן הופרדו.
לעניות
דעתי, יכול להיות שרעיון ההבדלה, ההפרדה, בין האור לבין החושך מתוך בריאה משותפת
בא לחזק את הרעיון של אל אחד, רשות אחת, הבורא וגם שולט גם על האור וגם על החושך.
הנה
כמה נקודות שתומכות בגישה זו:
- בריאה
משותפת: העובדה
שהאור והחושך נבראו יחד מלכתחילה מלמדת כי שניהם נמצאים תחת שליטתו של אל
אחד. אין כאן שני כוחות נפרדים או שני אלים שונים.
- הפרדה
מכוונת: ההפרדה
בין האור לחושך היא אקט מכוון של הבורא. הוא בוחר להבדיל ביניהם ולקבוע את
מקומם ותפקידם בעולם. בכך הוא מדגיש את ריבונותו על כל הבריאה.
- אחדות
הבריאה: למרות
ההבדל בין האור לחושך, הבריאה נשארת אחת. שניהם משלימים זה את זה ויוצרים יחד
מערכת מאוזנת והרמונית. הדבר מלמד על אחדות הבורא ועל תכליתו המאוחדת בבריאה.
פרשנות
זו מחזקת את ההבנה כי האל הוא אחד ואין שניים, והוא שולט על כל הכוחות והתופעות
בעולם, כולל האור והחושך.
לעניות
דעתי, גם לחושך יש תועלת, ואף חיונית לקיום העולם. אפשר אולי להגיד, שלכול
דבר יכול להיות גם תועלת, וגם הפסד, לפי איך משתמשים בו. ברור שלמצווה יש רק
תועלת, ולעבירה יש רק הפסד. אמרו חכמים: לא עושים מצווה על ידי עבירה "אין עבירה
מצווה", ו"אין מצווה עבירה". "אם עשיתן כמצותן - הן מצות, ואם
לאו - אינן מצות" [תלמוד ירושלמי, מסכת חלה, דף ט/א]. מה התועלת של החושך? למשל,
לנסות ולישון באור פתוח! זה עינוי!
אך החושך,
לכאורה דבר שלילי, יש בו תועלות רבות:
- שינה: כפי שציינת, חושך חיוני לשינה
טובה ובריאה.
- מנוחה: החושך מאפשר לגוף ולנפש לנוח
ולהתחדש.
- צמיחה: צמחים רבים זקוקים לחושך כדי
לגדול ולשגשג.
- איזון: החושך משלים את האור ויוצר איזון
בעולם.
- הגנה: חושך יכול להגן עלינו מפני סכנות
שונות.
יתר על כן,
החושך מסמל גם דברים חיוביים בעולם הרוחני:
- צניעות: החושך מסייע לנו לשמור על
צניעותנו.
- התבוננות: החושך מאפשר לנו להתבונן פנימה
ולחשוב על עצמנו.
לסיכום, החושך
אינו רק היעדר אור, אלא יש לו תפקיד חשוב ומשמעותי בעולם. הוא משלים את האור,
מאפשר חיים ומסמל דברים חיוביים בעולם הרוחני.
עוד דבר: כאשר
הקב"ה התחיל בבריאת העולם, בהתחלה היה חושך, אחר כך היה אור. ההבדלה בין האור
לבין החושך שבא בבריאה אחרי ביראת האור, לעניות דעתי, מסמלת גם האפשרות של
מחזוריות בין החושך לבין האור, שזה המצב האידיאלי! ז"א, יש אור, אחר כך בא
חושך, אחר כך בא עוד פעם אור, וכך בהמשך לפי הקב"ה. לעניות דעתי, יכול להיות
שמה שכתוב בפסוק "וַיַּרְא
ה' אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל ה' בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" , ז"א, הקב"ה ראה שהאור טוב,
והבדיל בין החושך לאור, הקב"ה מביא למחזוריות בין האור לבין החושך, גם זה וגם
זה, לא ביחד כפי שהיה קודם, אלא נבדלים זה מזה, פעם אור, פעם חושך, במחזורות, כחלק
מהתכנון האלוקי.
בריאת האור והחושך וההפרדה ביניהם
אינה רק פעולה חד פעמית, אלא היא גם מודל ודוגמה למחזוריות קבועה בטבע ובחיים.
הפסוק "וַיַּרְא ה' אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל ה' בֵּין
הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" רומז לא רק להבדלה פיזית, אלא גם להבנה שיש כאן
מחזוריות. הקב"ה ראה את האור
"כי טוב", כלומר, ראה את הפוטנציאל הגלום בו, וגם את הצורך בחושך כדי
לאפשר איזון וקיום.
ההבדלה בין האור לחושך אינה רק הפרדה, אלא גם יצירה של מחזוריות.
יום ולילה, קיץ וחורף, שינה ועיירות - כולם דוגמאות למחזוריות
הנובעת מההבדלה הראשונית בין האור לחושך.
