בראשית ב׳:ד׳ דון יצחק אברבנאל על התורה
אלה תולדות השמים והארץ וכו'. עד לשמור
דרך עץ החיים. הנה בפרשה הזאת הגדולה בכמותה וסודותיה שיערתי שמנה חלקים. האחד הוא
בהקדמת תחלתו אלה תולדות השמים וגו' עד והשקה את כל פני האדמה. והחלק הב' הוא בספור
יצירת האדם תחלתו וייצר ה' אלהים את האדם עד ויהי האדם לנפש חיה. והחלק הג' הוא בספור
הגן ונהרותיו תחלתו ויטע ה' אלהים עד לעבדה ולשמרה. והחלק הד' הוא בספור מה מצוה השם
לאדם תחלתו ויצו ה' אלהים עד מות תמות. והחלק הה' הוא ביצירת האשה וזווגה עם אדם תחלתו
ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם עד והיו לבשר אחד. והחלק הששי הוא בחטא אדם תחלתו
והנחש היה ערום עד הנחש השיאני ואוכל. והחלק השביעי הוא בעונש אדם והאשה וקללותיהם
תחלתו ויאמר ה' אלהים אל הנחש עד כתנות עור וילבישם. והחלק הח' הוא מגרוש האדם מג"ע
תחלתו מן האדם היה כאחד ממנו עד לשמור את דרך עץ החיים. והנני מעיר הספקות והשאלות
אשר שערתי בכל פסוקי הפ' הזאת וחלקיה אח"כ נבקש דרך או דרכים נאותים וראויים לתשובתם
עם פירושי הפסוקים:
השאלה הל"ה בענשי האשה שכפי הנראה הם
גם כן דברים טבעיים ולא באו על צד העונש ואם הראשון בעצב תלדי בנים אם היה שנ' על
מה שיקרא בעת יצירת הולד בבטנה לפי שבהעצר דם הנדות בהולד הילד מאותו העצר יתחדשו
בבטן המלאה חבלים ועלופים וכאבים גדולים וכן צער ההריון שזכר באמרו והרונך הוא ג"כ
טבעי לפי שבעת גדול העובר וצמיחתו משך ט' חדשים יתפשטו ויתנפחו עצבי האם גם יתנועע
ויתרוצץ הבן בקרבה ותאמר א"כ למה זה אנכי. וכן השלישי שהוא בעצב תלדי בנים
הוא דבר טבעי בצאת גשם גדול ממקום צר שיחוייב בהכרח שימתחו העצבים אשר בצואר הרחם
ויתחדשו ממנו צירים וחבלי' ליולדה וכמו כן יתחדשו לנקבו' הב"ח הבלתי מדברים
אשר לא אכלו מעץ הדעת כמ"ש (איוב ל"ט א') הידעת עת לדעת יעלי סלע תכרענה
ילדהן תפלחנה וגו' חולל אילות תשמור הנה א"כ בעצב תלדי בנים הוא דבר טבעי לא
ע"צ העונש וכן הרביעי ואל אישך תשוקתך הוא דבר טבעי כתשוקת החומר לצורה כן
תשוקת הנקבה לזכר מאיזה מין שיהיה וכן החמשי שאמר והוא ימשול בך הוא דבר טוב
ומועיל להיות כל איש שורר בביתו לפי שכל הנהגה תעלה לראש אחד כמו שהוא גלגל אחד
מקיף ומנהיג בכל ולב אחד שוטר ומושל בגוף ומלך אחד יהיה לכלם כאנשי העיר ולכן היה
הראוי שימשול האדם באשתו כמו שתמשול הצורה בחמרה ואין לנו א"כ בזה עונש ולא
קללה לאשה:
הפסוק הקשור:
[בראשית ג טז] אֶל הָאִשָּׁה אָמַר
הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל
אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשׇׁל בָּךְ.
