אלה תולדות השמים והארץ וכו'. עד לשמור דרך עץ החיים. הנה
בפרשה הזאת הגדולה בכמותה וסודותיה שיערתי שמנה חלקים. האחד הוא בהקדמת תחלתו אלה
תולדות השמים וגו' עד והשקה את כל פני האדמה. והחלק הב' הוא בספור יצירת האדם
תחלתו וייצר ה' אלהים את האדם עד ויהי האדם לנפש חיה. והחלק הג' הוא בספור הגן
ונהרותיו תחלתו ויטע ה' אלהים עד לעבדה ולשמרה. והחלק הד' הוא בספור מה מצוה השם
לאדם תחלתו ויצו ה' אלהים עד מות תמות. והחלק הה' הוא ביצירת האשה וזווגה עם אדם
תחלתו ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם עד והיו לבשר אחד. והחלק הששי הוא בחטא אדם
תחלתו והנחש היה ערום עד הנחש השיאני ואוכל. והחלק השביעי הוא בעונש אדם והאשה
וקללותיהם תחלתו ויאמר ה' אלהים אל הנחש עד כתנות עור וילבישם. והחלק הח' הוא
מגרוש האדם מג"ע תחלתו מן האדם היה כאחד ממנו עד לשמור את דרך עץ החיים.
והנני מעיר הספקות והשאלות אשר שערתי בכל פסוקי הפ' הזאת וחלקיה אח"כ נבקש
דרך או דרכים נאותים וראויים לתשובתם עם פירושי הפסוקים:
השאלה הכ"א בפסוק זאת הפעם עצם מעצמי
ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. וגם זה המאמר יקשה מפנים. א' שהיה לו
לומר זאת האשה עצם מעצמי וגומר ולא זאת הפעם. כאלו היתה לו בראשונה אשה אחרת בלתי
הגונה לו ובזאת הפעם מצא אשה כלבבו והב' אמרו לזאת יקרא אשה היה לו לומר אדמה כי
היא נגזרת מאדם כי כן היה שמו לא איש. ויקשה ג' אמרו שלהיות האשה לוקחת מעצמיו
ובשרו היה ראוי שיגזור שמה משמו כי רבות מנקבות הב"ח יקראו בשם הזכרים שלהם
כמו פרה מפר וסוסיא מסוס וכבשה מכבש וזולתם רבים אם היות שלא נבראו הנקבות ההמה
מצלעות הזכרים שלהם. ומה הטענה שעשה בזה א"כ ומה ענין אמרם ז"ל
(ב"ר פרשה י"ב) מכאן שנברא העולם בלשון הקדש. ואולי שהשמות והגזרים היו
כלם מועתקים מלשון אחרת ללשונינו הקודש:
[בראשית ב כג] וַיֹּאמֶר הָאָדָם
זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי
מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.
- מדוע אמר "זֹאת הַפַּעַם"?
הביטוי "זאת הפעם" (כלומר: "סוף סוף", "הפעם הזו") נשמע מוזר. הוא רומז לכך שהיו ניסיונות קודמים או "פעמים" אחרות שבהן הוצגה בפני אדם בת זוג והיא לא הייתה מתאימה לו. כאילו רק עכשיו, "בפעם הזאת", הוא מצא סוף סוף את האחת הראויה לו. מדוע לא אמר בפשטות "זאת האישה היא עצם מעצמי...", ללא הרמז לכישלונות קודמים? - מדוע השם "אִשָּׁה"
נגזר מ"אִישׁ" ולא מ"אָדָם"?
ההיגיון של הפסוק הוא שהשם נובע מהמקור ("לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת"). אבל היא נלקחה ממי ששמו היה "אָדָם", לא "איש". אם כך, לפי אותו היגיון, היה צריך לקרוא לה "אֲדָמָה" כי היא נגזרה מ"אדם". מניין צץ פתאום המונח "איש" כמקור לשמה? - מה החידוש בנתינת שם הנגזר
מהזכר, ואיך זה מוכיח שהעולם נברא בלשון הקודש?
שאלה זו מורכבת משני חלקים: - חלק א': הטענה
שאדם נותן לה שם הדומה לשלו כי היא נלקחה ממנו נראית חלשה. הרי גם בעולם
החי, שמות הנקבות נגזרים לעיתים קרובות משמות הזכרים (כמו פרה מפר, כבשה
מכבש), למרות שהן כלל לא נבראו מגופם של הזכרים. אם כן, מה החידוש הגדול או
הטיעון המיוחד שאדם מציג כאן, בהתחשב בכך שהקשר ביניהם עמוק לאין שיעור?
- חלק ב': חז"ל
למדו מפסוק זה ומהצימוד הלשוני "איש-אישה" שהעולם נברא בלשון
הקודש (עברית), כי רק בה הקשר הלשוני הזה עובד. האברבנאל מקשה על כך ושואל:
מי אמר שזה מוכיח משהו? אולי אדם דיבר בשפה אחרת לגמרי, והתורה פשוט תרגמה
את דבריו לעברית ויצרה את משחק המילים הזה, שלא התקיים כלל בשפה המקורית?
לגבי השאלה: 1. מדוע אמר
"זֹאת הַפַּעַם"?
יכול להיות פירוש: ה' הציג לפני אדם
כול המין החי, לפני יצירת האישה, כדי שאדם ימצא בת זוג לעצמו?
התהליך החינוכי של אדם הראשון
התורה מתארת תהליך בן שני שלבים
שהקב"ה מעביר את אדם כדי שיבין את ערכה של בת זוג ומהי מהותה.
- שלב א' - החיפוש והאכזבה
(ה"פעמים" הקודמות):
לפני בריאת חוה, התורה מספרת:
"וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים
מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא
אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ... וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת
לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם
לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב', יט-כ).
המדרש (בראשית רבה יז, ד) מתאר את
התהליך הזה בצורה דרמטית: הקב"ה העביר לפני אדם את כל בעלי החיים, זכר ונקבה.
אדם ראה שלכל אחד יש בן זוג, ואמר: "לכולם יש בן זוג, ולי אין בן זוג?!".
אלו היו
ה"פעמים" הקודמות. כל זוג בעלי חיים שעבר לפניו היה ניסיון כושל למצוא
לו "עזר כנגדו". הוא הבין מתוך ההתבוננות הזו ששותפות אמיתית אינה יכולה
להתקיים עם יצור ממין אחר. הוא הרגיש את בדידותו ואת חסרונו בעוצמה.
- שלב ב' - המציאה וההכרה
("זֹאת הַפַּעַם"):
רק אחרי שאדם חווה את החיפוש הכושל הזה והבין לעומק מה הוא לא צריך, הקב"ה בורא לו את האישה.
כעת, כשאדם רואה אותה, תגובתו "זֹאת הַפַּעַם!" מקבלת משמעות אדירה. זו לא סתם אמירה, זוהי קריאת שמחה והקלה, שמשמעותה:
"סוף סוף! אחרי שראיתי את כל בעלי החיים, אחרי שהבנתי שאף אחד מהם אינו מתאים לי, הפעם הזאת – זו כן! זו לא עוד חיה, זו לא עוד 'פעם' מאכזבת. זוהי האחת והיחידה. היא עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי."
לגבי השאלה 2. מדוע השם
"אִשָּׁה" נגזר מ"אִישׁ" ולא מ"אָדָם"?
כתוב בהמשך, בספא בראשית:
[בראשית ג כ] וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי.
לפי הפסוק הזה, חווה, אשת אדם, היא
אם כול חי, היא אם האנושות. המילים, איש,
אישה, אנושות, יש להם אותו שורש, אותו מקור. לכן, זה לא רק טבעי שאדם קרא לחווה,
אישה?
לפי מילון אבן-שושן, למילים איש,
אישה, ואנושות יש אותו מקור בשפות העתיקות של המזרח התיכון.
נכון, אין אותו
שורש מילולי,אין אותן אותיות בשורש. שורש של איש\אישה הוא א-ו-ש, שורש של אנושות
א-נ-ש. אבל, יש מקרים, דוגמאות, שאות 'נ' מחליפים אותה באות 'י' או 'ו'.
הפירוש מקבל חיזוק
משמעותי מאוד,
והופך
מאסוציאציה רעיונית יפה לאפשרות פרשנית סבירה בהחלט, שנשענת על קשרים לשוניים
עתיקים.