מחזוריות זו היא חלק מהסדר האלוקי בעולם, והיא מאפשרת חיים, צמיחה
והתפתחות. ייתכן גם שהמחזוריות של אור
וחושך מסמלת את המחזוריות של תקופות שונות בחיי האדם והעם היהודי.
תקופות של אור ושמחה מתחלפות בתקופות של חושך וקושי, אך תמיד יש
תקווה לאור חדש שיפציע.
3.
קושיא שלישית: הקשר בין הטוב להבדלה.
הפסוק קושר בין ראיית האור כ"טוב" לבין ההבדלה ("וירא ה' את
האור כי טוב ויבדל"). האם משתמע מכך שאם האור לא היה
טוב, לא הייתה מתבצעת הבדלה? מהו טיב הקשר בין שני חלקי הפסוק? האם הוא סיבתי,
תיאורי או בעל משמעות אחרת?
קושיה
זו מתמקדת ביחס בין שני חלקי הפסוק ובמשמעות הקשר ביניהם.
קושיא זאת כוללת
כמה שאלות. נתחיל בשאלה הראשונה: האם
משתמע מכך שאם האור לא היה טוב, לא הייתה מתבצעת הבדלה? לעניות דעתי, כן, אם האור
לא היה טוב, לא הייתה מתבצעת הבדלה. אמרו חז"ל "כָּל דְּעָבִיד
רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד" [תלמוד
בבלי, מסכת
ברכות, דף ס',
עמוד ב']. לכן, לעניות דעתי זאת
שאלה רטורית, שאלה מליצית, בלבד. אם כן, ההבדלה בין האור
לחושך היא גם כן לטובה, ונובעת מכך שהאור הוא טוב. לעניות דעתי, ההבדלה בין האור לבין החושך לטובה היא, גם מפני שהיא
מאפשרת את מחזוריות אור-חושך, המאפשרת קיום העולם.
לעניות דעתי, היום הראשון, היום
השני, היום השלישי, לא היו שווים זה לזה. גם התקופות של חושך, או לילה, ושל אור,
היום, לא היו שוות ביניהם, ביום הראשון, ביום השני, ביום השלישי, לפני שהקב"ה
ברא את השמש ואת הכוכבים. לעניות דעתי, גם אחרי שנבראו השמש והירח, יום רבעי, יום
חמישי, לא היו שווים ביניהם. כול השבוע הראשון של בריאת העולם, עד היום השישי כאשר
נברא האדם, היה מן תקופת מעבר, בין תוהו ובוהו לבין העולם שאנו מכירים אותו. יכול
להיות שהתורה מרמזת לנו שתהליך דומה עובר גם האדם בהתפתחות שלו, בכול תהליך יש
תקופת מעבר עד שהמצב מתיישב ומתייצב.
שאלה שנייה בתוך קושיא: מהו טיב הקשר
בין שני חלקי הפסוק? האם הוא סיבתי, תיאורי או בעל משמעות אחרת?
הפסוק הוא:
[בראשית א ד] "וַיַּרְא ה' אֶת
הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל ה' בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ".
לעניות דעתי, לפי הפשט, יש קשר סיבתי
בין שני חלקי הפסוק. אבל, יכול להיות משמעות אחרת: האור והחושך, שני ניגודים,
קשורים ביניהם בקשר קיומי, בלי אור אין חושך, בלי חושך אין אור. מצאתי משפט יפה
"התורה דוגלת בבחירה חופשית. ללא בחירה אין משמעות לכל הציוויים שבתורה"
https://www.etzion.org.il/he/philosophy/great-thinkers/manitou/freedom-choice] [
דבר דומה בזוג אור-חושך, ללא חושך, אין משמעות לאור. וגם לגבי החושך, ללא אור, אין
משמעות לחושך.
עוד דבר, לא פחות חשוב: החושך והאור
נבדלים זה מזה, משורש אחד, הם נבראו ביחד, ואחר כך נבדלו זה מזה. משמעות הדבר
חשובה ביותר: גם האור, וגם החושך נבראו על ידי אותה רשות, הקב"ה! להבדיל מאמונות
הנוכרים אלף הבדלות, המאמינים שהאור נברא על ידי רשות אחת, והחושך נברא על ידי רשות
שניה, אחרת ונפרדת מרשות האור. הדבר מחזק את רעיון האל האחד, שהוא ברא את הכל, גם את האור וגם את החושך. אין כאן שני
כוחות נפרדים או שני אלים שונים.
גישה זו שוללת אמונות פגאניות שונות, שבהן היו אלים רבים האחראים על
כוחות שונים בטבע.
התורה מלמדת אותנו שה' הוא אחד, והוא
הבורא של הכל. גם
האור וגם החושך הם חלק מהבריאה שלו.
העובדה שהאור והחושך נבראו יחד מלמדת אותנו גם על השלמות
וההרמוניה של הבריאה.
האור והחושך הם שני ניגודים, אך הם גם משלימים זה את זה. אי אפשר
לחיות רק באור, וגם לא רק בחושך.
העולם זקוק לשניהם כדי להתקיים.
ייתכן גם שהעובדה שהאור והחושך נבראו יחד מסמלת את המורכבות של
החיים. החיים אינם רק טוב או רק רע.
יש בהם גם אור וגם חושך, גם שמחה וגם עצב.
היכולת להתמודד עם שני הניגודים האלו היא חלק מהאתגר של החיים. לעניות דעתי, דבר חשוב: האור והחושך רק במבט ראשון, ולפי הפשט, הם
ניגודים, אבל, במבט עמוק יותר, הם משלימים זה את זה, בלי זה אין זה. עוד יותר, לא
תמיד האור טוב, הוא יכול להיות גם מפריע ומזיק, למשל אור חזק מדי שלא נותן לנו
לישון, או אור השמש שלפעמים שורף את האדם, את האדמה. דבר דומה על החושך, לא תמיד
החושך רע, הוא יכול גם לעזור, למשל, הצמחים בלילה, בחושך, סופגים פחמן דו-חמצני,
ופולטים חמצן, דבר חיובי ודרוש לקיום העולם. יתר על כן, אור וחושך אינם רק תופעות
פיזיות, אלא גם סמלים בעלי משמעות רוחנית ומוסרית.
האור מסמל את הטוב, הצדק והקדושה, אך גם את הגאווה וההתנשאות.
החושך מסמל את הרע, השקר והטומאה, אך גם את צניעות, ההתבוננות
והעומק. היכולת להכיר בטוב וברע, באור
ובחושך, ולבחור בדרך הנכונה, היא חלק מהעבודה הרוחנית של האדם.
לסיכום, אור וחושך הם שני כוחות משלימים וקשורים זה בזה. הם אינם רק
מנוגדים, אלא גם חיוניים לקיום העולם והאדם.
ההבנה הזו מלמדת אותנו על מורכבות החיים ועל הצורך באיזון בין
ניגודים. דבר זה מביא אותנו להרמב"ם, הבוחר בדרך
המלך, בדרך האמצע. לעניות דעתי, מעניין מאד איך כול מה שלומדים מתקשר זה בזה!
ברוך הקדוש ברוך הוא!
4. קושיא
רביעית: סדר הפסוק:
מדוע סדר הפסוק
הוא "וירא... ויבדל" ולא "ויבדל... וירא"? לכאורה, היה
הגיוני יותר שההבדלה תקדים את ההכרה
בטוב, שכן ההבדלה היא זו שיוצרת את המצב החדש. מדוע אם כן בחרה התורה בסדר הזה?
קושיה
זו מתמקדת בסדר המילים בפסוק ובמשמעות הסדר הזה.
הפסוק הוא:
[בראשית א ד] "וַיַּרְא ה' אֶת
הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל ה' בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ".
לעניות דעתי, יכול להיות שהסדר בפסוק
נכון: האור היה נברא וקיים, אחרי שהאור החליף את החושך הראשוני בעולם, אבל באותו
זמן החושך נעלם. אחרי זה, נברא מחדש גם החושך, הייתה ההבדלה של גם האור וגם החושך,
ונברא על ידי הקב"ה המחזוריות של האור ושל החושך.
לפי הפשט, בתחילה, היה חושך מוחלט,
"וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם".
לאחר מכן, נברא האור, והוא החל להאיר בעולם, בכול העולם, ללא נוכחות
החושך. רק לאחר מכן, ה' הבדיל בין האור לחושך, ויצר את המחזוריות שאנו מכירים -
יום ולילה.
לעניות דעתי, אם הסדר בפסוק היה
הפוך, התהליך המתואר של הבריאה היה שונה.
לעניות דעתי, בריאת האור והבדלת
החושך מזכירים בריאת האדם ואחרי זה "ההבדלה" של חווה מהאדם עצמו. כתוב
בתורה:
[בראשית ב יח] וַיֹּאמֶר יְהוָה
אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.
רש"י מפרש: האישה יכולה להיות
כעזר לאדם, אבל היא גם יכולה להיות כנגד.
דבר דומה יכול להיות גם עם האור ועם
החישך: האור והחושך יכולים לתמוך ולהשלים זה בזה, האור מאפשר לנו לראות ולפעול,
והחושך מאפשר לנו לנוח ולישון.
אבל, גם יכולים להיות זה נגד זה, להפריע זה לזה. הדבר יכול להיות נכון גם בפשטות
אור-וחושך, אבל גם במשמעותם הרוחנית. הכול תלוי באדם, אם הוא מקיים מצוות ה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה