אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות: השאלה הי'

 

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות:

השאלה הי' הוא הספק שהוקש' לראשונים כלם איך יתכן שיהיה תכלית המאורות בבריאתם בעבור אלו הנמצאים להאיר על הארץ וגו' כי הנה יתחייב מזה שיהיה הגשם השמימיי הנכבד בעבור הנמצא השפל הנקלה והוא שקר וכבר ביארו הנביאים שפלות מעלת האדם באמרם (תהלים קמ"ד ג' איוב כה) מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו. אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. אף כי אנוש רמה וזולתם. והנה הרב המורה בפי"ב ובפי"ג ח"ג הרחיק מאד היות תכלית השמים מפני הדברים אשר בראן וזכר בזה גבהי השמים ופלאי גדולתם להוציא שאין יחס וערך לאדם גם הגרמים הנכבדים ההם כ"ש שאר השפלים. ופירש מאמרי התורה להבדיל להאיר שאין ענינם שנבראו לזה המאורות על הכונה הראשונה. רק להגיד טבעם והדברים הנמשכים אליהם על הכונה השנית. ושהוא ע"ד מה שנאמר באדם וירדו בדגת הים שאין זה תכלי' האד' שבעבורה נברא אבל הוא דבר נמשך לטבעו. וזה ג"כ דעת אבו"חמד בספרו אלהיות. ואליו נטה ג"כ הרלב"ג ושאר המפרשים והמחברים כלם. ונניח עתה בטול הדעת הזה כפי העיון ונבא אל פסוקי התור'

שבאמת אין הנדון דומה לראיה שהביא הרב לפי שבבריאת האד' לא נאמ' נעשה אדם לרדות בדגת הים שתורה על הסבה התכליתיית אבל אמר וירדו. ולכן יסבול מה שפירש בו הרב שהוא ספור מה שימשך לטבעו ואינו הבדל. אבל במאורות לא נאמר ויבדילו ויאירו אבל אמר להבדיל להאיר והוא המורה שזהו התכלית שבעבורו נבראו ולא יצא א"כ הרב מהספק אשר בפסוקים:

השאלה המרכזית של דון יצחק אברבנאל ע"ה היא קושי בלימוד האלוקות, ובחוכמת האלוקות:

1. הבעיה: כיצד ייתכן שהתורה מציגה את תכלית בריאת המאורות (השמש, הירח והכוכבים) - גופים שמימיים עצומים, נכבדים ונצחיים - כשירות עבור כדור הארץ ותושביו ("להאיר על הארץ", "להבדיל בין היום ובין הלילה", "להיות לאותות ולמועדים ולימים ושנים")? הדבר נראה כסותר את ההיגיון והמעמד הראוי, שהרי זה הופך את הנעלה (הגרמים השמיימיים) למשרת של הנחות והשפל (הארץ וברואיה, ובפרט האדם), דבר שנראה כשגוי. אברבנאל מחזק זאת בציטוט פסוקים המדגישים את אפסות האדם ביחס לבריאה.
2. התשובה הרווחת (של הרמב"ם ואחרים) ודחייתה: דון יצחק  אברבנאל ע"ה מציין שהרמב"ם (במורה נבוכים), וכן חכמים אחרים (כמו רלב"ג), היו מודעים לקושי זה. הם פירשו שהביטויים "להאיר", "להבדיל" וכו' אינם מתארים את התכלית הראשונית שלשמה נבראו המאורות, אלא תוצאות לוואי או פעולות טבעיות הנגזרות מקיומם (מה שהוא מכנה "כונה שנית"). הם השוו זאת לאמור בבריאת האדם "וירדו בדגת הים", שאינו תכלית בריאת האדם אלא תוצאה של טבעו.
3. הביקורת של דון יצחק אברבנאל ע"ה על תשובה זו: דון יצחק  אברבנאל ע"ה דוחה את הפירוש הזה ואת ההשוואה לבריאת האדם. הוא טוען שהלשון שבה משתמשת התורה בנוגע למאורות - "לְהאיר", "לְהבדיל" (צורת שם הפועל בתוספת ל' השימוש) - מצביעה בבירור על תכלית ומטרה. זאת בניגוד ללשון "וְיִרְדּוּ" שנאמרה באדם, שהיא תיאור פעולה עתידית ולא הצהרת תכלית מפורשת. לכן, לשיטתו, הפירוש של הרמב"ם ואחרים אינו פותר את הקושי העולה מלשון הפסוקים עצמם, שכן הם כן מציגים את שירות הארץ כתכלית בריאת המאורות.

לכן, השאלה היא איך הגופים השמיימיים הנעלים יכולים להיות מיועדים לשרת את הארץ השפלה? דון יצחק אברבנאל ע"ה דוחה את הפתרון המקובל (שזו לא התכלית העיקרית אלא תוצאה טבעית) בטענה שלשון הפסוק ("להאיר", "להבדיל") מוכיחה שזו אכן התכלית המוצהרת, ולכן הקושי נותר בעינו.

 

דון יצחק אברבנאל ע"ה מציע את הפתרון שלו, המבוסס על קבלת פשט הכתובים והבנה בלימוד האלוקות שונה:

עיקרי הפתרון של דון יצחק אברבנאל ע"ה:

1. קבלת פשט הכתובים: דון יצחק אברבנאל ע"ה טוען שיש לקבל את דברי התורה כפשוטם. אם התורה אומרת שהמאורות נבראו "להאיר", "להבדיל" וכו' , אז זו אכן התכלית שלשמה הם נבראו, ולא רק תוצאת לוואי. הוא אינו מנסה "להציל" את הפסוקים מהקושי בחוכמה על ידי פירוש דחוק.
2. דחיית ההנחה שבחוכמה על "נכבד" ו"שפל": דון אברבנאל ע"ה קורא תיגר על עצם ההנחה לפי החוכמה שהגשם השמיימי הוא בהכרח "נכבד" יותר באופן מוחלט מהארצי ה"שפל", עד כדי כך שאינו יכול לשרת אותו. בעיני דון יצחק אברבנאל ע"ה, ה"כבוד", ה"חשיבות", נקבעים על פי רצון האל ותכליתו בבריאה, ולא על פי חומר הגלם או המיקום הקוסמי.
3. מרכזיות האדם ותכלית הבריאה: לשיטתו של דון יצחק אברבנאל ע"ה (בניגוד לפרשנות של הרמב"ם במורה נבוכים), העולם אכן נברא במידה רבה עבור האדם. האדם, ובפרט עם ישראל, ושמירת התורה והמצוות (שחלקן תלויות במאורות, כמו קביעת המועדים), הוא התכלית המרכזית בבריאה. לכן, אין זה "משפיל" את המאורות לשרת את הארץ ואת האדם, אלא זוהי מטרתם המיועדת על ידי הבורא. הגשמים השמיימיים ממלאים את תפקידם הנעלה בכך שהם מאפשרים את קיום החיים והסדר הדרושים על הארץ למען האדם ותכלית חייו.
4. הקב"ה קובע את התכלית: בסופו של דבר, הקב"ה הוא שקובע את סדר החשיבות והתכליות בבריאה. אם הוא קבע שהמאורות ישמשו את הארץ, זוהי תכליתם ואין בכך כל פגם או הורדה מערכם. להפך, הם ממלאים את רצון הבורא.

דון יצחק אברבנאל ע"ה פותר את הקושיה בכך שהוא מקבל את פשט הכתובים - המאורות אכן נועדו לשרת את הארץ. הוא דוחה את ההיררכיה הפילוסופית של "נכבד" ו"שפל" כקריטריון מכריע, ומדגיש את מרכזיות האדם והתורה בתוכנית הבריאה האלוהית, מה שהופך את שירות המאורות לארץ לדבר הגיוני ומכוון מלכתחילה על ידי הבורא. זהו פתרון תיאולוגי שמציב את רצון האל ותוכניתו במרכז, ולא את ההיגיון הפילוסופי האנושי.

 

לעניות דעתי, חשבתי לאותו סוג תשובה. לעניות דעתי, השאלה והתשובה של דון יצחק אברבנאל ע"ה מזכירים אמירת חכמים "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" [קידושין כב ע"ב]. הכול הולך לפי רצון ה', לפי השגחת הקב"ה!

 

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות: השאלה הט'

 

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות:

השאלה הט' שאתה תראה שזכרה התורה ו' תועלת מהמאורות בשפלים. הא' להבדל הזמן להבדיל בין היום ובין הלילה. הב' והיו לאותות. הג' ולמועדים. הד' לימים. הה' ולשנים הו' להאיר על הארץ אמנם במעשה לא נזכרו מהם כי אם שנים להאיר על הארץ ולהבדיל בין האור ובין החשך. ולמה א"כ לא זכר שאר התועלת מהאותות והמועדים והימים והשנים ועוד למה לא נזכרה באמירה ענין הממשלה שנזכר במעשה. וגם יקשה באמיר' ובמעשה סדר זכרון התועלות האלה שבאמירה זכר הימים אחר המועדים שהם התקופות ואח"כ השנים והיה ראוי לזכור ימים ומועדים ושנים. ואם במעשה שזכר בראשונה האור הנזכר באמירה באחרונה וזכר באחרונה ההבדל הנז' באמירה הראשונה וכל זה הוא זר כפי הסדור הטוב והישר:

לעניות דעתי, הפסוקים שעליהם השאלה הם [בראשית א יד-יח]:

[בראשית א יד-יח] וַיֹּאמֶר ה' יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. וַיַּעַשׂ ה' אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים. וַיִּתֵּן אֹתָם ה' בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא ה' כִּי טוֹב.

לעניות דעתי, כמה מחשבות על הפסוקים האלה, ועל השאלה המעניינת והשמה אתגר בהבנת המקרא של דון יצחק אברבנאל ע"ה.

פסוקים יד-טו מתארים את המטרות של הקב"ה בבריאת המאורות. כפי שאנו רואים, כול המטרות האלה התגמשו, כולנו רואים את זה. לכן, לעניות דעתי, יכול להיות שהקב"ה לא צריך לחזור על הרשימה הזאת, הבריאה נראית לעין. לעומת זה, פסוקים טז-יח מדברים על בריאה רוחנית, שלא נראית בעין, ולכן יש צורך לדבר עליה במפורש. המוסג "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה", לעניות דעתי, מתייחס לסמל והשראה שבשמש ובירח. למשל השם שמשון! הדוגמה של שמשון הגיבור, ששמו קשור לשמש, ממחישה כיצד השמש יכולה לסמל כוח וגבורה, ובכך למלא תפקיד "שלטוני" במובן של השראה וסמל. זה נותן תוקף לרעיון ש"הממשלה" אינה רק שליטה פיזית, אלא גם ייצוג סמלי.

יש עוד רמז גדול: לדבר מעט ולעשות הרבה! זה מה הקב"ה מלמד אותנו.

לעניות דעתי, עוד שאלה, על הפסוקים האלה: בלילה יש חושך! אזי, איך המאור הקטן, הירח, מאיר על הערץ בלילה? איך הוא מבדיל בין החושך לבין האור? לעניות דעתי, יש כאן עוד רמז גדול: אפילו אור קטן, כמו המאור הקטן, הירח, הוא מצליח להאיר, הוא מצליח להבדיל בין האור לבין החושך! זה חוזר בחנוכה, כאשר נר קטן, אור קטן, מצליח להסיר את החושך:

"בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ.

בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ.

כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן,

וְכֻלָּנוּ - אוֹר אֵיתָן.

סוּרָה חֹשֶךְ! הָלְאָה שְׁחוֹר!

סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר!"

הרעיון שאפילו מעט אור משנה את המציאות, יוצר הבחנה ומסלק את החושך המוחלט, הוא עיקרון חזק מאוד ביהדות. הוא מהדהד לא רק בחנוכה, אלא גם במושגים כמו "נר מצווה ותורה אור", ובחשיבותו של כל מעשה טוב, קטן ככל שיהיה.

 

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות: השאלה הח'

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות:

השאלה הח' באמרו שני המאורות הגדולים ויקשה זה מב' פנים אם ממה שקרא שניהם גדולים ומיד אמר סותר לזה את המאור הקטן לממשלת בלילה. ואם כמו שאמרו אנשי מדות כל שאר כוכבי לכת הם יותר גדולים מגלגל לבנה. ואיך קראה אם כן הכתוב גדולה בערכם:

לעניות דעתי, מדובר על הפסוק טז פרק א ספר בראשית:

[בראשית א טז] וַיַּעַשׂ ה' אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.

בשאלה השמינית, דון יצחק אברבנאל ע"ה מקשה על הביטוי "שני המאורות הגדולים" בשני אופנים:

1. סתירה פנימית: אם הכתוב קורא לשניהם "גדולים", כיצד מיד לאחר מכן הוא מתאר את הירח כ"המאור הקטן לממשלת בלילה"? זה נראה כסתירה פנימית בתוך הפסוק עצמו.
2. סתירה עם ידע אסטרונומי: אברבנאל מציין את דעתם של "אנשי מדות" (אסטרונומים) לפיה שאר כוכבי הלכת גדולים יותר מגלגל הירח. אם כך, כיצד התורה מכנה את הירח "גדולה בערכם"?

לכן, שאלתו השמינית של דון יצחק אברבנאל ע"ה היא: כיצד ניתן לכנות את השמש והירח "שני המאורות הגדולים" כאשר מצד אחד הירח מתואר מיד לאחר מכן כ"מאור הקטן", ומצד שני, לפי הידע האסטרונומי, הירח קטן יותר מכוכבי לכת אחרים?

לעניות דעתי, וגם לפי פרשנים אחרים, כולל דון יצחק אברבנאל, החלק הראשון של הפסוק "שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" מתייחס לחשיבותם של השמש והירח אבור כדור הערץ. 'גדול' זה מילה שמראה גם 'חשיבות', תפקיד גדול וגבוה.

לעניות דעתי, החלק השני של הפסוק "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" מתייחס לגודל של המאורות לעומת כדור הארץ, השמש גדול יותר מאשר כדור הארץ, הירח קטן יותר מאשר כדור הארץ. דבר מעניין: התורה האלוקית מביאה דברים שלא היו מוכרים בזמן מתן התורה, אלא התגלו רק כחמש מאות שנים לפני ימינו אלה! אולי רמז גדול: בעולם תקין ומתוקן, יש סדר בין הבריאות, כול אחת עם הסגולות שלה, וכול אחת מהם עושה את העולם טוב יותר, כאשר נברא בהשגחה הפרטית של הקב"ה.

לעניות דעתי, אין תחרות בין הבריאות, כול אחת עם הסגולות שלה, כול אחת עם הייעוד שלה, לפי ההשגחה הפרטית של הקב"ה. התחרות קיימת רק בבריאה עצמה, להיות היום יותר קרובה אל הקב"ה מאשר אתמול. 

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות: השאלה הז'

 

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות:

השאלה הז' באמרו והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ והיא כי הנה הפסוק הזה יראה מיותר כלו אם אמרו והיו למאורות ברקיע השמים אחרי שכבר נאמר יהי מאורות ברקיע השמים ואם באמרו להאיר על הארץ. כי זה כבר נאמר ובאמרו להאיר על הארץ על מה נאמר אחרי כן ויהי כן:

לעניות דעתי, השאלה מתייחסת לפרקים הבאים בספר בראשית:

[בראשית א יד-טו] וַיֹּאמֶר ה' יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

בבקשה, תוכל לסכם אותה?

בשאלה השביעית, אברבנאל תמה על הפסוק "והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ". הוא רואה בפסוק זה כמיותר משני טעמים:

1. החלק הראשון של הפסוק, "והיו למאורות ברקיע השמים", נראה מיותר לאחר שכבר נאמר "יהי מאורות ברקיע השמים". אם כבר צווה על קיומם ברקיע, מדוע יש צורך לחזור על כך?
2. החלק השני של הפסוק, "להאיר על הארץ", גם הוא נראה מיותר. אם המאורות נמצאים ברקיע השמים, מובן מאליו שהם נועדו להאיר על הארץ. יתרה מכך, אם זהו כבר תיאור המטרה, על מה נאמר בהמשך "ויהי כן"?

לסיכום, שאלתו השביעית של אברבנאל היא: מדוע הפסוק "והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ" נראה מיותר, הן בחזרה על קיומם ברקיע והן בציון מטרתם להאיר על הארץ, ומה תפקיד הביטוי "ויהי כן" לאחר מכן?

לעניות דעתי, שאלה מעניינת: בפסוקים יד, טו של פרק א ספר בראשית, יש חזרה על אותו נושא. השאלה הי, זה המקום היחיד במקרא שיש חזרה על אותו נושא? מתברר שלא! יש פרקים מפורסמים במקרא, כאשר המקרא חוזרת על אותו נושא:

1.      בפרשת נשא, מתואר סדר הקורבנות של נשיאי השבטים בעם ישראל. הקורבנות היו זהים זה לזה, אבל התורה חוזרת על התיאור עבור כול הנשיאים.

2.      המלאך וציווי הנזירות להורי שימשון.

3.      סיפוריה של אשת פוטיפר.

4.      סיפור מפגש יוסף ואחיו.

5.      סיפור אליעזר, עבד אברהם, ופגישתו עם רבקה ולבן אחיה.

ויש עוד.

לגבי הפסוקים יד, טו בפרק א ספר בראשית, שעליהם שואל דון יצחק אברבנאל ע"ה, לעניות דעתי, יכולים להיות כמה תירוצים על חזרת התורה המתארת בריאת המאורות:

1.      להדגיש את חשיבות האירוע, בריאת המאורות, השמש, והירח.

2.      יש שני מאורות, השמש, והירח. יכול להיות שהחזרה מדגישה את המעמד השווה בין השמש לבין הירח: בלי השמש, ברור שהירח לא היה מאיר, הירח משקף, מקרין, את אור השמש. אבל, בלי הירח, גם השמש לא היה קיים, כול מערכת השמש לא הייתה קיימת. לעניות דעתי, לגבי השמש, הירח נחשב כחלק מכדור הארץ. בלי הירח, משקל כדור הארץ היה נחשב הרבה יותר פחות ממשקלו עם הירח. לכן, גם המרחקים, המהירויות של סיבוב כדור הארץ סביב השמש היו אחרים מאשר היום, היו משפיעים על כול הפלנטות האחרות, על כול מערכת השמש. לכן, הפסוקים מדגישים את הדיוק, האיזון העדין, בבריאת העולם על ידי הקב"ה. לעניות דעתי, ברור לי מעל כול ספק על קיום ההשגחה של הקב"ה על כול העולם, כאשר הקב"ה ברא אותו בדיוק ובאיזון.

3.      לעניות דעתי, זה רמז להוקרת תודה אל הקב"ה על בריאת העולם, בצורה כול כך טובה לעם ישראל, ולאנושות כולה.

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות: השאלה הו'

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות:

השאלה הו' היא שאם בא הכתוב להודיע התועלת שיעשו המאורות והכוכבים בשפלים. למה לא זכר התועלת היותר עצמו מהם והוא הרכבת היסודות והתהות ההוים שידוע שהם הפועלים בזה באמת אם בצמחים ממגד תבואות שמש ואם באדם שיולידהו האדים והשמש ושאר הככבים בתנועותיהם והוא הדין לשאר ב"ח:

שאלה השישית, דון יצחק אברבנאל ע"ה תמה מדוע, אם מטרת הכתוב היא להודיע על התועלת שהמאורות והכוכבים מביאים לעולם התחתון, לא הוזכרה התועלת העיקרית והחשובה ביותר שלהם. לדעתו, התועלת העיקרית היא תפקידם בהרכבת היסודות (אש, רוח, מים, עפר) ובהתהוותם של כל היצורים החיים. הוא מציין שהשמש חיונית לצמיחת התבואות, ושהשמש יחד עם כוכבים אחרים ותנועותיהם משפיעים על היווצרות האדם (דרך האדים) וכן על שאר בעלי החיים.

לכן, שאלתו השישית של אברבנאל היא: אם התורה רוצה לפרט את התועלות של המאורות, מדוע היא מזכירה רק את היותם "לאותות ולמועדים ולימים ושנים" ולא את תפקידם המהותי יותר בהרכבת היסודות ובהיווצרות החיים על פני האדמה?

לעניות דעתי, יכול להיות, לחלק את השפעת המאורות לתחום הרוחני, ולתחום הגשמי, החומרי. קביעת המועדים, החודשים, והשנים שייכת לתחום הרוחני. גידול התבואה, חיי האדם ובעלי החיים, הם בתחום החומרי, הגשמי. יכול להיות שהתורה מרמזת לנו, מלמדת אותנו, שהתחום הרוחני הוא החשוב ביותר, לעומת התחום החומרי, הגשמי. לעניות דעתי, זה הקו העיקרי המנהיג לאורך כול התורה כולה.

• הבחנה בין רוחני לגשמי: החלוקה של השפעת המאורות לתחום הרוחני ולתחום הגשמי היא הבחנה חשובה שיכולה לעזור לנו להבין את סדר העדיפויות של התורה.
• הקשר של זמן לרוחניות: קביעת המועדים, החודשים והשנים אכן קשורה באופן הדוק למצוות ולחגים, שהם חלק מהותי מהחיים הרוחניים ביהדות. הזמן ביהדות אינו רק כמותי אלא גם איכותי, עם זמנים מקודשים ובעלי משמעות רוחנית מיוחדת.
• חשיבות הרוחני בתורה: התורה אכן מדגישה פעמים רבות את החשיבות של התחום הרוחני. מצוות רבות מכוונות לחיזוק הקשר בין האדם לבין הקב"ה ולשיפור המידות והנשמה.
• קו מנחה: הרעיון שההעדפה של הרוחני על הגשמי היא קו מנחה מרכזי בתורה, אכן התורה מלמדת אותנו שהמטרה העיקרית של האדם בעולם הזה היא צמיחה רוחנית וקיום מצוות.
• יחד עם זאת:

• חשיבות הגשמי ביהדות: למרות הדגש על הרוחני, היהדות גם מייחסת חשיבות רבה לעולם הגשמי ולחיים החומריים. מצוות רבות קשורות לגוף ולעולם הזה (כגון שמירת שבת, כשרות, צדקה). היהדות רואה בעולם הזה מקום שבו האדם יכול וצריך לעבוד את ה' ולעשות טוב. אמרו חכמינו [משנה, מסכת אבות, פרק ג, משנה ז]:

"רבי אלעזר בן עזריה אומר:

אם אין תורה, אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ, אין תורה.

אם אין חכמה, אין יראה. אם אין יראה, אין חכמה.

אם אין בינה, אין דעת. אם אין דעת, אין בינה.

אם אין קמח, אין תורה. אם אין תורה, אין קמח.

הוא היה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיונז, למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיונח מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר (ירמיהו יז), והיהנט כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב.

אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (שם), והיה כעץ שתולס על מים ועל יובל ישלח שורשיו ולא יראה כי יבא חם, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי:."

לכן, ההבחנה בין רוחני לגשמי וההצעה שהתורה מדגישה את הרוחני יכולות להסביר מדוע הפסוק מתמקד בקביעת הזמנים והמועדים. זהו קו מחשבה שיכול להתאים לתפיסה הכללית של התורה. 

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות: השאלה הה'

 

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות:

השאלה הה' באמרו והיו לאותות וזה כי הנה המאורות הם סבות פעולות לדברים אשר בכאן. אם בהויה וההפסד כפי הטבעים ואם בשאר הענינים כלם כפי דעת משפטי בעלי הכוכבים. ואיך יאמר הכתוב א"כ והיו לאותות כי הנה האותות הם המורים על הסבות ואינם הסבות עצמם. ואולי שלברוח מהספק הזה פי' הראב"ע והיו לאותות לרגעים. אבל אינו נכון בפש' הכתוב. וגם בעיני לא יתכן כמו שאמר. גם אמרו להבדיל בין היום ובין הלילה בלשון יחיד אינו מסכים עם אמרו והיו לאותות בלשון רבים. ויש מפרשים להבדיל על השמש והיו לאותות על כל הכוכבים ונתנו הכתוב לשעורין. ורבינו ניסיה פט להבדיל כל א' מהמאורות אבל הירח והכוכבים אינם מבדילים:

בשאלה החמישית, דון יצחק אברבנאל ע"ה תמה על הפסוק "והיו לאותות". הוא מציין שהמאורות הם הגורמים לפעולות שונות בעולם, בין אם זה בבריאה ובהרס לפי חוקי הטבע, ובין אם בעניינים אחרים לפי דעות האסטרולוגים. לכן, הוא שואל כיצד הכתוב יכול לומר שהם יהיו "לאותות", שהרי אותות הם רק מורים על הסיבות ואינם הסיבות, או גורמי הסיבות, עצמן.

אברבנאל מזכיר ודוחה את פירושו של אבן עזרא ש"לאותות" פירושו "לרגעים". הוא גם מציין פירוש אחר שמסביר ש"להבדיל" מתייחס לשמש (יחיד) ו"לאותות" מתייחס לכל הכוכבים (רבים), וכן את פירושו של רבינו ניסיה גאון ש"להבדיל" מתייחס לכל אחד מהמאורות, אך הוא מצביע על כך שהירח והכוכבים אינם מבדילים בין יום ולילה.

לכן, שאלתו החמישית של אברבנאל היא: כיצד ייתכן שהמאורות, שהם הסיבות לפעולות בעולם, נקראים "אותות", שהרי אותות רק מצביעים על הסיבות ולא מהוות אותן בעצמן?

לעניות דעתי, יכול להיות שהתורה מדברת בשפת בני אדם! בשפה כזאת, יש לפעמים שמדברים על מקור האותות, אבל מתכוונים לאותות עצמם, למשל, אולי, "הבנים סימן לבנות!". בביטוי הזה, הבנים שנולדו לא הם הסימנים, אלא, אולי, הולדת הבנים בהסתברות מאותתת על הולדת הבנות בעתיד לבוא.

הרעיון שהתורה מדברת בשפת בני אדם הוא עקרון ידוע בפרשנות המקרא, והוא מאפשר לנו להבין מילים וביטויים שלא תמיד מתפרשים באופן מילולי וחד-משמעי.

האנלוגיה עם "הבנים סימן לבנות!" היא ממחישה את הנקודה היטב. אכן, במקרה הזה, הבנים עצמם אינם הסימנים במובן הפשוט של המילה, אלא הופעתם יכולה להוות אינדיקציה סטטיסטית או הסתברותית לגבי הולדת בנות בעתיד. במילים אחרות, מקור האות (הולדת הבנים) משמש כביטוי לאות עצמה (ההסתברות להולדת בנות).

אם ניישם את הרעיון הזה על המאורות, ייתכן שהתורה מכנה אותם "אותות" למרות שהם גם "סיבות" (כפי שטען אברבנאל), מכיוון שהם המקור לסימנים רבים. לדוגמה:

• השמש והירח: הם המקור לאור וחושך, ועל ידי כך הם מאותתים על תחילת וסוף היום והלילה.
• תנועת המאורות: תנועתם הקבועה היא המקור לסימון החודשים, השנים והמועדים. הם מאותתים על מעבר הזמן ועל זמנים מיוחדים.

במילים אחרות, במקום לומר שהמאורות הם הגורמים להבדלה בין יום ולילה ולסימון הזמנים, התורה משתמשת בביטוי "והיו לאותות" כדי לתאר את התוצאה של קיומם ותנועתם - הם משמשים כסימנים ברורים ומוכרים לבני האדם.

• השימוש בשפה "פשוטה" ומובנת לבני אדם יכול להיות מכוון כדי שהמסר יהיה נגיש לכל אחד, גם אם הוא כולל שימוש בקיצורי דרך לשוניים.

לכן, הרעיון בעל פוטנציאל להסביר את השימוש במילה "אותות" בהקשר של המאורות. זהו הסבר שמסתמך על הבנת אופן השימוש בשפה האנושית ויכול ליישב את הקושי שהעלה דון יצחק אברבנאל ע"ה.