אלה תולדות השמים והארץ וכו'. עד לשמור דרך עץ החיים. הנה
בפרשה הזאת הגדולה בכמותה וסודותיה שיערתי שמנה חלקים. האחד הוא בהקדמת תחלתו אלה
תולדות השמים וגו' עד והשקה את כל פני האדמה. והחלק הב' הוא בספור יצירת האדם
תחלתו וייצר ה' אלהים את האדם עד ויהי האדם לנפש חיה. והחלק הג' הוא בספור הגן
ונהרותיו תחלתו ויטע ה' אלהים עד לעבדה ולשמרה. והחלק הד' הוא בספור מה מצוה השם
לאדם תחלתו ויצו ה' אלהים עד מות תמות. והחלק הה' הוא ביצירת האשה וזווגה עם אדם
תחלתו ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם עד והיו לבשר אחד. והחלק הששי הוא בחטא אדם
תחלתו והנחש היה ערום עד הנחש השיאני ואוכל. והחלק השביעי הוא בעונש אדם והאשה
וקללותיהם תחלתו ויאמר ה' אלהים אל הנחש עד כתנות עור וילבישם. והחלק הח' הוא
מגרוש האדם מג"ע תחלתו מן האדם היה כאחד ממנו עד לשמור את דרך עץ החיים.
והנני מעיר הספקות והשאלות אשר שערתי בכל פסוקי הפ' הזאת וחלקיה אח"כ נבקש
דרך או דרכים נאותים וראויים לתשובתם עם פירושי הפסוקים:
השאלה הי"ט באמרו ויפל ה' אלהים תרדמה
על האדם וישן כי למה זה יחס התרדמה הזאת לאלהים ולמה אמר תרדמה ולא שינה או תנומה
והיה לו לומר ויהי בעת שנת אדם כי ידוע כי האדם ישן בטבעו למנוחת כחותיו ואם הוא
פועל טבעי למה ייוחס לאל כי הנה לא נתיחסו בכתבי הקדש לש"י הדברים כי אם
להיותו סבה קרוב' במציאות:
הפסוק שאליו מתייחסת השאלה:
[בראשית ב כא] וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים
תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר
בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.
מה פירוש השאלה?
השאלה מתמקדת בביטוי "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם", והיא
מורכבת משתי תמיהות עיקריות הקשורות זו בזו:
1. הקושי הראשון: מדוע הפעולה מיוחסת
ישירות לקב"ה?
- השאלה: מדוע התורה מייחסת את הפלת
התרדמה ישירות לקב"ה ("וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים...")?
- ההסבר: שינה היא פעולה טבעית
לחלוטין ("ידוע כי האדם ישן בטבעו למנוחת כחותיו"). בדרך כלל,
התורה אינה מייחסת לה' פעולות טבעיות ושגרתיות. הייחוס הישיר לה' שמור בדרך
כלל לפעולות על-טבעיות, ניסיות, או כאלה שה' הוא הסיבה הישירה והקרובה להן.
- היה מצופה שהתורה תכתוב בפשטות:
"ויהי בשנת האדם, ויקח ה'..." (וכאשר האדם ישן, לקח ה'...). הייחוס
הישיר של הפלת התרדמה לה' דורש הסבר.
2. הקושי השני: מדוע נבחרה המילה
"תַּרְדֵּמָה"?
- השאלה: מדוע התורה השתמשה במילה החזקה
והנדירה "תַּרְדֵּמָה", ולא במילים הנפוצות יותר "שֵׁינָה" או "תְּנוּמָה"?
- ההסבר: "שינה" ו"תנומה"
הן חלק מהמחזור הטבעי של האדם. "תרדמה", לעומת זאת, מתארת במקומות
אחרים בתנ"ך שינה עמוקה במיוחד, לעיתים קרובות שינה המלווה בחוויה
נבואית או על-טבעית (למשל, התרדמה שנפלה על אברהם אבינו בברית בין הבתרים).
- הבחירה במילה "תרדמה"
מחזקת את הקושי הראשון: היא רומזת שלא מדובר בשינה רגילה, אלא במצב תודעתי
מיוחד.
יכול להיות 'תרדמה' ולא 'שינה', בגלל
אופן הפעולה, כמו ניתוח כירורגי שגם נעשה בהרדמה ככלית?
כן, בהחלט. הרעיון
לראות ב"תרדמה" סוג של "הרדמה
כללית" לקראת
"ניתוח כירורגי" אלוהי הוא פירוש חזק מאוד, והוא עונה בצורה ישירה על
שני הקשיים שהוצגו.
הנה פירוט של איך הרעיון הזה עובד
ומה חוזקו:
1. פתרון הקושי הראשון (מדוע הפעולה
מיוחסת לה'?):
- נשאל: מדוע ה' "מפיל"
תרדמה, הרי שינה היא טבעית?
- התשובה: זו לא הייתה שינה
טבעית. זו הייתה הרדמה יזומה ומכוונת, בדומה להרדמה שמבצע מרדים לפני
ניתוח.
- הרדמה היא פעולה אקטיבית: המרדים
"מפיל תרדמה" על המנותח; המנותח לא "הולך לישון" באופן
טבעי. באותו אופן, ה' היה צריך "להרדים" את האדם באופן פעיל לקראת
ההליך הכירורגי של הוצאת הצלע. לכן, הייחוס הישיר לה' ("וַיַּפֵּל ה'
אֱלֹהִים...") הופך להיות מדויק והכרחי.
2. פתרון הקושי השני (מדוע "תרדמה"
ולא "שינה"?):
- נשאל: מדוע להשתמש במילה החזקה
"תרדמה"?
- התשובה: מכיוון
ש"שינה" רגילה אינה מספיקה לניתוח כירורגי.
- עומק: שינה
רגילה היא קלה יחסית, ואדם יכול להתעורר ממנה בקלות מכאב או מרעש.
"תרדמה" מתארת שינה עמוקה מאוד, חוסר הכרה מוחלט, שממנו אי אפשר
להתעורר בקלות – בדיוק מה שנדרש כדי לבצע הליך פולשני כמו הוצאת צלע וסגירת
הבשר.
- אלחוש: המילה
"תרדמה" רומזת לא רק על חוסר הכרה, אלא גם על חוסר תחושה. זהו מצב
של אלחוש מלא, המאפשר את ה"ניתוח" ללא כאב.
המשמעות הנוספת של הפירוש:
- רחמי האל: הפירוש הזה מדגיש את
רחמיו של הקב"ה. הוא לא גרם לאדם כאב. הוא דאג "להרדים" אותו
בצורה מושלמת לפני ההליך, מתוך דאגה לרווחתו.
- הפלא הרפואי: הפסוק הופך לתיאור של
"ניתוח" על-טבעי ראשון בהיסטוריה.
אדם סבל אחרי 'הניתוח', כמו שאברהם
אבינו ע"ה סבל אחרי ברית המילה?
התשובה הקצרה, על פי פשט הכתובים,
היא כנראה שלא.
התשובה הארוכה והמפורטת, הבוחנת את
ההבדלים:
אין ספק שיש דמיון מסוים בין שני
האירועים: שניהם הליכים "כירורגיים" שנעשו בגוף של דמות מרכזית כחלק
מתהליך רוחני. אך ישנם הבדלים מהותיים המרמזים על כך שחווית הכאב הייתה שונה
לחלוטין.
בעוד שבברית המילה של אברהם הכאב הוא
חלק משמעותי מהחוויה, בסיפור הוצאת הצלע מהאדם, נראה שהתורה עושה כל מאמץ להדגיש
את ההיפך: התהליך נעשה באופן מושלם, נקי, וללא כאב, בזכות ה"תרדמה" האלוהית והריפוי המיידי.
ההבדל הזה מדגיש את הפער בין העולם
האידיאלי של גן עדן לפני החטא, לבין העולם המורכב והכואב שבו אנו חיים.
אדם הסכים שהקב"ה 'ינתח' אותו,
או היה בעל כורחו?
זו שאלה הנוגעת בטבע היחסים בין האדם
לקב"-ה בגן עדן ובמשמעותה של ה"תרדמה".
התשובה המורכבת היא, שככל הנראה, זה
היה מהלך שלא דרש את הסכמתו המפורשת, אך גם לא היה "בעל כורחו" במובן של
התנגדות.
הדרך הטובה ביותר לתאר את המצב היא
שהפעולה נעשתה ללא הסכמה מפורשת, אך מתוך הנחה של הסכמה מובלעת ושל אמון מוחלט.
זה לא היה הליך
'דמוקרטי' שבו האדם הוא שותף שווה בקבלת ההחלטות, אלא פעולה של בורא אוהב ודואג,
הפועל לטובת יצירו באופן שאינו כופה עליו התמודדות עם כאב או פחד. התגובה המאושרת
של האדם לאחר מעשה היא ה"אישור" בדיאווד לכך שהפעולה אכן הייתה רצויה
ונכונה.
יש אולי משמעות, חשיבות, לקח, שאדם
נברא ראשון וחווה נבראה ממנו, ולא הפוך? למה לא אדם נברא מחווה?
זו שאלה מצוינת, נוקבת וישירה, והיא
חותכת ישר ללב העניין. "למה לא הפוך?"
ההצעה הזו רואה את תהליך האלוקי של
הבריאה לא רק כתיאור של מה שהיה, אלא כתגובה אקטיבית לתפיסות עולם שיהיו
קיימות באותה תקופה, כולל תפיסות מטריארכליות או כאלה שהעניקו כוח עצום לאלה
הנקבית.
לפי המסורת, התורה נכתבה לפני בריאת
העולם. יש כאן מצב שכאילו התורה ראתה מה יהיה בעולם! אבל זה לא כאילו! זה באמת כך!
כפי שכתוב בפירוש רש"י לפרק א' בספר בראשית, על בריאת העולם:
"בְּרֵאשִׁית" – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את
התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו
ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא ו) "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת
גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה
גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר
ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו
שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו".
התורה נכתבה לתוך עולם שבו הכוח הנשי
– היכולת ללדת, להעניק חיים – נתפס לעיתים קרובות ככוח קוסמי, אלוהי, ראשוני
ומסתורי. פולחנים רבים סבבו סביב "האלה האם", אלת הפריון, שהיא מקור הכול.
הסיבה שהתורה בחרה בסדר "אדם
ואז חווה ממנו" אינה כדי לקבוע שהגבר נעלה על האישה. להפך, היא באה לפרק
תפיסות עולם קדומות ולהציע במקומן אמונה חדשה:
- היא שוללת את האלהת הפריון הנשי וקובעת שהקב"ה
הוא מקור החיים היחיד.
- היא מבטלת את רעיון העצמאות של כל אחד מהמינים,
ויוצרת מודל של תלות הדדית שמכריח אותם לשתף פעולה.
יש אולי לקח של אחראיות, דאגה, כפי
שאומרים חכמינו ע"ה:
"ת"ר: האוהב את אשתו כגופו,
והמכבדה יותר מגופו,..." [יבמות סב, ב]
כן, בהחלט. הפירוש המוצע, שהסדר הזה בא ללמד על אחריותו המיוחדת
של הגבר כלפי האישה, הוא
אחד הלקחים המוסריים העמוקים ביותר שניתן להפיק מהאירוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה