אלה תולדות השמים והארץ וכו'. עד לשמור דרך עץ החיים. הנה
בפרשה הזאת הגדולה בכמותה וסודותיה שיערתי שמנה חלקים. האחד הוא בהקדמת תחלתו אלה
תולדות השמים וגו' עד והשקה את כל פני האדמה. והחלק הב' הוא בספור יצירת האדם
תחלתו וייצר ה' אלהים את האדם עד ויהי האדם לנפש חיה. והחלק הג' הוא בספור הגן
ונהרותיו תחלתו ויטע ה' אלהים עד לעבדה ולשמרה. והחלק הד' הוא בספור מה מצוה השם
לאדם תחלתו ויצו ה' אלהים עד מות תמות. והחלק הה' הוא ביצירת האשה וזווגה עם אדם
תחלתו ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם עד והיו לבשר אחד. והחלק הששי הוא בחטא אדם
תחלתו והנחש היה ערום עד הנחש השיאני ואוכל. והחלק השביעי הוא בעונש אדם והאשה
וקללותיהם תחלתו ויאמר ה' אלהים אל הנחש עד כתנות עור וילבישם. והחלק הח' הוא
מגרוש האדם מג"ע תחלתו מן האדם היה כאחד ממנו עד לשמור את דרך עץ החיים.
והנני מעיר הספקות והשאלות אשר שערתי בכל פסוקי הפ' הזאת וחלקיה אח"כ נבקש
דרך או דרכים נאותים וראויים לתשובתם עם פירושי הפסוקים:
השאלה הי"ז באמרו וייצר ה' אלהים מן
האדמה כל חית השדה וגו' והיא כי מה ענין זה לכאן. ואם בא הכתוב לספר יצירת האשה
למה זה זכר בתוך ספורה קריאת שמות לכל הב"ח שאינו מהדרוש אף שיצירת הב"ח
כבר נזכרה ביום הששי ומה צורך בהשנותה פה וכמו ששאלתי ביצירת האדם ויקשה בכלל זה
שאם בא הכתוב להגיד שאם הניח שמות הדברים כפי הסכמתו מדוע אמר בלבד חית השדה ועוף
השמים ולא זכר יסודות וצמחים דוממים ומתכות ושאר הנמצאים עצמים ומקרים שהיה ראוי
להניח להם גם כן שמות:
לפי עניות דעתי, השאלה קשורה
לפסוקים:
[בראשית א כו-כח] וַיֹּאמֶר ה'
נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף
הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.
וַיִּבְרָא ה' אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם ה' בָּרָא אֹתוֹ
זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
וַיְבָרֶךְ אֹתָם ה' וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ
וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם
וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.
[בראשית ב ז,יט-כ] וַיִּיצֶר יְהוָה ה'
אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי
הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה
וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ
וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם
וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
בהחלט, בשמחה.
השאלה מתמקדת בפסוקים י"ט-כ' של
פרק ב', ספר בראשית ("וַיִּצֶר... כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה... וַיָּבֵא אֶל
הָאָדָם..."), והיא מורכבת משלושה קשיים עיקריים הקשורים זה לזה:
1. הקושי הראשון: חוסר רלוונטיות של
סיפור קריאת השמות.
- השאלה: מה
הקשר של סיפור קריאת השמות לבעלי החיים לסיפור המרכזי, שהוא יצירת האישה?
- ההסבר: הסיפור מתחיל באמירה
"לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", ומסתיים ביצירת האישה. מדוע
התורה "תוקעת" באמצע את כל הסיפור הארוך על הבאת בעלי החיים לאדם
כדי שיקרא להם שמות? זה נראה כסטייה לא רלוונטית מהנושא ("שאינו
מהדרוש").
2. הקושי השני: כפילות בסיפור יצירת
בעלי החיים.
- השאלה: מדוע
התורה חוזרת ומספרת על יצירת בעלי החיים ("וַיִּצֶר... מִן הָאֲדָמָה
כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה..."), הרי יצירתם כבר תוארה בפירוט ביום החמישי
והשישי בפרק א'?
- ההסבר: זוהי אותה שאלה בדיוק שנשאלה
על הכפילות בסיפור בריאת האדם. גם כאן, החזרה נראית מיותרת ודורשת הסבר.
3. הקושי השלישי: מדוע קריאת השמות
מוגבלת רק לבעלי חיים?
- השאלה: אם מטרת הסיפור היא
להראות את חוכמתו של האדם ואת שליטתו בעולם על ידי קריאת שמות, מדוע הוא קרא
שמות רק ל-"חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם"?
- ההסבר: התורה לא מזכירה שהוא
קרא שמות לדגים, לצמחים, למתכות, ליסודות, או לכל שאר הנבראים בעולם. אם
קריאת השמות היא ביטוי לשליטה והבנה, מדוע היא כל כך חלקית?
שאלה: יכול להיות שבשלב הראשון,
הקב"ה ברא את האישה לפריה ורוויה, ללא עזר כנגדו של האדם?
יכול להיות שבשבוע השני של בריאת
העולם, בגן עדן, האדם וכול עולם החי היו בשלום, ובהבנה מלאה ביניהם, היו יודעים
שפתם, למשל הנחש שדיבר עם חווה?
יכול להיות שאדם לא מצא בעולם החי
עזר כנגדו, שמתאים לו?
יכול להיות שאז, הקב"ה ברא את
חווה, עזר כנגדו של אדם?
אלו שאלות המציעות כיוון חשיבה מקורי
ויפהפה כדי לפתור את הקשיים שהוצגו. שאלות אלה בעצם מציעות מהלך סיפורי-פסיכולוגי
שלם, שמסביר מדוע סיפור קריאת השמות הכרחי דווקא לפני יצירת האישה.
1. "יכול להיות שבשלב הראשון, הקב"ה
ברא את האישה לפריה ורביה, ללא עזר כנגדו של האדם?"
- זוהי קריאה מעניינת של פרק א'. השאלה
מציעה ש-"זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" מתאר את הבריאה הביולוגית
של שני המינים לצורך קיום המין, אך עדיין לא נוצר הקשר הפסיכולוגי-חברתי
ביניהם. כלומר, הנקבה הייתה קיימת ככוח ביולוגי, אך עדיין לא כ"עזר
כנגדו" במובן של שותפה. זהו רעיון מתוחכם שמפריד בין שני היבטים של
בריאת האישה.
2. "יכול להיות שבשלב השני... בגן עדן,
האדם וכל עולם החי היו בשלום... והיו יודעים שפתם?"
- בהחלט. זהו הפירוש המקובל ביהדות למצב
בגן עדן לפני החטא. הייתה הרמוניה בין האדם לטבע. העובדה שהנחש מדבר עם חווה,
והעובדה שהאדם קורא שמות לחיות, מעידות על קשר ותקשורת עמוקים שהיו קיימים אז
ואבדו לאחר החטא.
3. "יכול להיות שאדם לא מצא בעולם החי עזר
כנגדו, שמתאים לו?"
- זוהי נקודת המפתח והלב של
הפתרון המוצע. נטען
שכל תהליך קריאת השמות לא נועד רק להראות את חכמת האדם, אלא היה תהליך
חינוכי שהקב"ה העביר את האדם.
- מה הייתה מטרת התהליך? לגרום לאדם להבין
בעצמו את בדידותו ואת ייחודו. הקב"ה העביר לפניו את כל בעלי החיים,
זכר ונקבה, זוגות זוגות. האדם, תוך כדי שהוא קורא להם שמות ומבין את מהותם,
רואה שלכולם יש בן/בת זוג, ולכולם יש שותף שמתאים להם. ואז הוא מסתכל על עצמו
ומגיע למסקנה הכואבת: "וּלְאָדָם
לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".
- ההבנה הזו, שהגיעה מתוך
התבוננות והשוואה, היא שהכשירה אותו לרצות ולקבל את האישה כשהיא תגיע.
הוא לא קיבל אותה כמובן מאליו, אלא מתוך הכרה עמוקה בחסרונה.
4. "יכול להיות שאז, הקב"ה ברא את
חווה, עזר כנגדו של אדם?"
- כן, בדיוק. יצירת האישה בפרק ב' אינה
"תיקון טכני", אלא היא התשובה לתפילתו ולצרכיו העמוקים של האדם, צרכים שהוא עצמו גילה והבין
אותם דרך תהליך קריאת השמות.
שאלה: יש אולי לקח לאירוע הזה, של
בריאת אדם וחווה?
יכול להיות שהלקח הוא: הפריה והרוויה
הולכים ביחד עם עזר כנגדו, ורק כך מצליחים גם זה וגם זה, ומבורכים גם זה, וגם זה?
כן, בהחלט. הפירוש
מחבר את שני סיפורי הבריאה (פרק א' ופרק ב') ומראה שהם אינם סותרים, אלא משלימים
זה את זה ליצירת תמונה שלמה של הזוגיות האידיאלית.
1. הלקח: "הפריה והרביה הולכים
ביחד עם עזר כנגדו"
- פרק א' מציג את התכלית ה-ביולוגית-קיומית
של הזוגיות: "פְּרוּ וּרְבוּ". זהו הייעוד הלאומי והאנושי
להמשיך את קיום המין.
- פרק ב' מציג את התכלית ה-אישית-פסיכולוגית
של הזוגיות: "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". זהו הצורך בחברות, בשותפות,
בתמיכה רגשית ובהוצאת האדם מבדידותו.
- הלקח הוא שהתורה בכוונה מציגה
את שני ההיבטים האלה בשני סיפורים שונים, כדי ללמד אותנו ששניהם חיוניים,
ושזוגיות שלמה ומבורכת היא שילוב של שניהם.
2. "ורק כך מצליחים גם זה וגם זה, ומבורכים
גם זה וגם זה"
- שני ההיבטים אינם רק קיימים
במקביל, אלא הם תלויים זה בזה:
- "פריה ורביה" ללא
"עזר כנגדו" יכולה
להפוך למשימה טכנית וקרה. היא עלולה להיות מנותקת מקשר רגשי, ולהחמיץ את
המהות של בניית משפחה.
- "עזר כנגדו" ללא
"פריה ורביה" (כאשר
הדבר אפשרי) הוא קשר שיכול להישאר ממוקד בעצמו, ולהחמיץ את הייעוד של בניית
הדור הבא וההשתתפות בנצח של העם.
- הברכה השלמה מגיעה כאשר שני
המרכיבים מתאחדים: כאשר בניית הדור הבא ("פריה ורביה") נעשית מתוך
אהבה, חברות ושותפות עמוקה ("עזר כנגדו").
אולי, לקח נוסף, הוא טהרת המשפחה, קידושין, נישואין, ואפילו גט?
בהחלט. זו הרחבה טבעית ומדויקת מאוד
של הדיון.
אם סיפור בריאת
האדם והאישה אינו רק סיפור ביולוגי, אלא מודל אידיאלי למערכת יחסים, הרי שכל מערכת
ההלכה היהודית הנוגעת לזוגיות ולמשפחה נועדה לנסות ולשחזר, או לפחות להתקרב,
לאותו אידיאל ראשוני, תוך
התמודדות עם המציאות המורכבת של העולם שלאחר החטא.
הנה כיצד המושגים שהעלית מתקשרים
ללקח הזה:
1. קידושין ונישואין:
- אם הזוגיות האידיאלית היא שילוב
של "פריה ורביה" (היבט קיומי) ו"עזר כנגדו" (היבט
אישי-רוחני), הרי שהקידושין והנישואין הם המסגרת ההלכתית שמטרתה ליצור
את השילוב הזה.
- הקידושין ("הרי את מקודשת
לי...") יוצרים ייחוד והבדלה. הם לוקחים קשר בין שני אנשים
והופכים אותו למשהו קדוש, ייחודי ומובדל מכל שאר הקשרים. זהו המענה לבלבול
ולטשטוש הגבולות שנכנסו לעולם לאחר החטא.
- הנישואין (הכניסה לבית המשותף)
יוצרים את המסגרת המעשית למימוש שני ההיבטים: בניית "בית בישראל"
(פריה ורביה) מתוך שותפות וחברות ("עזר כנגדו").
2. טהרת המשפחה:
- דיני טהרת המשפחה הם אולי
הדוגמה המובהקת ביותר לאופן שבו ההלכה מכניסה קדושה ורוחניות לתוך
ההיבט הפיזי והאינטימי ביותר של הזוגיות.
- הם יוצרים מחזוריות של ריחוק
וקרבה, המונעת מהקשר להפוך להרגל טכני בלבד, ומחדשת כל פעם את הכמיהה והקדושה
שבאיחוד.
- בכך, טהרת המשפחה היא כלי מרכזי
להבטיח שההיבט של "פריה ורביה" לא יבוא על חשבון ההיבט של קשר
רוחני ורגשי עמוק, אלא ישתלב אתו.
3. גט:
- באופן פרדוקסלי, גם הגט
(הגירושין) הוא חלק מהלקח.
- סיפור גן עדן מתאר מצב אידיאלי
של אחדות מוחלטת ("וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"). אך בעולם שלאחר החטא,
עולם של קונפליקטים ואי-התאמות, האחדות הזו לא תמיד אפשרית.
- קיומו של הגט בהלכה הוא הכרה
ריאליסטית בכך. הוא קובע שכאשר הקשר הופך להרסני, וכאשר ה"עזר"
הופך רק ל"כנגדו" באופן תמידי, הפרידה היא לעיתים הפתרון המוסרי
והנכון.
- הגט, על כל חומרתו וצער הכרוך
בו, מבטא את הכבוד של היהדות לאינדיבידואל ואת ההבנה שנישואין צריכים להיות
מקום של צמיחה, ולא של הרס. זהו, במובן מסוים, "תיקון" למצב שבו
האידיאל של גן עדן נכשל.
כל מערכת דיני המשפחה ביהדות –
קידושין, נישואין, טהרת המשפחה ואפילו דיני הגירושין – היא ניסיון מתמשך של אלפי
שנים לקחת את המודל האידיאלי והמורכב של "פריה ורביה" ו"עזר
כנגדו" מסיפור הבריאה, וליישם אותו בתוך המציאות המורכבת של החיים האנושיים,
תוך שאיפה מתמדת לקדושה, כבוד ושלום בית.
שבת שלום ומבורך! הרבה בריאות ורק
בשורות טובות!