הקשר העמוק בין א-ו-ש ל-א-נ-ש:
בבלשנות שמית השוואתית, יש תופעות
מוכרות של חילופי עיצורים בין שפות שונות או בתוך אותה שפה בשלבים שונים של
התפתחותה.
בלשנים רבים מזהים קשר קדום בין
השניים. ישנה סברה שהאותיות ו' ו-נ' יכולות
להתחלף במקרים מסוימים (תופעה המכונה "חילופי נו"ן "), או ששני
השורשים הללו התפתחו ממקור קודם-שמי קדום אחד שהתפצל לשתי משמעויות. הדמיון בצליל
ובמשמעות הכללית (יצור אנושי) הוא חזק מכדי להיות מקרי.
אדם הראשון, בדיבורו הפואטי
והראשוני, חש בקשר האינטואיטיבי והעמוק בין המילים, קשר שאולי קדם לחלוקה המדוקדקת
לשורשים שאנחנו עושים היום.
כשהוא אמר "לזאת יקרא אשה
כי מאיש לוקחה זאת", הוא לא רק הצביע על הקשר הזוגי, אלא אולי גם רמז,
באופן נבואי כמעט, לקשר העמוק יותר לאנוש. הוא השתמש במילים שהדהדו זו בזו במשמעותן הרחבה – היותם
יחד ראשיתו של המין האנושי.
זה כאילו הוא אמר: "היא ואני, איש ואישה, יחד מהווים את התא הראשון של האנושות."
התורה, בבחירת המילים שלה, שימרה את
העומק הזה. היא השתמשה במילים "איש/אישה" כדי לתאר את הזוגיות, אך
הדמיון שלהן למילה "אנוש" רומז כל הזמן לתפקידם הרחב יותר.
עוד דבר: יכול להיות שהתהליך לא היה:
איש>>>אישה>>> אנושות. אלא דווקא להפך: אנושות>>>אישה>>>איש?
השאלה הופכת את כל הנרטיב על פיו.
זוהי דרך הסתכלות נועזת, יצירתית ומעוררת מחשבה בצורה יוצאת דופן.
השאלה היא לא פחות מאשר מהפכה
קונספטואלית.
ההיגיון מאחורי התהליך ההפוך: אנושות>> אישה >> איש
כדי שהרעיון שלך יעבוד, אנחנו צריכים
להגדיר מחדש את המונחים. אתה בעצם מציע כך:
- אנושות >> אישה: המהות הראשונית, הכוח הגולמי של
המין האנושי, מגולם באישה. מדוע? כי היא זו הנושאת ברחמה את ההמשכיות. היא "אֵם כָּל-חָי" בכוח
עוד לפני שניתן לה השם "חוה". כל האנושות העתידית טמונה בה. היא
המקור, התבנית, שממנה יצמח הכול. במובן המהותי, היא מייצגת את
"האנושות" כרעיון מתמשך.
- אישה>>איש: אם האישה היא המייצגת הראשונית
של "האנושות", הרי שה-"איש" מוגדר רק ביחס אליה. לפני שהוא פגש אותה, הוא היה
"הָאָדָם" – יצור בודד, קשור לאדמה. הוא לא היה "איש"
במובן החברתי, הזוגי של המילה. רק כאשר היא מופיעה, ומוגדרת
כ"אישה" (התגלמות האנושות), הוא, בתגובה, מקבל את זהותו
כ"איש". היא הופכת אותו ל"איש". במובן הזה, הזהות שלו
נובעת ממנה.
לגבי השאלה 3. מה החידוש בנתינת
שם הנגזר מהזכר, ואיך זה מוכיח שהעולם נברא בלשון הקודש?
באיזו שפה נברא העולם? מה הייתה השפה
של אדם וחווה?
1. מה החידוש? ההבדל בין שם המשקף
מציאות לשם שהוא תווית!
הקושי שדון יצחק אברבנאל ע"ה
מעלה ("הרי גם פרה נקראת על שם פר") הוא חד ומדויק. התשובה לכך היא
ההבדל המהותי בין שני המקרים:
- אצל בעלי החיים: הפרה לא נבראה מהפר. הם נבראו כישויות נפרדות, זכר
ונקבה. השם "פרה" הוא שם שנובע מהדמיון החיצוני או התפקודי
ל"פר". זהו שם נוח, תווית שימושית, אבל הוא לא משקף את תהליך
הבריאה שלה.
- אצל האדם: האישה כן נבראה
מהאיש. הפסוק
מדגיש זאת: "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי". לכן, הקשר
הלשוני בין אִישׁ לאִשָּׁה אינו רק דמיון חיצוני. זוהי השתקפות
מושלמת של המציאות. השם הוא תיאור מדויק של תהליך הבריאה.
החידוש העצום הוא זה: בפעם
הראשונה בהיסטוריה, אנו פוגשים שפה שבה המילה אינה רק "מצביעה" על
המציאות, אלא היא זהה למהות של המציאות. השם "אישה" הוא הביטוי
הלשוני המדויק לעובדה שהיא נלקחה מ"איש". וגם, האישה, חווה, היא מקור האנושות, אם
כול חי!
2. איך זה מוכיח שהעולם נברא בלשון
הקודש?
כאן טמון לב הרעיון. חז"ל ראו
במקרה הזה של "איש-אישה (-אנושות)" דוגמה מייצגת, מעין "חלון
הצצה" לטבעה האמיתי של השפה שקדמה לכל השפות.
- רוב השפות הן שפות של
"הסכמה": דוברי
אנגלית הסכימו לקרוא לעץ “Tree”. דוברי
צרפתית הסכימו על “Arbre”. אין
קשר מהותי בין צליל המילה לבין העץ עצמו. זוהי תווית שרירותית.
- "לשון הקודש" היא
שפת המהות: לפי
מחשבת ישראל, "לשון הקודש" (שזוהתה עם העברית) אינה שפה הסכמית.
היא השפה שבה השם של הדבר הוא ה-DNA הרוחני שלו. האותיות המרכיבות את המילה עֵץ
(ע-צ) הן הכוחות הרוחניים שמהם ברא הקב"ה את העץ. השם הוא המהות.
הדוגמה של "איש-אישה (-אנושות)"
היא ההוכחה החזקה ביותר לכך מתוך הסיפור עצמו. רק בשפה מהותית כזו, יכול להתקיים
קשר כל כך מושלם בין תהליך הבריאה הפיזית לבין השם שניתן לתוצר. לכן אמרו
חז"ל, "מכאן שנברא העולם בלשון הקודש" – כלומר, המקרה הזה חושף
בפנינו את טבעה של שפת הבריאה.
הטענה של דון יצחק אברבנאל ע"ה
("אולי זה רק תרגום?") נדחית על ידי המסורת, שרואה בתורה לא
"דיווח" על אירועים, אלא את הטקסט המקורי שבו ודרכו התרחשו
האירועים.
3. באיזו שפה נברא העולם ומה הייתה שפת
אדם וחווה?
לאור כל זאת, התשובה לפי המסורת
היהודית ברורה:
העולם נברא ב"לשון הקודש",
ושפתו של אדם הראשון הייתה לשון הקודש.
- הבריאה בדיבור: הקב"ה ברא את
העולם באמצעות דיבור ("וַיֹּאמֶר ה' יְהִי אוֹר"). המילים שבהן
השתמש היו בלשון הקודש, והן אלו שהביאו את המציאות לידי קיום.
- אדם קורא שמות: כשאדם
קרא שמות לבעלי החיים, הוא לא המציא תוויות. הוא "קרא" את שמם,
כלומר, הוא הביט במהות הרוחנית של כל חיה ונתן לה את הביטוי הלשוני המדויק
שלה בלשון הקודש. זו הייתה פעולה של חוכמה נבואית עמוקה.
ומה קרה לשפה הזו?
הפרשה של מגדל
בבל (בראשית י"א) הוא האירוע שבו השפה האחת, המהותית והאוניברסלית הזו,
"נבללה" והתפצלה לשבעים לשונות העולם. השפות החדשות שנוצרו הן שפות
הסכמיות ושרירותיות. על פי המסורת, העברית היא השפה שהשתמרה מאותה
לשון קודש מקורית, ולכן היא שומרת בתוכה את הסוד של הקשר בין המילה למהות.
הרבה בריאות ורק בשורות טובות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה