בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל
ע"ה על התורה
אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר
אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים
הם אלו:
השאלה הי"ב מה ראה נח אחרי שנחה
התיבה בחדש הז' והיה ידוע מזה שחסרו המים ולחסרונם לא יכלה להיות צפה עליהם ובחדש
הי' נראו ראשי ההרים מה ראה שלא פתח מיד אח חלון התיבה ושלח את העורב והתמהמה
אח"ז מ' יום משנראו ראשי ההרים עד שפתח את חלון התיבה ושלח את העורב והתמהמה
עוד ז' ימים מששלח את העורב עד ששלח את היונה וכן בין שליחות לשליחות היונה תמיד
היה מיחל ז' ימים ומי יתן ואדע מאין לו לעשות הגבולים האלה בצמצום האם נעשה זה
במקרה או בהשערה או בחכמה. ואלו הם הספקות שראוי שנעיר על זה בדברי הספור הזה
והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כלם:
הפסוקים הם:
[בראשית ח ד-יב] וַתָּנַח הַתֵּבָה
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט.
וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי
בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.
וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן
הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.
וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת
הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.
וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם
מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשׇׁב אֵלָיו
אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ
וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.
וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת
הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה.
וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף
בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.
וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת
הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד.
[תרגום יונתן] וּנְחַת תֵּיבוּתָא
בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הוּא יַרְחָא דְנִיסָן בְּשֶׁבְסְרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא
עַל טַוְורֵי דְקַדְרוֹן שׁוּם טַוְורָא חַד קַרְדַנְיָא וְשׁוּם טַוְורָא חַד
אַרְמִינְיָא וְתַּמָן מִתְבַּנְיָא קַרְתָּא דְאַרְמַנְיָא בְּאַרְעָא מַדִינְחָא:
וּמַיָא הֲווֹ אָזְלִין וְחַסְרִין עַד יָרַח עֲשִירִיִי יֶרַח
תַּמוּז בְּתַמוּז בְּחַד לְיַרְחָא אִתְחֲמִיאוּ רֵישֵׁי טוּרַיָא:
וַהֲוָה מִסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין וּפְתַח נחַ יַת כַּוַות
תֵּיבוּתָא דְעָבַד:
וְשָׁדַר יַת עוֹרְבָא וּנְפַק מֵיפַק וְתָאֵיב עַד דִיבִיאִישׁוּ
מַיָא מֵעִילוֹי אַרְעָא:
וְשַׁדַר יַת יוֹנְתָא דְבַּיְיתָא מִלְוָותֵיהּ לְמֶחֱמֵי אִין
אִתְקוֹלָלוּ מַיָא מֵעִילוֹי אַנְפָּא אַרְעָא:
וְלָא אַשְׁכַּחַת יוֹנְתָא נַיְיחָא לְפַרְסַת רִיגְלָהּ וְתָבַת
לְוָתֵיהּ לְתֵיבוּתָא וְאוֹדָעַת אֲרוּם מוֹי עַל אַנְפֵּי כָּל אַרְעָא
וְאוֹשִׁיט יְדֵיהּ וּנְסֵיבְתָּהּ וְאָעֵיל יָתָהּ לְוָתֵיהּ לְתֵיבוּתָא:
וְאוֹרִיךְ תּוּב שׁוּבְעָא יוֹמִין וְאוֹסִיף לְשַׁדְרָא יַת
יוֹנָתָא מִן תֵּיבָתָא:
וְאָתַת לְוָתֵיהּ יוֹנָתָא לְעִדוּנָא רַמְשָׁא וְהָא טַרְפָא
דְזֵיתָא לָקִיט תִּבִיר וּמְחִית בְּפוּמָהּ דִנְסַבְתֵּיהּ מִן טַוָור מִישְׁחָא
וִידַע נחַ אֲרוּם אִיתְקוֹלָלוּ מַיָא מֵעִילוֹי אַרְעָא:
וְאוֹרִיךְ תּוּב שׁוּבְעָא יוֹמִין וְאוֹסִיף לְשַׁדְרָא יַת
יוֹנָתָא וְלָא אוֹסִיפַת לְמֵיתַב לְוָתֵיהּ תּוּב:
[תרגום לעברית] ותרד (ותנח) התיבה בחודש
השביעי, הוא חודש ניסן, בשבעה עשר ימים לחודש, על הרי
קדרון: שם הר אחד קַרְדּוּנְיָא ושם הר
אחד אַרְמֶנְיָא, ושם נבנית העיר ארמניה
בארץ המזרח.
והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי,
חודש תמוז; בתמוז, באחד לחודש, נראו ראשי
ההרים. ויהי מקץ ארבעים יום, ויפתח נח
את חלון התיבה אשר עשה. וישלח את העורב, ויצא
יצוא ושוב עד אשר יבשו המים מעל הארץ.
וישלח את יונת הבית מאיתו, לראות אם קלו
(פחתו) המים מעל פני הארץ. ולא מצאה
היונה מנוח לכף רגלה, ותשב אליו אל התיבה,
והודיעה [בכך שחזרה] כי מים על פני כל
הארץ; ויושט ידו ויקחה, ויבא אותה אליו
אל התיבה.
וייחל (וימתן) עוד שבעת ימים, ויוסף לשלוח
את היונה מן התיבה. ותבוא אליו היונה לעת
ערב, והנה עלה זית קטוף ושבור מונח בפיה,
אשר לקחה אותו מהר המשחה (הר הזיתים);
וידע נח כי קלו המים מעל הארץ. וייחל
עוד שבעת ימים, ויוסף לשלוח את היונה, ולא
הוסיפה לשוב אליו עוד.
דון יצחק אברבנאל ע"ה שואל כאן שתי
קושיות מרכזיות על סמך התאריכים בפסוקים:
קושיה א': מדוע נח התעכב כל כך בפתיחת
החלון?
- לפי
הפסוקים: התיבה נחה בחודש השביעי (פסוק ד'). ראשי ההרים נראו בא' בחודש
העשירי
(פסוק ה'). נח חיכה עוד 40 יום מקץ נראו ההרים ורק אז פתח את החלון
ושלח
את העורב (פסוק ו').
- התמיהה
של דון יצחק אברבנאל ע"ה: אם נח ידע שהתיבה נחה (משמע המים חסרו והקרקע קרובה),
ואף
ראה
במו עיניו את ראשי ההרים נחשפים – מדוע הוא לא פתח מיד את חלון התיבה ושלח
עוף
לבדוק את השטח? מדוע התעכב והמתין עוד 40 יום שלמים מרגע שנראו ראשי ההרים?
קושיה ב': מניין לנח החישוב המדויק של
7 ימים?
- לפי
הפסוקים: נח שולח את היונה, מחכה שבעה ימים ("עוד שבעת ימים אחרים" – פסוק
י'),
שולח אותה שוב, ומחכה שוב שבעה ימים (פסוק יב). (חז"ל ורש"י מסבירים
שהמילה
"עוד" רומזת שגם בין שליחת העורב לשליחת היונה הראשונה הוא המתין שבעה
ימים,
אף על פי שזה לא נכתב במפורש).
- התמיהה:
מניין לנח החוכמה והביטחון למדוד את הזמנים ברווחים
מדויקים
ומצומצמים של שבעה ימים בדיוק בכל פעם? האם הוא עשה זאת במקרה (בסוג של
הימור),
בהשערה אינטואיטיבית, או שהייתה כאן חוכמה עמוקה ומדעית שעמדה מאחורי
המספר
7?
תירוץ אפשרי: אם אומרים שכול המעשים
של נח נעשו ברוח הקודש, במצוות הקב"ה, כול הקושיות פטורות.
אבל, איך אפשר לתרץ תשובה זאת? הרי
לא כתוב בתורה שהקב"ה ציווה את נח מה לעשות?