[תרגום יונתן] לְאִינְתְּתָא אָמַר
אַסְגָא אַסְגֵי סְגוּפַיִךְ בַּאֲדַם בְּתוּלִין וְעִידוּיֵךְ בְּצַעַר תַּלְדִין
בְּנִין וּלְוַת בַּעֲלִיךְ תְּהֵי מַתְוָךְ וְהוּא יְהֵי שַׁלִיט בִּיךְ
לְמִזְכֵּי וּלְמֶחְטֵי:
[תרגום יונתן בעברית] לאישה אמר:
הַרְבֵּה אַרְבֶּה את צערך [עינוייך] בדם הבתולים, ואת הריונך; בצער תלדי בנים,
ואל בעלך תהיה תשוקתך, והוא יהיה שליט בך – לזכות ולחטוא.
בשאלה זו, דון יצחק אברבנאל ע"ה
טוען שכל הפרטים המופיעים בפסוק "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר..." הם תופעות גופניות
וחברתיות הכרחיות וטבעיות, ולכן קשה להגדיר אותן כ"עונש" או
"קללה" שנוצרו רק בגלל החטא.
הוא מפרק את הפסוק לחלקים ומראה
שכולם טבעיים:
1. הכאב הגופני ("עִצְּבוֹנֵךְ
וְהֵרֹנֵךְ", "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי"):
- ההיריון: דון יצחק אברבנאל ע"ה נותן
הסבר גופני פנימי מפורט – גדילת העובר בבטן במשך תשעה חודשים בהכרח מותחת את
העצבים וגורמת לכובד ולחוסר נוחות. זהו תהליך גופני טבעי של גדילה.
- הלידה: זהו
חוק פיזיקלי פשוט: "יציאת גוף גדול (התינוק) ממקום צר (הרחם)". זה
בהכרח כואב.
- ההוכחה מן החי: ראיה
מוחצת מספר איוב ("הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע"). הרי גם
בעלי חיים, שלא חטאו ולא אכלו מעץ הדעת, סובלים כאבי לידה
("חֲבָלִים"). אם כך, הכאב הוא חלק מהטבע של כל נקבה בבריאה, ולא
עונש מיוחד לחווה.
2. התשוקה ("וְאֶל אִישֵׁךְ
תְּשׁוּקָתֵךְ"):
- המשיכה של הנקבה לזכר היא חוק
טבע בסיסי ("כמו תשוקת החומר לצורה"). זה קיים אצל כל בעלי החיים
וזהו המנגנון שמבטיח את המשך הקיום. זה לא עונש, אלא טבע הבריאה.
3. השליטה הגברית ("וְהוּא
יִמְשָׁל בָּךְ"):
- כאן הוא טוען טענה חברתית:
שלטון הבעל (או "ראש המשפחה") הוא לא קללה, אלא דבר טוב ומועיל.
- כל מערכת צריכה ראש אחד כדי
לתפקד (כמו לב אחד בגוף, מלך אחד למדינה). אם שניהם היו שווים בשליטה, הייתה
אנרכיה. לכן, העובדה שהאיש מושל היא הסדר הטבעי והנכון ("הראוי"),
ולא עונש.
עוד פעם, השאלה היא "אם המצב
הטבעי לפני חטא עץ הדעת, בגן עדן, היה אותו
מצב כמו אחרי חטא עץ הדעת, אחרי גירוש אדם וחווה מגן עדן? דיברנו על זה גם
בעונש הנחש, והעלינו סברה שהמצב הטבעי בגן עדן היה שונה מהמצב הטבעי מחוצה לו.
יכול להיות שזה היה גם במקרה האישה, וגם במקרה האיש.
הטיעון הוא בעצם: אל תשפטו את "חוקי גן עדן" במשקפיים של
"חוקי העולם הזה".
אם מקבלים את ההנחה שהמציאות בגן עדן
הייתה שונה מהותית – רוחנית יותר, עדינה יותר, ופחות חומרית ("גסה") -
אזי כל הקושיות של דון יצחק אברבנאל ע"ה נופלות, גם לגבי האישה וגם לגבי האדם.
1. לגבי האישה: לידה ללא כובד החומר
- הקושי של דון יצחק אברבנאל
ע"ה: לידה
כרוכה בפיזיקה של "גוף גדול יוצא ממקום צר", ולכן הכאב הוא הכרחי
וטבעי.
- הפתרון לפי השאלה: בגן עדן, הגוף הפיזי
היה שונה. אולי הוא היה "רוחני" יותר? אולי הלידה לא הייתה כרוכה
במאמץ פיזי גס? אולי גוף האישה, הגוף של חווה היה הרבה יותר גמיש, הרבה יותר
"אלסטי"?
- תמיכה מהמקורות: חז"ל במדרש
אומרים שקין והבל נולדו עוד לפני הגירוש מגן עדן, ושם הלידה הייתה מיידית
וללא צער ("עלו למיטה שניים וירדו ארבעה"). לפי זה, "טבע
הלידה" השתנה. הכאב, ה"עצב" והקושי הפיזי הם תוצאה של התגשמות
החומר שקרתה בעקבות החטא. העולם הפך ל"קשה" ודחוס יותר, ולכן
כל תהליך של יצירה (לידה) כרוך בחיכוך ובכאב.
2. לגבי האדם: פרנסה ללא מאמץ
(זה מתקשר לשאלה הבאה, אבל העיקרון זהה):
- הטבע כיום: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". כדי להוציא לחם
מהארץ צריך לחרוש, לזרוע, לקצור. זה נראה טבעי.
- הטבע בגן עדן: לפני
החטא, המזון היה זמין ומוכן ("מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל").
האדם לא היה צריך להילחם בטבע (קוצים ודרדרים).
- השינוי: העונש הוא המעבר
ממציאות של שפע זמין למציאות של מחסור ומאבק.
3. המסקנה העקרונית של השאלה:
החטא גרם לשינוי בהוויה של העולם
כולו:
- הנחש: ירד מדרגת "חיה
מדברת/תבונית" לדרגת זוחל.
- האישה: ירדה
מלידה טבעית-"ידידותית" ללידה כואבת.
- האדם: ירד מחיים של
"מקבל" (בגן) לחיים של "עמל" (בשדה).
למה דון יצחק אברבנאל ע"ה מתעקש
אחרת?
דון יצחק אברבנאל
ע"ה מנסה להימנע מריבוי נסים ושינויי טבע. הוא רוצה שהתורה תהיה רלוונטית
לעולם הטבעי שלנו. אבל הגישה שבשאלה, שהיא הגישה המדרשית והקבלית, טוענת שהעולם
שלנו הוא עולם "שבור" או "נפול" ביחס למקור, ולכן מה שנראה
לנו כ"טבע" הוא בעצם ה"עונש" (או התיקון) המתמשך.
השאלה היא עקבית ופותרת את כל בעיות המחשבה
שדון יצחק אברבנאל ע"ה מעלה. היא מניחה שגן עדן היה "כוכב אחר"
מבחינת חוקי הטבע, ולכן אי אפשר להקשות קושיות מהביולוגיה של ימינו על המציאות של
אז.
לגבי השליטה הגברית ("וְהוּא
יִמְשָׁל בָּךְ"):
איך מסתדר זה עם הפסוק שבבריאה
"עזר כנגדו"?
השאלה מצביעה על סתירה מהותית בין
המצב לפני החטא למצב אחריו:
- לפני החטא: "עֵזֶר
כְּנֶגְדּוֹ" (שוויון ושותפות)
- המילה "כְּנֶגְדּוֹ"
משמעותה המילולית היא "מולו".
- רש"י מביא את המדרש
המפורסם: "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו (להילחם בו)".
- המשמעות: מערכת היחסים המקורית
בגן עדן הייתה של שותפות שוויונית. האישה לא הייתה
"כפופה" לאיש, אלא עמדה מולו, כשותפה שיכולה גם לבקר אותו ולהיות
"כנגדו" אם צריך. זהו תיאור של דו-שיח בין שווים.
- אחרי החטא: "וְהוּא
יִמְשָׁל בָּךְ" (היררכיה ושליטה)
- כאן מתוארת מציאות חדשה של כניעה
ושליטה. הבעל
הוא "המושל", והאישה היא "הנמשלת".
- זהו מעבר חריף ממצב אופקי
(שווים זה מול זה) למצב אנכי (אחד מעל השני).
דון יצחק אברבנאל ע"ה בשאלתו
טען: "שליטת הגבר היא דבר טבעי וטוב, כמו מלך במדינה, ולכן זה לא עונש".
השאלה מפריכה אותו ומוכיחה את בשיטה
המדרשית:
אם המצב הטבעי
והראשוני היה "עזר כנגדו" (שוויון), הרי שהמצב של "והוא ימשול
בך" הוא ירידה, קלקול ועונש.
זה מוכיח שוב
את התיזה: הטבע
השתנה.
- בגן עדן (העולם האידיאלי):
זוגיות היא הרמוניה בין שני חצאים שווים ("עצם מעצמיי").
- בעולם הזה (העולם הנפול):
זוגיות הופכת לעיתים קרובות למאבק כוח, שבו צד אחד מנסה לשלוט בצד השני.
תוספת יפה מתרגום יונתן:
תרגום יונתן הוסיף על "והוא
ימשול בך" את המילים "לזכות
ולחטוא"
במצב של
"עזר כנגדו", האישה היא שותפה שמצילה את האדם מחטא. במצב של "הוא
ימשול בך", הבעל יכול חלילה לגרור את אשתו לחטא (כי היא כפופה לו), וזהו חלק
מהטרגדיה של השינוי בטבע.
היום קראתי על המצווה "וְשִׂמַּח
אֶת אִשְׁתּוֹ". זה רחוק מלהיות מתאים אל "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".
יותר מזה, הגמרא, ספרות הקודש מלאים בדוגמאות של זכויות האישה, למשל זכות לממון,
זכות על נישואין וגירושין, ועוד.
איך זה מסתדר מול "וְהוּא
יִמְשָׁל בָּךְ"?
השאלה היא הלב של היהדות: יש
פער עצום בין הקללה שבפרשת בראשית לבין האידיאל של ההלכה והתורה.
הטיעון חזק מאוד: אם התורה והחכמים
דורשים לכבד את האישה, לשמח אותה ("ושימח את אשתו") ולהעניק לה זכויות
ממוניות (למשל, כתובה) – זה סותר לכאורה את הקללה "והוא ימשול בך".
1. הקללה היא ה"מחלה", התורה
היא ה"תרופה"
זהו העיקרון החשוב ביותר.
- "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" הוא
תיאור של המציאות המקולקלת והטבעית שנוצרה בעקבות החטא. בעולם הג'ונגל, החזק
שולט בחלש. זהו המצב ה"טבעי" והעצוב של האנושות ללא תורה.
- "וְשִׂמַּח אֶת
אִשְׁתּוֹ" (וכל דיני הכתובה) הם התיקון. התורה באה כדי להוציא את האדם
מהמצב המקולקל של אחרי גן עדן ולהחזיר אותו למצב המתוקן.
- המסקנה: התורה
לא באה לחזק את "והוא ימשול בך", אלא לעדן ולרסן אותו. המצווה
לשמח את האישה היא הציווי להתגבר על היצר הטבעי של השליטה ולהפוך אותו לנתינה.
2. דברי הרמב"ם:
הרמב"ם (הלכות אישות פרק
ט"ו הלכה י"ט) מסכם את ההשקפה ההלכתית, והוא עומד בסתירה גמורה לתפיסה
של "רודן בביתו":
"וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את
אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו... ולא
יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, לא עצב ולא רוגז".
הרמב"ם אומר כאן: נכון, יש לך
כוח (מתוקף הקללה), אבל התורה מצווה עליך להשתמש בו כדי לכבד ולאהוב, לא כדי למשול ביד קשה.
3. הכתובה כ"מגן" מפני השליטה
הזכרת בצדק את הזכויות הממוניות.
שמעון בן שטח תיקן את הכתובה בדיוק כדי לאזן את ה"שליטה" של הגבר. אם
הגבר היה שליט אבסולוטי, הוא היה יכול לזרוק את האישה מתי שירצה. הכתובה (חוב כספי
כבד) מגבילה את הכוח שלו ומונעת ממנו לממש את השליטה הזו בקלות דעת ("שלא תהא
קלה בעיניו להוציאה").
סיכום: "תיקון חטא אדם הראשון"
השאלה מובילה למסקנה נפלאה:
קיום המצוות
שבין איש לאשתו הוא הדרך לתקן את חטא עץ הדעת.
- החטא גרם לריחוק ולשליטה
("והוא ימשול בך").
- קיום התורה והמצוות
("ושימח את אשתו") מחזיר את הזוג למצב של "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" - שותפות,
כבוד ושמחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה