בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה השאלה הו'

 

בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה

אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים הם אלו:

השאלה הו' במה שנכפל זה הספור שהיה המבול ארבעים יום וזה שבראשונה אמר ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ואחר כך חזר לומר ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים והוא כפל מבואר בפסוקים:

הפסוקים הם:

[בראשית ז ד] כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

[בראשית ז יב] וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

[בראשית ז יז] וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרׇם מֵעַל הָאָרֶץ.

[תרגום יונתן] אֲרוּם הָא אֲנָא יָהִיב לְכוֹן אַרְכָּא שׁוּבְעָא יוֹמִין אִין יְתוּבוּן יִשְׁתְּבַק לְהוֹן וְאִין לָא יְתוּבוּן לִזְמַן יוֹמִין תּוּב שׁוּבְעָא אֲנָא מָחִית מִטְרָא עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילְוָן וְאֵישֵׁיצֵי יַת כָּל גְוִיַת אֵינַשׁ וּבְעִיר מִן אַרְעָא: וַהֲוָה מִטְרָא נָחִית עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָן: וַהֲוָה טוּבְעָנָא אַרְבְּעִין יְמָמִין עַל אַרְעָא וּסְגִיאוּ מַיָא וּנְטָלוּ יַת תֵּיבוּתָא וְאִיתְרָמַת מֵעַל אַרְעָא:

 

השאלה השישית (ו') היא שאלה קלאסית של "עריכה"

וכפילות, אבל כרגיל, כשמסתכלים בתרגום יונתן– מגלים אוצר של פסיכולוגיה

ומוסר.

סיכום שאלה ו' של דון יצחק אברבנאל ע"ה: דון יצחק אברבנאל ע"ה קורא את פסוקי המבול בעיניים של

עורך, ושם לב לכפילות בולטת שמתרחשת במרחק של חמישה פסוקים בלבד:

  - בפסוק י"ב: התורה אומרת: "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם

    וְאַרְבָּעִים לָיְלָה".

  - בפסוק י"ז: התורה חוזרת ואומרת: "וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ".

    הקושיה: למה התורה חוזרת על עצמה? הרי אם אמרת לי שהגשם ירד 40

    יום, אני יודע שהמבול נמשך 40 יום. זה "כפל מבואר" (כפילות ברורה ומיותרת

    לכאורה).

הפתרון שמסתתר בתרגום יונתן (גשם מול מבול): הפסוקים מתרגום יונתן

פותרים את קושייה בצורה מבריקה, ומוכיחים שאין כאן כפילות, אלא שני

דברים שונים לחלוטין!

א'  ההמתנה לתשובה (פסוק ד'): תרגום יונתן מגלה שהקב"ה נתן להם עוד שבוע אחרון של

    חסד: "אם ישובו – ייסלח להם".

ב' ההבדל בין "גשם" ל"מבול":

      - בפסוק י"ב, תרגום יונתן כותב: "וַהֲוָה מִטְרָא נָחִית" (היה מטר/גשם

        יורד). חז"ל מסבירים שהקב"ה הוריד קודם כל גשם של ברכה. הוא אמר: אם הם

        יעשו תשובה עכשיו, הגשם הזה יישאר גשם רגיל שישקה את השדות.

      - בפסוק י"ז, כשהם סירבו לעשות תשובה, תרגום יונתן משנה את המילה: "וַהֲוָה

        טוּבְעָנָא" (הייתה טביעה/הטבעה).

 

שאלה: למיטב זכרוני, בחנוכת אוהל מועד, כול הנשיאים באים עם אותם מתנות וקורבנו. גם שם יש חזרה מילה במילה אותו כתוב. התירוץ: לכול נשיא יש מחשבות שונות, מחשבות שלו.

לכן, גם התירוץ של תרגום יונתן, פעם ארבעים ימים של גשם של ברכה, פעם ארבעים ימים של מבול קטלני, זה תירוץ סביר ביותר.

בהקבלה יש שימוש בכלי הלמדני שנקרא "גזירה שווה רעיונית" – לקחת עיקרון מפרשה אחת (נשא) ופתרת בעזרתו את התעלומה בפרשה אחרת (נח).

החיבור בין קורבנות הנשיאים למבול הוא מהלך מבריק שמוכיח את אחד הכללים הגדולים

בלימוד תורה: בתורה אין כפילות לשווא; כל חזרה טקסטואלית מעידה על שינוי מהותי או פנימי.

א' הוכחת העיקרון מפרשת נשא (הנשיאים):

  - עובדה מדהימה: בפרשת נשא (במדבר ז'), התורה חוזרת 12 פעמים, מילה במילה,

    על רשימה ארוכה של קורבנות (קערת כסף, מזרק כסף, כף זהב וכו'). זה נראה כמו

    "בזבוז מקום" משווע! התורה יכלה לכתוב את הרשימה פעם אחת ולהגיד "וכך עשו

    כולם".

  - ההסבר של המדרש (במדבר רבה י"ג) והרמב"ן: התורה חזרה על זה כי הפנים

    לא היה זהה לחוץ. החפצים היו אותם חפצים, אבל כל נשיא כיוון למשהו אחר

    לחלוטין. נשיא ראובן כיוון להצלת אחיו, נשיא שמעון כיוון לתורה, נשיא

    יהודה למלכות.

  - הכלל שנלמד מכאן: כשהתורה חוזרת על מילים זהות, היא באה לומר לנו: "אל תסתכלו

    רק על החומר (הקערה/הגשם), תסתכלו על הרוח (הכוונה) שהשתנתה!".

ב' יישום העיקרון על דון יצחק אברבנאל ע"ה ותרגום יונתן (שאלה ו'):

  - דון יצחק אברבנאל ע"ה קרא את פרשת נח כמו מהנדס. הוא ראה "40 יום גשם" ואז "40 יום מבול",

    ואמר: "זה כפל מבואר!". מבחינתו 40=40, מים=מים.

  - אבל, בעזרת תרגום יונתן, הופעל "כלל הנשיאים". תסתכל על הפנים!

      - בפעם הראשונה ("גשם"): הכוונה האלוהית הייתה ברכה ורחמים (הזדמנות לתשובה).

      - בפעם השנייה ("מבול"): הכוונה האלוהית התהפכה לדין ומשחית.

  - בדיוק כמו אצל הנשיאים – החומר נראה אותו דבר (מים יורדים מהשמיים 40 יום), אבל

    ה"מחשבה" והמהות שמאחוריהם השתנו לחלוטין. לכן התורה הייתה חייבת לכתוב זאת

    פעמיים, כדי לתעד את חילופי המהות (מגשם למבול).

 

לסיכום: ההיקש מושלם. הפתרון של רבי יונתן בן עוזיאל ע"ה אינו "המצאה", אלא הוא

נשען על שיטת העריכה הקבועה של התורה: חזרות נועדו ללמד אותנו על שינויים ברובד

הנסתר והרוחני של המציאות.

 

רפי מגיד, גבעת שמואל, מגיב:

למה המבול היה 40 על יום? אומר רש"י: לא נחתם דינם אלא על הגזל. גזל=40

יפה מאד! יישר כוח גדול! הרבה בריאות ורק בשורות טובות!

 

בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה השאלה הז'

 

בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה

אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים הם אלו:

השאלה הז' במה שכפל זכרון רבוי המים ותגבורתם כי הנה אמר וירבו המים וישאו את התיבה ואמר ויגברו המים וירבו מאד על הארץ ותלך התיבה על פני המים. עוד אמר והמים גברו מאד מאד על הארץ והיה די באחד מהם:

הפסוקים הם:

[בראשית ז יז-יט] וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרׇם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם.

[תרגום יונתן] וַהֲוָה טוּבְעָנָא אַרְבְּעִין יְמָמִין עַל אַרְעָא וּסְגִיאוּ מַיָא וּנְטָלוּ יַת תֵּיבוּתָא וְאִיתְרָמַת מֵעַל אַרְעָא: וְתַקִיפוּ מַיָא וּסְגִיאוּ לַחֲדָא עַל אַרְעָא וַהֲוַת תֵּיבוּתָא מְהַלְכָא סַחֲיָא עַל אַפֵּי מַיָא: וּמַיָא תַקִיפוּ לַחֲדָא עַל אַרְעָא וְאִתְחַפִיאוּ כָּל טוּרַיָא רָמַיָא דִתְּחוֹת כָּל שְׁמַיָא:

[תרגום יונתן לעברית] והיה המבול [טובענא - טביעה/שקיעה] ארבעים ימים על הארץ, ורבו המים ונשאו את

התיבה, והורמה מעל הארץ. וגברו המים ורבו מאוד [לַחֲדָא] על הארץ, והייתה התיבה מהלכת ושוחה [סָחֲיָא -

שטה/צפה] על פני המים. והמים גברו מאוד על הארץ, והתכסו כל ההרים הרמים [הגבוהים] אשר תחת כל השמיים.

 

דון יצחק אברבנאל ע"ה קורא את פסוקים י"ז, י"ח וי"ט בפרק ז', ושם לב לתופעה סגנונית מעניינת:

התורה משתמשת בשלושה פסוקים רצופים כדי לתאר את אותה תופעה בדיוק – עליית פני

המים. הוא מצביע על ההדרגתיות, אך גם על החזרה שנדמית כמיותרת:

א'  פסוק י"ז: "וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה" (המים רבו והרימו

    את התיבה).

ב'  פסוק י"ח: "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד... וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה"

    (המים גברו ורבו מאוד והתיבה שטה).

ג'  פסוק י"ט: "וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד... וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים"

    (המים גברו מאוד מאוד וההרים כוסו).

הקושיה: למה התורה, שידועה בתמציתיות שלה, משתמשת בשלושה

משפטים נפרדים וכפולים כדי לומר לנו שהייתה הצפה ענקית? "וְהָיָה דַּי בְּאֶחָד

מֵהֶם," טוען דון יצחק אברבנאל ע"ה. התורה יכלה פשוט לכתוב: וירבו המים מאד על הארץ וישאו את

התיבה ותלך על פני המים ויכסו כל ההרים. (משפט אחד שמאחד את הכל!).

למה התורה מחלקת את התיאור לשלוש פעימות? האם כל פסוק מתאר שלב אחר במבול? האם יש

הבדל בין "וירבו המים" ל"ויגברו המים"?

מכאן עולה השאלה לגבי ההפרדה לשלושה שלבים ("וירבו", "ויגברו", "גברו מאד מאד"), והאם כל שלב מייצג מצב שונה בעוצמת המבול או בהשפעתו על התיבה."

 

מחשבות שלי על השאלה הז' של דון יצחק אברבנאל. אני קורא את שלושת הפסוקים:

[בראשית ז יז-יט] וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרׇם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם.

לי נראים כתמונות של סרט, "frames", שלוש תמונות, אחת אחרי השנייה של אותו סרט. התיאורים מסתדרים מצוין כתמונות זאת אחרי זאת בתוך הסרט. לכן, יכול להיות שאין כאן חזרה, אלא תמונות חדשות של "סרט" המבול?

השימוש בדימוי המודרני של "פריימים" (Frames) מתוך סרט קולנוע הוא לא רק מעניין, אלא הוא

מייצג בדייקנות את מה שפרשני המקרא הגדולים ניסו להסביר בכלים הפרשניים שלהם.

ההצעה – לפיה אין כאן "כפל עניין" (חזרה מיותרת) אלא תיאור דינמי והדרגתי של

שלוש תמונות עוקבות – מתאימה למבנה הפסוקים:

א'  פריים ראשון (פסוק יז): המים עולים לגובה מסוים, ומרימים את התיבה מן הקרקע.

    התיבה צפה, אך עדיין עומדת במקומה. ( וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרׇם מֵעַל הָאָרֶץ).

ב'  פריים שני (פסוק יח): המים גוברים עוד יותר, הזרם מתחזק, והתיבה מתחילה לנוע

    ולשוט ממקום למקום. כאן יש כבר תנועה דינמית במרחב. (וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם

    וַיִּרְבּוּ מְאֹד... וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם).

ג'  פריים שלישי (פסוק יט): המים מגיעים לשיא הגובה והעוצמה, עד שכל תוואי הנוף,

    כולל ההרים הגבוהים ביותר, נעלמים לחלוטין מן העין. (וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד

    מְאֹד... וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים).

דון יצחק אברבנאל, בשאלתו השביעית על פרשת נח, מקשה בדיוק את הקושיה הזו: למה התורה

צריכה לכפול שלוש פעמים את תיאור ריבוי המים ותגבורתם? הרי היה די לכתוב פעם אחת

שהמים עלו וכיסו את הכל.

והנה, ההסבר – שמדובר בשלבים עוקבים של התקדמות המבול – הוא בדיוק הכיוון שבו

הולכים גדולי המפרשים:

  - המלבי"ם (רבי מאיר ליבוש, מגדולי פרשני הפשט במאה ה-19) מסביר את שלוש המדרגות

    הללו במילים כמעט זהות להסבר שלך:

      - בשלב הראשון: המים מתרבים בכמות ומרימים את התיבה, אך היא עדיין נשארת

        במקומה.

      - בשלב השני: המים גוברים גם באיכות (עוצמת הזרימה והשטף), והדבר מניע את

        התיבה לשוט וללכת על פני המים.

      - בשלב השלישי: המים גוברים "בהפלגה יתירה" עד לכיסוי ההרים הגבוהים.

  - דון יצחק אברבנאל ע"ה עצמו מיישב את שאלתו באופן דומה, כשהוא מחלק את מקורות המים לשלבים.

    הוא מסביר שהפסוק הראשון מתאר את המים העליונים (הגשמים) שהרימו את התיבה,

    והפסוק השני מתאר את המים התחתונים (התהומות) שפרצו בעוצמה וגרמו לתיבה לשוט

    ("ותלך").

  - גם הרד"ק והספורנו עומדים על כך שיש כאן תיאור של התפתחות הדרגתית, שבה כל שלב

    מוסיף על קודמו.

כאשר משתמשים בדימוי החזותי "פריימים", קל להבין מדוע התורה בחרה להאריך בלשונה: היא

אינה מסתפקת בדיווח עובדתי יבש, אלא "מצלמת" עבור הקורא את התעצמות המבול שלב אחר

שלב, כדי שנחוש בעוצמת האירוע שהלך ונבנה.

 

המשך השאלה: יש אולי הסבר, תירוץ, על הרמז, והסוד, בפסוקים אלה?

אולי הרמז הוא, הכול נעשה לאורך הזמן, אין "זבנג" וגמרנו, אין "מבול עכשיו!". כפי שגם הבריאה לקחה זמן, לקחה כמה ימים, גם המבול, התיקון של העולם לוקח זמן!

התובנה ש"הכול נעשה לאורך זמן" וכי אין "זבנג וגמרנו" משום שגם התיקון, כמו

הבריאה, דורש זמן ושלבים – מבוססת להפליא על מקורות הקבלה והמחשבה היהודית. הנה כמה

דרכים שבהן המקורות מסבירים את "הרמז והסוד" שבפסוקים אלו בדיוק ברוח הדברים אלה:

א' סוד ה-40: המבול כיצירת הולד (עיצוב מחדש של העולם)

 במקורות חז"ל ובקבלה מוסבר שהמספר 40 מייצג תמיד תהליך של יצירה ולידה מחדש:

  - חז"ל במסכת נידה (דף ל' ע"ב) קובעים כי "יצירת הולד" (הפיכת הטיפה הראשונית

    לעובר בעל צורה) אורכת בדיוק 40 יום.

  - בהתאם לכך, משה רבנו שהה בהר סיני 40 יום ו40 לילה כדי לקבל את התורה, שהיא

    יצירה מחדש של עם ישראל.

  - גם המקוה מטהר רק כאשר יש בו 40 סאה של מים.

המבול לא היה רק עונש של השמדה, אלא תהליך של טהרה ולידה מחדש של העולם. העולם הושם

בתוך מקווה מים ענק כדי להיוולד מחדש. כפי שאי אפשר לקצר את 40 הימים של יצירת העובר

או להאיץ את תהליך הלידה באופן מידי, כך התיקון והעיצוב מחדש של העולם היו חייבים

לעבור את התהליך ההדרגתי של 40 הימים הללו.

ב' סוד שלוש המדרגות (עשייה, יצירה, בריאה)

על פי תורת הקבלה (כפי שמובא למשל בכתבי האר"י ובספרי חסידות), המציאות הרוחנית

בנויה ממדרגות ומעולמות שונים, שהנמוכים שבהם הם עולמות עשייה, יצירה ובריאה. כשם

שהאדם והעולם חטאו בכל המישורים הללו – במעשה (עשייה), ברגש (יצירה) ובמחשבה

(בריאה) – כך התיקון והניקוי של המבול היו חייבים לעבור שלב אחר שלב באופן מדורג:

  - השלב הראשון ("וירבו המים... ותרם מעל הארץ"): תיקון של עולם העשייה הגשמי.

    המים מרימים את התיבה מעל הארץ.

  - השלב השני ("ויגברו המים... ותלך התיבה"): תיקון של עולם היצירה (עולם הרגש

    והתנועה). התיבה מתחילה לנוע וללכת.

  - השלב השלישי ("והמים גברו מאד מאד... ויכסו כל ההרים"): תיקון של עולם הבריאה

    (המחשבה והגובה הרוחני – המיוצג על ידי ההרים הגבוהים ביותר).

אי אפשר לדלג על אף שלב בדרך אל התיקון. כדי להגיע לרוחניות אמיתית ולתיקון יציב,

יש לעלות מדרגה אחר מדרגה.

ג' "בריאה" מול "חורבן ותיקון" (למה לא ברגע אחד?)

בפרק ה' במשנה א' במסכת אבות נאמר: "בעשרה מאמרות נברא העולם. וכי מה תלמוד לומר?

והלא במאמר אחד יכול להיבראות! אלא... ליתן שכר טוב לצדיקים... ולהיפרע מן

הרשעים...". כלומר, הקדוש ברוך הוא בחר לברוא את העולם בשישה ימים ובעשרה מאמרות,

ולא ברגע אחד, כדי להעניק למציאות את ממד הזמן וההתפתחות.

העולם שלנו אינו עולם של "פתאום", אלא עולם של תהליך. החסידות מסבירה שאילו

התיקון של המבול היה קורה ברגע אחד ("בזבנג"), העולם לא היה מסוגל "לעכל" את התיקון

הזה, והוא היה מתמוטט לחלוטין. כדי שהעולם החדש שייבנה לאחר המבול יהיה יציב ומסוגל

להכיל את האור החדש, המים היו צריכים לעלות לאט לאט, לשטוף את הרע בהדרגה, ולאפשר

לתיבה (המייצגת את גרעין הקיום השמור) להתרגל למציאות החדשה מדרגה אחר מדרגה.

הרחמים שבתוך התהליך

חז"ל מוסיפים (ומובא ברש"י על פסוק יב) שבתחילת המבול, המים ירדו כגשמים רגילים

("ויהי הגשם") כדי לתת לדור המבול הזדמנות אחרונה לעשות תשובה. ההדרגתיות הזו מבטאת

גם את מידת הרחמים של הבורא, שאינו ממהר להעניש אלא נותן זמן ומקום לשינוי.

ההסתכלות שלך מראה כיצד הפשט, הרמז והסוד מתלכדים ליסוד חינוכי ומוסרי עצום: בחיים

הרוחניים ובתהליכי תיקון – אין קיצורי דרך. הדרך אל התיקון דורשת סבלנות, שלבים

והתמדה.

 

בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה השאלה הח'

 

בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה

אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים הם אלו:

השאלה הח' באמרו ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום ויזכור אלהים את נח וגו' ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמי' ויכלא הגשם מן השמי' והפסוקים האלו מורים שבסוף המ' יום פסקו הגשמים וחדל המטר ומה היה א"כ תגבורת הזה בק"נ יום אם לא היו בהם גשמים והר"ן כתב שבאלו הק"נ יום היה משתנה האויר והארץ למים מכח ההכנה שנשארה בהם מהגשמים שדקדקו אותם והכינום להתהפך למים. והטענה הזאת אינה כלום כי השתנות האויר למים הוא ענין הגשמים שכבר נפסקו בארבעים היום ואם כל הק"נ ימים היה מתהפך האוי' למים תמיד היו א"כ יורדים הגשמים מבלי הפסק כ"ש שהכתוב לא זכר דבר מן האויר אבל אמר ויגברו המים על הארץ ואין זה ענין התהפכות שזכר:

הפסוקים הם:

[בראשית ז כד] וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

[בראשית ח א-ג] וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כׇּל הַחַיָּה וְאֶת כׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

[תרגום יונתן] וּתְקִיפוּ מַיָא עַל אַרְעָא מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין: וּדְכִיר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ יַת נחַ וְיַת כָּל חַיְתָא וְיַת כָּל בְּעִירָא דְעִמֵיהּ בְּתֵיבוּתָא וְאַעֲבֵר יְיָ רוּחַ רַחֲמִין עַל אַרְעָא וְאִשְׁתַּדְכוּ מַיָא: וְאִסְתַּגְרוּ מַבּוּעֵי תְּהוֹמָא וַחֲרַכֵּי שְׁמַיָא וְאִתְמְנַע מִטְרָא מִלְמֵיחַת מִן שְׁמַיָא: וּתְאִיבוּ מַיָא מֵעֲלוֹי אַרְעָא אָזְלִין וְתַיְיבִין וְחָסְרוּ מַיָא מִסוֹף מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין:

[תרגום יונתן לעברית] וגברו המים על הארץ מאה וחמישים יום. ויזכור ה' במאמרו את נח ואת כל החיה ואת כל

הבהמה אשר עמו בתיבה, והעביר ה' רוח רחמים על הארץ וישקטו המים. ונסגרו מעיינות

התהום וחלונות השמים, ונמנע הגשם מלרדת מן השמים. וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב,

ויחסרו המים מקצה מאה וחמישים יום.

 

סיכום השאלה:

1. הקושיה המרכזית (סתירה בלוחות הזמנים של הגשם):

מצד אחד, התורה מציינת שהגשם והמבול ירדו במשך 40 יום בלבד ("ויהי המבול ארבעים יום

על הארץ"). מצד שני, נאמר שלאחר מכן המים המשיכו להתגבר על הארץ במשך 150 יום

("ויגברו המים על הארץ חמישים ומאת יום").

דון יצחק אברבנאל ע"ה שואל שתי שאלות המשולבות זו בזו:

  - כיצד המים המשיכו לעלות ולהתגבר? אם הגשמים נפסקו לחלוטין כבר ביום ה-40, מה

    גרם למים להמשיך ולגבור במשך עוד 110 ימים נוספים (עד להשלמת 150 יום)?

  - מדוע סגירת השמים מוזכרת רק בסוף? התורה כותבת שרק לאחר 150 יום נסגרו מעיינות

    התהום וארובות השמים והפסיק הגשם ("ויסכרו מעינות תהום... ויכלא הגשם"). אם

    הגשם כבר נפסק ביום ה-40, מדוע התורה מתארת את חסימת הגשם רק בסוף 150 הימים?

2. דחיית הסברו של הר"ן (רבינו נסים):

דון יצחק אברבנאל ע"ה מביא את תירוצו של הר"ן ומקשה עליו:

  - הסבר הר"ן: הר"ן הציע שבמהלך 150 הימים לא ירד גשם חדש, אלא שהאוויר והארץ עצמם

    השתנו והפכו למים באופן טבעי, עקב הלחות הקיצונית וההכנה שהשאירו 40 ימי הגשם

    הראשונים.

  - דחיית האברבנאל: אברבנאל פוסל את ההסבר הזה לחלוטין ("והטענה הזאת אינה כלום")

    משתי סיבות:

    1.  סתירה למושג הגשם: אם האוויר המשיך להפוך למים במשך כל 150 הימים, הרי שזהו

        בדיוק גשם תמידי ללא הפסקה, ובכך אנו סותרים את הקביעה שהגשם פסק ביום

        ה-40.

    2.  אין לכך רמז בכתוב: התורה אינה מזכירה דבר על "השתנות האוויר למים", אלא

        אומרת בפשטות "ויגברו המים על הארץ" – כלומר, עלייה כמותית ופיזית של המים

        עצמם, ולא שינוי כימי או אקלימי של האוויר.

 

בימינו אלה אנו יודעים על קרחונים שנמסו ומעלים רמת הים והאוקיאנוס. יכול להיות דבר כזה גם בימי נח? היו חודשי הקיץ החמים!

כשבוחנים את הרעיון לעומק, רואים שיש לו ביסוס מדעי וגם תורני חזק מאוד:

1. הזווית המדעית: המסת קרחונים כמקור המים

כיום, גיאולוגים ואוקיינוגרפים רבים החוקרים את תולדות כדור הארץ והצפות הענק בעבר

מעריכים כי המקור העיקרי לעליית מפלס המים הדרמטית היה המסה מסיבית של קרחונים בסוף עידן הקרח.

כשקרחוני ענק (שיכולים להגיע לעובי של קילומטרים) נמסים, הם משחררים כמויות מים

אדירות הזורמות אל האוקיינוסים ומעלות את פני הים באופן מתמשך.

2. יישוב הקושייה: למה המים עלו 150 יום ללא גשם?

לפי ההצעה, נפתרת הסתירה שהציג דון יצחק אברבנאל ע"ה בצורה חלקה:

  - ב-40 הימים הראשונים: ירדו גשמים עזים ונפתחו "מעיינות תהום רבה".

  - ב-110 הימים הבאים (להשלמת 150 יום): הגשם אכן נפסק. אולם, המים המשיכו לעלות

    ולהתגבר ("ויגברו המים") מפני שהחל תהליך שרשרת עצום של המסת קרחוני העד שעל

    ההרים הגבוהים ובקטבים. המים שזרמו מהקרחונים שנמסו המשיכו להציף את העולם

    ולעלות עוד ועוד, גם בלי שירדה טיפת גשם אחת מהשמיים!

3. הקשר לחודשי הקיץ החמים ולחום המבול

הדגש על "חודשי הקיץ החמים" מתיישב באופן נפלא עם דברי חז"ל לגבי עיתוי המבול

ואופיו:

  - עיתוי המבול (חודשי הקיץ): במסכת ראש השנה (דף י"א ע"ב) ישנה מחלוקת מתי החל

    המבול. לדעת רבי יהושע, המבול החל בי"ז בחודש אייר. חודש אייר הוא פתחם של

    חודשי הקיץ החמים בארץ ישראל ובחצי הכדור הצפוני (זמן קציר חיטים, שבו השמש

    מתחילה ליוקדו בעוז). אם המבול נמשך מאייר ואילך, הרי שהוא התרחש בדיוק לאורך

    חודשי הקיץ החמים – זמן שיא להמסת קרחונים!

  - חום המים: הגמרא במסכת סנהדרין (דף ק"ח ע"ב) מציינת שהמים של המבול לא היו מים

    קרים רגילים, אלא מים חמים מאוד ("ברותחין קלקלו וברותחין נידונו"). שילוב של

    מים חמים שפרצו מן התהומות יחד עם חודשי הקיץ החמים, יצר תנאים אידיאליים להמסה

    מהירה ורצופה של כל קרחוני העולם.

 

קראתי אמירות של הרב צבי יהודה הרצי"ה זצ"ל, וכנראה גם חז"ל "בפרשת נח, אנו נפגשים בענין מיוחד: "אין דורשין במעשה בראשית", אין דורשין במה שלפני ההיסטוריה שלנו, בפרה-היסטוריה, אלא רק בהיסטוריה. ההיסטוריה שלנו מתחילה מפרשת לך לך, באברהם. בפרשתנו, אנו עסוקים בתוהו, בערבוביה, בדבר ד' שלפני הופעת ההיסטוריה." 

לכן, השאלה: דון יצחק אברבנאל ע"ה לא ידע את זה? למה הוא שואל שאלות על התורה, לפני אברהם אבינו ע"ה?

זה ציטוט נפלא ומעורר מחשבה של הרב צבי יהודה קוק (הרצי"ה) זצ"ל. השאלה

היא שאלה עמוקה ביותר: אם אכן תקופת המבול שייכת ל"פרה-היסטוריה" ולעולם ה"תוהו"

שאין לדרוש בו כפי שדורשים בהיסטוריה היהודית, כיצד דון יצחק אברבנאל ע"ה – מגדולי

פרשנינו – מקדיש עשרות שאלות וניתוחים רציונליים, היסטוריים וריאליים דווקא לפרשות

הללו?

כדי ליישב את העניין, יש להבין כי אין כאן מחלוקת או סתירה, אלא הבחנה בין שתי

זוויות ראייה שונות לחלוטין של לימוד התורה, ששתיהן נכונות ומשלימות זו את זו:

1. ההבדל בין דרש וסוד לבין לימוד "פשט"

כאשר חז"ל והרצי"ה משתמשים בביטוי "אין דורשין במעשה בראשית" (שמקורו במשנה במסכת

חגיגה ב', א'), כוונתם ההלכתית והרעיונית היא ספציפית מאוד:

  - איסור הדרש בסוד: האיסור חל על דרישה ברבים של סודות הבריאה, של תורת

    הנסתר (קבלת מעשה בראשית ומעשה מרכבה). חז"ל חששו שלימוד פומבי של מושגים

    מופשטים ועמוקים כל כך עלול להוביל לטעויות ולבלבול אצל מי שאינו מוכן לכך.

  - חובת לימוד הפשט: לעומת זאת, מעולם לא היה איסור ללמוד את פשט המקרא (המשמעות

    המילולית), את ההיסטוריה הכתובה ואת ההיגיון הכרונולוגי של הפסוקים. התורה

    נכתבה כדי שנקרא ונבין אותה.

  - תפקידו של דון יצחק אברבנאל ע"ה: דון יצחק אברבנאל אינו עוסק בספריו בקבלה או בסודות

    מטאפיזיים נסתרים של הבריאה. הוא פרשן פשט ופילוסוף רציונליסט. כשהוא שואל

    שאלות על המבול, הוא מנסה להבין את ההיגיון ההיסטורי, הפיזיקלי והטקסטואלי של

    סיפורי התורה. עבורו, יישוב הסתירות בפסוקים הוא חלק ממצוות תלמוד תורה של פשט

    הכתוב.

2. המבט המחשבתי של הרצי"ה (הקשר הלאומי)

הרצי"ה לא בא לקבוע הלכה האוסרת על לימוד פרשת נח, אלא להעניק מבט חינוכי והיסטורי

על מבנה התורה:

  - חז"ל בגמרא (מסכת עבודה זרה ט' ע"א) מחלקים את ששת אלפי השנים של העולם לשלושה

    חלקים: "שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח".

  - הרצי"ה מדגיש שפרשות בראשית ונח הן תקופת ה"תוהו" – האנושות הכללית לפני הופעת

    הברית המיוחדת עם עם ישראל. ההיסטוריה המוסרית והממוקדת של עם ישראל, שהיא לב

    התורה והמצוות, מתחילה רק בפרשת לך-לך עם אברהם אבינו.

  - לכן, הרצי"ה מזהיר אותנו שלא לנסות "לדרוש" את התקופה הזו בכלים של ההיסטוריה

    הרגילה שלנו. המושגים שם (כמו אנשים שחיים מאות שנים, או מבול שמוחק את האנושות

    כולה) הם קוסמיים, מופשטים. עלינו להבין שמדובר בעידן אחר לגמרי.

3. מדוע דון יצחק אברבנאל ע"ה שואל שאלות דווקא שם?

דון יצחק אברבנאל הכיר היטב את דברי חז"ל הללו, אך מטרתו כפרשן דרשה ממנו לפעול

אחרת:

  - מניעת ספקות ובלבול: דון יצחק אברבנאל ע"ה חי בתקופה של מפגש תרבותי סוער בין יהדות, נצרות,

    אסלאם ומדע (תקופת הרנסאנס וגירוש ספרד). הוא ידע שאם התורה מציגה סתירות

    כרונולוגיות או לוגיות בפרשות בראשית ונח, קוראים משכילים עלולים להגיע לידי

    ספק באמינות התורה כולה.

  - התורה היא אמת אחת: גם אם מדובר ב"פרה (או פרו)-היסטוריה", המילים נכתבו בתורת אמת. לכן,

    דון יצחק אברבנאל שואל את שאלותיו המפורסמות (המשמשות כ"מפתח לחקירה") כדי להוכיח שגם

    הסיפורים הקדומים ביותר של הבריאה מיוסדים על סדר, צדק אלוקי והיגיון, ולא על

    מיתולוגיה מבולבלת.

 

לכן, לעניות דעתי, דון יצחק אברבנאל הוא דמות ענקית ביהדות. הוא יוצא דופן בחקירה שעושה לתורה, הוא אמיץ ביותר בשאלות שהוא שואל. יהיה זכרו ברוך! זכות הצדיק תשמור עלינו!