נוגעים כאן באחד העקרונות החשובים ביותר
בפרשנות: מתי מותר לנו כפרשנים להניח שהתרחש משהו
מאחורי הקלעים (כמו רוח הקודש או ציווי
אלוהי) אף על פי שהתורה שותקת לגביו?
פרשני המקרא והחסידות מתייחסים בדיוק
לסוגיה זו, ומציעים שתי דרכים מרכזיות ועמוקות
לפתור את השאלה:
דרך א': הבחנה בין "נבואה"
ל"רוח הקודש" (שיטת הזוהר והאור החיים)
התשובה הראשונה היא שהתורה אכן שותקת
לגבי ציווי מפורש, מפני שלא היה כאן ציווי
נבואי חיצוני (כמו "וַיֹּאמֶר ה'
לְנֹחַ"), אלא פעולה מתוך רוח הקודש פנימית – שהיא
דרגה רוחנית שונה:
- כיצד
זה עובד? נבואה דורשת התגלות וציווי מפורש, ולכן התורה תמיד מתעדת אותה
("וידבר ה'... צא מן התיבה"). לעומת זאת, רוח הקודש היא השראה אלוהית
פנימית,
אינטואיציה
רוחנית עמוקה שמתעוררת בליבו של הצדיק.
- המקור
בכתובים: בספר הזוהר (זוהר חדש, נח) מוסבר שנח היה חכם עצום והבין ברוח
הקודש
את "לחישתם" של בעלי החיים והטבע. הוא לא נזקק לקול אלוהי שיגיד לו מתי
לפתוח
את החלון; רוח הקודש שנחה עליו בתיבה (כפי שמובא בבעל הטורים שהתיבה
הייתה
כמקדש ששואבים ממנו רוח הקודש) הנחתה את ליבו ואת חוכמתו לקבוע את זמני
ההמתנה
המדויקים (40 יום ו-7 ימים).
- שאלת
ה"אור החיים" הקדוש: רבי חיים בן עטר (באור החיים על אתר) שואל בדיוק את
השאלה
שלך: "צריך לדעת מנין ידע זמן שיכול לפתוח חלון התיבה, ולא חש לטביעה
במים
פן יקראנו אסון?". הוא מציע שנח נשען על הבטחה פנימית שהייתה לו, או על
חישובים
עמוקים של חוכמה אלוקית שחנן אותו בה הבורא.
דרך ב': שתיקת התורה היא מכוונת – כדי
להדגיש את "ההשתדלות האנושית" (היוזמה)
התשובה השנייה, שהיא אולי העמוקה מכולן,
טוענת שהתורה שותקת בעניין זה בכוונה
תחילה, כדי ללמדנו שיעור חינוכי עצום:
- המעבר
מפסיביות לאקטיביות: לאורך כל המבול נח היה פסיבי לחלוטין – ה' אמר לו
לבנות,
ה' הכניס אותו, וה' סגר בעדו את הדלת. נח היה כמו עובר ברחם אמו
(התיבה),
המוגן ומנוהל לחלוטין מבחוץ.
- הצורך
ביוזמה עצמאית: אולם, הקדוש ברוך הוא לא רצה שנח יישאר פסיבי לנצח. כדי
לבנות
עולם חדש, האדם חייב להפוך לשותף פעיל. לכן, בשלב יציאת המים, ה' שותק
בכוונה.
הוא רוצה שנח יתחיל להפעיל את שכלו, את יוזמתו ואת כוח ההשתדלות שלו:
לפתוח
חלון, לחשב זמנים, לבדוק בעזרת העופות, ולהכין את עצמו ליציאה.
- המסר
לדורות: אם התורה הייתה כותבת "וה' ציווה את נח לשלוח את היונה", היינו
חושבים
שהאדם צריך לפעול רק כשיש לו פקודה ישירה משמים. שתיקת התורה מלמדת
אותנו
שהבורא מצפה מאיתנו להשתמש בחוכמה, במדע ובכלים הטבעיים שנתן לנו
(השתדלות
אנושית) כדי לפתור בעיות, ולא לחכות לנס או לנבואה גלויה.
שבת שלום ומבורך! הרבה בריאות ורק
בשורות טובות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה