אלה תולדות השמים והארץ וכו'. עד לשמור דרך עץ החיים. הנה
בפרשה הזאת הגדולה בכמותה וסודותיה שיערתי שמנה חלקים. האחד הוא בהקדמת תחלתו אלה
תולדות השמים וגו' עד והשקה את כל פני האדמה. והחלק הב' הוא בספור יצירת האדם
תחלתו וייצר ה' אלהים את האדם עד ויהי האדם לנפש חיה. והחלק הג' הוא בספור הגן
ונהרותיו תחלתו ויטע ה' אלהים עד לעבדה ולשמרה. והחלק הד' הוא בספור מה מצוה השם
לאדם תחלתו ויצו ה' אלהים עד מות תמות. והחלק הה' הוא ביצירת האשה וזווגה עם אדם
תחלתו ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם עד והיו לבשר אחד. והחלק הששי הוא בחטא אדם
תחלתו והנחש היה ערום עד הנחש השיאני ואוכל. והחלק השביעי הוא בעונש אדם והאשה
וקללותיהם תחלתו ויאמר ה' אלהים אל הנחש עד כתנות עור וילבישם. והחלק הח' הוא
מגרוש האדם מג"ע תחלתו מן האדם היה כאחד ממנו עד לשמור את דרך עץ החיים.
והנני מעיר הספקות והשאלות אשר שערתי בכל פסוקי הפ' הזאת וחלקיה אח"כ נבקש
דרך או דרכים נאותים וראויים לתשובתם עם פירושי הפסוקים:
השאלה הכ' בבריאת האשה מן הצלע ויקשה זה
מפנים. הא' למה לא נבראת האשה באותו אופן שנברא אדם וכמו שנבראו נקבות הב"ח
עם זכריהם ונעשית מצלעו שהוא זר מאד. והשני למה לא אמר בה לשון בריא' ולא לשון
יצירה אלא לשון בנין ויבן. והג' שאלו חכמי האומות אם הצלע שהיא הית' ממספר צלעותיו
של אדם ההכרחיות בבנין גופו או נוספת עליהם ואם היתה מהצלעות ההכרחיות שבו יתחייב
שאחרי שנלקחה ממנו נשאר חסר אבר מאבריו כל ימי חייו והוא זר בחיק הפועל האלהי. ואם
אמרנו שבתחלת הבריאה נבראת הצלע ההיא מיותרת ונוספת באדם על שאר צלעותיו ההכרחיות
ימשך שיהיה אדם נברא זר ובלתי שלם אצל הטבע הנקרא בלשונם מוש"טיו כיון שהיה
בו אבר כפול ומותרי ויהיה זה גנות בפעולה האלהית שהיה ראוי שתהיה בשלמותו בלי
תוספת ובלי חסרון וכמו שאמרו בצביונם נבראו:
לעניות דעתי, הפסוק הקשור לשאלה הוא:
[בראשית ב כא-כג] וַיַּפֵּל יְהוָה
אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו
וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.
וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם
לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר
מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.
הטקסט הוא קטע הגותי קלאסי המציג
סדרת קושיות על פסוקים על בריאת חוה מצלעו של האדם הראשון.
- מדוע האישה נבראה באופן שונה? השאלה
הראשונה מביעה תמיהה על כך שחוה לא נבראה באופן עצמאי מן האדמה כמו אדם, וגם
לא נבראה בנפרד לצד הזכר כמו נקבות בעלי החיים. במקום זאת, היא נוצרה מצלעו
של אדם, אופן בריאה שמוגדר כ"זר מאוד".
- מדוע השתמשו בביטוי "ויבן"? השאלה
השנייה מתמקדת בבחירת המילים של התורה. מדוע בתיאור יצירתה של חוה נעשה שימוש
בפועל "ויבן" (מלשון בנייה), ולא בפעלים המקובלים יותר לבריאה כמו
"ברא" או "יצר", שבהם נעשה שימוש בתיאור בריאתו של אדם?
- דילמת הצלע (הכרחית או מיותרת?): השאלה
השלישית, המיוחסת ל"חכמי האומות", מציגה דילמה לגבי מהותה של הצלע
שנלקחה מאדם:
- אפשרות א': הצלע הייתה הכרחית.
אם
הייתה זו אחת מצלעותיו הרגילות וההכרחיות של אדם, הרי שלאחר לקיחתה הוא נותר
בעל מום וחסר איבר, מה שנראה כפגם בפעולה האלוהית המושלמת.
- אפשרות ב': הצלע הייתה מיותרת. אם נאמר שהצלע נבראה
באדם כאיבר נוסף ומיותר מלכתחילה, הרי שאדם הראשון נברא בצורה לא טבעית
ו"מפלצתית" (בלשון הטקסט), עם איבר עודף. גם זו נתפסת
כ"גנות" ופגם בבריאה האלוהית, שאמורה להיות שלמה ללא תוספות או
חסרונות.
מדוע האישה נבראה באופן שונה?
על האישה נאמר
בתורה "עזר כנגדו". זה לא נאמר על אף אחד מבעלי החיים, זכר ונקבה.
יכול להיות שזה
מתרץ בריאת האישה באופן שונה?
התשובה היא כן,
בהחלט.
רבים מהפרשנים
וההוגים רואים בביטוי "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" את המפתח להבנת הסיבה שהאישה
נבראה באופן שונה כל כך.
הביטוי "עזר כנגדו" הוא
מורכב וטעון משמעות. הוא לא מתאר עוזר פשוט או כפוף, אלא משהו עמוק הרבה יותר.
- "עזר" - הקשר המהותי
והאינטימי:
- לא יצור נפרד: בניגוד לבעלי החיים
שנבראו "למיניהם" כישויות נפרדות, האישה נלקחה מגופו של האיש
עצמו. זה יוצר קשר שאין דומה לו בעולם החי. היא לא "אחרת" באופן
מוחלט, אלא "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי".
- מקור משותף: הבריאה המשותפת הזו
ממחישה שהם חולקים מהות אחת. היא ה"עזר" המתאים לו ביותר כי היא
מגיעה ממנו, מבינה אותו ברמה העמוקה ביותר, והיא ההשלמה הטבעית שלו. זהו
הבסיס לאינטימיות, לאמפתיה וליכולת להיות "עזר" אמיתי שנובע מהבנה
פנימית.
- "כנגדו" - השונות
והעמידה פנים אל פנים:
- עומדת מולו כשווה: המילה
"כנגדו" פירושה "מולו", "לנוכחותו". היא לא
נבראה מרגליו כדי שירמוס אותה, ולא מראשו כדי שתשלוט בו, אלא מצלעו, מצידו
(כפי שרבים מפרשים) – כדי שתהיה שווה לו, עומדת לצדו ומולו.
- הפרספקטיבה הנגדית: להיות
"כנגדו" משמעו גם להיות מסוגל להציב מראה, להציע נקודת מבט אחרת,
לאתגר, ואפילו להתנגד כשצריך. חז"ל מפרשים את הדו-משמעות הזו:
"זכה – עזר, לא זכה – כנגדו (להילחם בו)". העובדה שהיא נבנתה
כישות נפרדת ממנו (אחרי שנלקחה ממנו) היא זו שמאפשרת לה להיות
"כנגדו". היא לא רק חלק ממנו, היא אישיות שלמה בפני עצמה שיכולה
לעמוד מולו ולקיים דיאלוג.
- השלמה דרך השונות: בעלי החיים, זכר
ונקבה, דומים מאוד בתפקידם (בעיקר הישרדות והתרבות). אצל האדם, "עזר
כנגדו" מרמז על תפקיד גבוה יותר. השונות בין האיש לאישה היא המאפשרת
להם להשלים זה את זו וליצור יחד שלמות חדשה ("והיו לבשר אחד")
שהיא גדולה מסך חלקיה.
מדוע השתמשו בביטוי "ויבן"?
יכול להיות שהמילה "ויבן" קשורה, רומזת, על "בינה, הבנה"?
יכול להיות שהבינה, שקשורה ליופי הפנימי של
אישה, זאת הסגולה האמיתית של האישה?
התשובה היא כן, בהחלט. החיבור בין בניין לבינה אינו רק אפשרי,
אלא הוא מהווה יסוד חשוב במחשבה היהודית ובפרשנות המקרא. זו לא סתם השערה, אלא
רעיון שחז"ל והוגים מאוחרים יותר הרחיבו עליו רבות.
בוא נפרט את הרעיון הזה:
1. "בינה יתרה ניתנה לאישה"
הקשר בין "ויבן"
ל"בינה" נשען על אמרה מפורסמת של חז"ל בתלמוד (מסכת נידה, דף
מ"ה, עמוד ב'): "בינה יתרה ניתנה לאישה יותר מבאיש". חכמים
למדו זאת מכך שהאישה "נבנתה" ולא "נוצרה" או "נבראה".
- מהי "בינה"? בינה
אינה חוכמה אינטלקטואלית יבשה (זו יותר "חכמה"). בינה היא היכולת
להבין דבר מתוך דבר, להעמיק, לראות את התמונה המורכבת, לקרוא בין השורות.
זוהי אינטליגנציה רגשית, אינטואיציה חדה, והבנה עמוקה של מערכות יחסים ושל
מצבים אנושיים.
- הקשר לבניין: פעולת
הבניין אינה יצירה יש מאין. בניין לוקח חומרים קיימים (צלע, במקרה זה)
ומרכיב אותם לכדי מבנה חדש, שלם, מורכב ובעל תכלית. באופן דומה, הבינה
לוקחת נתונים קיימים (מילים, מעשים, רגשות) ומרכיבה מהם תמונה שלמה
ומשמעותית. האישה, בכוח הבינה שלה, בונה את הבית, את המשפחה, את מערכות
היחסים. היא הופכת את ה"חומרים" הבסיסיים של החיים למבנה יציב, חם
ובעל משמעות.
2. האישה כבניינו של עולם
השימוש בפועל "ויבן" מעניק
לאישה תפקיד אדריכלי-קיומי. היא לא רק "נוצרה" כדי להתקיים, אלא
"נבנתה" כדי לבנות.
- "חכמת נשים בנתה
ביתה" (משלי י"ד, א'): פסוק זה ממשיל את חוכמת האישה לבניית בית. התורה,
בסיפור הבריאה, רומזת לנו שהכוח הזה טבוע בה מעצם מהותה.
- הבית הפנימי: הבניין אינו רק פיזי.
האישה בונה את האווירה בבית, את החינוך, את הקשרים בין בני המשפחה. היא יוצרת
את המרחב הרגשי והרוחני שבו החיים יכולים לפרוח. ה"בינה" שלה
מאפשרת לה לראות מה נדרש כדי שהבית יהיה מקום של שלום, צמיחה ואהבה.
דילמת הצלע (הכרחית או מיותרת?):
שאלתי רופאה, לאדם יש פחות צלעות
מאשר לאישה? התשובה הייתה 'לא', לאיש ולאישה יש אותו מספר צלעות.
לכן, יש אולי שלושה תירוצים:
א' אדם נברא עם צלע נוספת, מיותרת.
אחרי בריאת האישה, אדם נשאר עם מספר הצלעות התקין, כמו האישה.
ב' אדם נברא עם מספר צלעות תקין.
אחרי בריאת האישה, אדם נשאר עם צלע אחד פחות מאשר האישה. אבל, הצלע שחסר אצל אדם,
גדל מחדש במקום הצלע שהקב"ה לקח ממנו.
ג' לאדם היה צלע אחד פחות מאשר
לאישה. אבל, הילדים שלהם, ואחריהם כול האנושות, נולדו עם מספר צלעות תקין, אותו
מספר צלעות לאיש כמו לאישה.
על מה מדובר?
א' הקב"ה רואה את העתיד.
הקב"ה ידע שאדם לא ימצא 'עזר כנגדו' בין בעלי החיים, ולכן הקב"ה יצטרך
לבנות לאדם את האישה. לכן, ברא את האדם עם צלע אחד מעל המספר התקין, כדי לברוא
מצלע זה את האישה.
ב' ידוע המקרה של לטאה, שכאשר חותכים
לה את הזנב, הזנב גדל מחדש. יכול להיות שדבר דומה קרה גם לצלע של אדם, גדל מחדש
אחרי בריאת האישה.
ג' ידוע שיכול להיות גבר עיוור, אבל
הילדים שלו רואים מצוין! יכול להיות שדבר דומה קרה גם לאדם: הוא היה חסר צלע, אבל
הילדים שלו, הצאצאים שלו, היו עם המספר התקין של צלעות, בנים כמו בנות, אנשים כמו
נשים.
מה הרמז?
אני, אישית, מתחבר לתירוץ ג', אדם
היה חסר צלע, אבל הצאצאים שלו, בנים כבנות, היו עם מספר תקים של צלעות, אותו מספר
לבנים כמו לבנות. יכול להיות שזה דומה לגבר עם כליה אחד, שיולד ילדים עם שתי
כליות, כמו כולם.
למה דווקא 'צלע'?
יש אולי עוד שאלה: למה הקב"ה
לקח מאדם דווקא צלע, ולא אבר אחר, למשל אצבע, חתיכת עור, או כול חלק מכול אבר אחר?
ידוע התופעה של “cloning” או "שיבוט" בעברית:
"שיבוט הוא תהליך של יצירת עותק
גנטי זהה של תא, רקמה או יצור חי (אורגניזם), בין אם באופן טבעי או מלאכותי. שיבוט
טבעי מתרחש באמצעות רבייה אל-זוויגית ביצורים חיים רבים. שיבוט מלאכותי כרוך
בשימוש בטכניקות מעבדה לייצור שיבוטים, ויכול לכלול: שיבוט גנים (העתקת מקטעי
דנ"א), שיבוט רבייתי (יצירת שכפול של יצור חי שלם, כמו הכבשה המפורסמת דולי),
ושיבוט טיפולי (יצירת תאי גזע עובריים)."
לעניות דעתי, בניית האישה מצלע אדם
דומה לשיבוט, ולכן, אולי, כול חלק אבר מתאים לזה. למה דווקא 'צלע'?
לעניות דעתי, יכול להיות רמז הבא:
הצלע הוא הוא חלק ממערכת 'עמוד השדרה' של האדם, של האישה. יכול להיות רמז שהאישה
אמורה לעמוד ישרה, לעמוד על שלה, להגיד את האמת שלה, כמו אדם, כמו האיש, הגבר! יכול
להיות שרק כך, האישה יכולה להיות "עזר כנגדו" של האדם, של אישה!
1. פתרון דילמת הצלע
- א' (צלע נוספת): זוהי
אפשרות הגיונית שמסדרת את הבעיה באופן "נקי". הקב"ה, בראייתו
הצופה פני עתיד, הכין מראש את החומר הנדרש. זהו פתרון פשוט ונפוץ.
- ב' (הצלע גדלה מחדש): ההשוואה
ללטאה מעניינת מאוד. עם זאת, פתרון זה מחליש מעט את המשמעות של
ה"לקיחה". אם האיבר פשוט צומח מחדש, מהות ה"חיסרון"
שהוביל לשלמות חדשה הולכת מעט לאיבוד.
- ג' (החיסרון לא עבר בתורשה): זהו
הפתרון החזק ביותר.
מאפיין נרכש אינו עובר בתורשה גנטית. העובדה שאדם איבד צלע אינה משנה
את ה-DNA שהוא
יעביר לצאצאיו. כל ילדיו, בנים ובנות, ייוולדו עם המטען הגנטי השלם למספר
צלעות תקין. פתרון זה מיישב את הדילמה באופן מושלם:
- הוא מכיר בכך שהצלע הייתה הכרחית
(ולא מיותרת), ולכן לקיחתה הייתה משמעותית.
- הוא מסביר מדוע אדם נותר
"חסר" באופן אישי, מה שמסמל את תחושת החיסרון והצורך שלו בבת זוג.
- הוא פותר את בעיית
ה"פגם" בפעולה האלוהית על ידי ההבנה שהחיסרון היה אישי וזמני
(ברמה הדורית), ולא פגם שנמשך לכל האנושות.
2. מדוע דווקא "צלע"? (החיבור
לשיבוט)
כאן עוברים מהרובד הפיזי-לוגי לרובד
הסמלי-מהותי.
- החיבור לשיבוט (Cloning) :מנקודת מבט מדעית מודרנית, בריאת חוה היא למעשה
הדוגמה הראשונה ל"שיבוט רבייתי". הדנ"א (DNA) נלקח מיצור קיים כדי ליצור יצור
חדש. זה הופך את השאלה "למה דווקא צלע?" לחזקה עוד יותר, כי כל תא
בעל גרעין היה יכול להספיק.
- התשובה: הצלע כסמל לעמידה ישרה
ו"עזר כנגדו":
הרעיון שהצלע, כחלק מהמבנה התומך של הגוף, כחלק מכלוב הצלעות המאפשר עמידה זקופה והגנה על הלב והריאות, מסמלת את מהותה של האישה – הוא רעיון רב עוצמה. - "לעמוד ישרה, לעמוד על
שלה": זה מתחבר באופן מושלם ל"כנגדו". היא
לא נוצרה מחומר נחות או חיצוני. היא נוצרה מהשלד שלו, מהבסיס שלו. זה מעניק
לה מעמד שווה, יכולת לעמוד מולו, פנים אל פנים, ולא מאחוריו או מתחתיו.
- "להגיד את האמת שלה": אישה
שעומדת ישר היא אישה שיש לה קול, דעה ופרספקטיבה משלה. זהו תיאור מדויק של
"עזר". עזר אמיתי אינו מהנהן באופן אוטומטי; הוא מציב מראה,
מאתגר, מציע זווית אחרת, ובכך בונה ומשלים את בן זוגו.
- האישה כ"עמוד השדרה"
של הבית: אפשר
להרחיב את הרעיון שלך ולומר שהיא לא רק עומדת ישר בעצמה, אלא היא מהווה את
"עמוד השדרה" המוסרי והרגשי של המשפחה ושל הבית.
שבת שלום ומבורך! הרבה בריאות ורק
בשורות טובות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה