אלה תולדות השמים והארץ וכו'. עד לשמור דרך עץ החיים. הנה
בפרשה הזאת הגדולה בכמותה וסודותיה שיערתי שמנה חלקים. האחד הוא בהקדמת תחלתו אלה
תולדות השמים וגו' עד והשקה את כל פני האדמה. והחלק הב' הוא בספור יצירת האדם
תחלתו וייצר ה' אלהים את האדם עד ויהי האדם לנפש חיה. והחלק הג' הוא בספור הגן
ונהרותיו תחלתו ויטע ה' אלהים עד לעבדה ולשמרה. והחלק הד' הוא בספור מה מצוה השם
לאדם תחלתו ויצו ה' אלהים עד מות תמות. והחלק הה' הוא ביצירת האשה וזווגה עם אדם
תחלתו ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם עד והיו לבשר אחד. והחלק הששי הוא בחטא אדם
תחלתו והנחש היה ערום עד הנחש השיאני ואוכל. והחלק השביעי הוא בעונש אדם והאשה
וקללותיהם תחלתו ויאמר ה' אלהים אל הנחש עד כתנות עור וילבישם. והחלק הח' הוא
מגרוש האדם מג"ע תחלתו מן האדם היה כאחד ממנו עד לשמור את דרך עץ החיים.
והנני מעיר הספקות והשאלות אשר שערתי בכל פסוקי הפ' הזאת וחלקיה אח"כ נבקש
דרך או דרכים נאותים וראויים לתשובתם עם פירושי הפסוקים:
השאלה הי"ח באמרו וכל אשר יקרא לו האדם
נפש חיה הוא שמו כי הנה נפש חיה הוא שם כולל לסוג החי ואינו שם מיוחד למין זולת
מין. ויקשה גם כן מאשר בא הפסוק הזה חוץ ממקומו הראוי כי הוא בא קודם ויקרא האדם
שמות והיה מהראוי שאחרי זכרון קריאת השמות יאמר שכל אשר יקרא לו אדם הוא שמו גם כי
לא יסכים עם זה סופיה דקרא שהוא ולאדם לא מצא עזר כנגדו כי איך ימצא בחיה ובבהמה
ובעוף נקבה ראויה לעזרת אדם וחברתו:
לעניות דעתי, הפסוקים הקשורים הם:
[בראשית ב יח-כ] וַיֹּאמֶר יְהוָה
אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה
וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ
וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם
וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
השאלה מתמקדת במשפט "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם
נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" (סוף פסוק י"ט), והיא מורכבת משלושה
קשיים הקשורים זה בזה:
1. הקושי הראשון: בעיית התוכן –
"נפש חיה" אינו שם פרטי.
- השאלה: מה פירוש המשפט שהשם שקרא האדם
לכל חיה היה "נפש חיה"?
- ההסבר: "נפש חיה" הוא שם סוג
כללי, ולא שם פרטי וייחודי למין מסוים (כמו "אריה",
"נשר" או "שור"). הפסוק נשמע כאילו האדם קרא לכל בעלי
החיים באותו שם גנרי, מה שמרוקן את כל תהליך קריאת השמות ממשמעות ומייחודיות.
2. הקושי השני: בעיית המיקום – המשפט
מופיע לפני מעשה קריאת השמות.
- השאלה: מדוע המשפט המסכם הזה מופיע לפני
הפסוק המתאר את מעשה קריאת השמות?
- ההסבר: מבחינה לוגית, היה ראוי שהסדר
יהיה הפוך:
- תיאור המעשה: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה..."
(פסוק כ').
- אמירה מסכמת: "וכל אשר קרא להם
האדם, הוא שמם".
- המיקום הנוכחי של המשפט, לפני
תיאור המעשה עצמו, נראה מוזר ולא הגיוני ("חוץ ממקומו הראוי").
3. הקושי השלישי: בעיית ההקשר – הסתירה
עם מציאת ה"עזר".
- השאלה: מה
בכלל הקשר בין קריאת שמות לבעלי חיים לבין חיפוש "עזר כנגדו" לאדם?
- ההסבר: הפסוק הבא מסכם את
התהליך במילים: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". נשאל בתמיהה: "כי איך ימצא
בחיה ובבהמה ובעוף נקבה ראויה לעזרת אדם וחברתו?".
- כלומר, כל התהליך הזה של קריאת
שמות לחיות נראה מיותר לחלוטין אם מטרתו הייתה למצוא בת זוג לאדם. הרי ברור
מאליו שאף חיה אינה מתאימה להיות בת זוגו. זה הופך את כל המהלך למלאכותי ולא
הגיוני.
לעניות דעתי, התשובות לשאלה זאת כבר
ניתנו בשאלות הקודמות.
עיקר התשובה הוא:
התהליך כולו נועד להראות לאדם מדוע
הוא זקוק לאישה. ה'
מראה לאדם את כל עולם החי, והאדם, בקריאת השמות, מבין את מהותם. מה הוא רואה? הוא
רואה שכל המינים קיימים כזכר ונקבה. הוא רואה את השותפות הטבעית ביניהם.
התהליך הזה מוביל אותו באופן טבעי
למסקנה הכואבת בסוף פסוק כ': לאחר שסקר את כל עולם החי והבין אותו לעומק, הוא
מסתכל על עצמו ומבין שלכולם יש בן זוג מתאים, "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר
כְּנֶגְדּוֹ".
כלומר, קריאת השמות לא הייתה מטרה
בפני עצמה, אלא אמצעי חינוכי שהקב"ה העביר את האדם כדי שיגיע בעצמו
להכרה בבדידותו ובצורך שלו בשותפה ממינו שלו, ולא מעולם החי.
הרבה בריאות ורק בשורות טובות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה