בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל
ע"ה על התורה
אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר
אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים
הם אלו:
השאלה הי"א למה נשתנה ענין
היונה אצל נח מענין העורב כי הנה ביונה כתיב ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב
אליו אל התיבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיבה.
ואולם בעורב אמר ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. ולמה לא אמר בו כי מים על
פני כל הארץ ולמה נח לא שלח ידו ויקחהו ויבא אותו אליו כאשר עשה אל היונה. ואמנם
חז"ל גנו ענין העורב שלא עשה שליחותו אבל היה רצוא ושוב כמראה הבזק אל התיבה
כי חפץ לשוב מהרה אל בת זוגו ומהם אמרו שהיה העורב רע מעללים ת"ר (סנהדרין פ'
חלק) שלשה שמשו בתיבה עורב וחם וכלב וכלם לקו אך דרך דרש הוא והפשט יתישב על
פשוטו:
הפסוקים הקשורים לשאלה:
[בראשית ח ח-ט] וַיְשַׁלַּח אֶת
הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשׇׁב אֵלָיו
אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ
וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.
[תרגום
יונתן] וְשַׁדַר יַת יוֹנְתָא דְבַּיְיתָא מִלְוָותֵיהּ לְמֶחֱמֵי אִין
אִתְקוֹלָלוּ מַיָא מֵעִילוֹי אַנְפָּא אַרְעָא:
וְלָא אַשְׁכַּחַת יוֹנְתָא נַיְיחָא לְפַרְסַת רִיגְלָהּ וְתָבַת
לְוָתֵיהּ לְתֵיבוּתָא וְאוֹדָעַת אֲרוּם מוֹי עַל אַנְפֵּי כָּל אַרְעָא
וְאוֹשִׁיט יְדֵיהּ וּנְסֵיבְתָּהּ וְאָעֵיל יָתָהּ לְוָתֵיהּ לְתֵיבוּתָא:
[תרגום
לעברית] וישלח את יונת הבית מאיתו לראות אם קלו (פחתו) המים מעל פני הארץ. ולא
מצאה היונה מנוח לכף רגלה, ותשב אליו אל התיבה, והודיעה [בכך שחזרה] כי מים על פני
כל הארץ; ויושט ידו ויקחה, ויבא אותה אליו אל התיבה.
השאלה האחת-עשרה של דון יצחק אברבנאל
מעמיקה בהשוואה בין העורב ליונה,
ומבקשת לברר את ההבדל הפיזי וההתנהגותי
ביניהם כפי שהוא משתקף ביחסו של נח אליהם.
סיכום השאלה האחת-עשרה:
הקושי המקראי: כאשר היונה חוזרת אל התיבה,
התורה מתארת מערכת יחסים חמה
בינה לבין נח: היונה לא מוצאת מנוח, חוזרת
אליו, ונח מושיט את ידו,
לוקח אותה ומכניס אותה פנימה אל תוך התיבה.
לעומת זאת, אצל העורב נאמר רק שהוא היה
"יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם".
- השאלות:
1. מדוע אצל העורב לא נאמר שחזר אל
נח "כי מים על פני כל הארץ" (כמו שנאמר
ביונה)?
2. מדוע נח לא הושיט את ידו לקחת את
העורב ולהכניסו לתיבה, כפי שעשה עם היונה?
שאלה: תרגום יונתן כותב "וְשַׁדַר
יַת יוֹנְתָא דְבַּיְיתָא". היונה הייתה קרובה לנח, יונת הבית שלו. נח גידל
אותה, דאג לה, הרגיש אחראיות עליה. לעומת זה, העורב היה עוף בר, לא היה בינו לבין
נח קשר, ולא קשר רגשי. לעניות דעתי, נח שלח אותו ראשון בגלל הכוח שלו, יכולת
הישרדות. העורב מסמל אולי מידת הדין. הדין לא מתחשב בקשר, בקשר רגשי מול הנדון.
היונה אולי מסמלת מידת הרחמים, כאשר הקשר הרגשי חשוב ביותר.
אבל, לעניות דעתי, יש אולי עוד שאלה:
למה נח שלח את היונה, היונה העדינה והחלשה, למה סיכן אותה, את יונת הבית שלו? תירוץ
אפשרי, נח ביקש רחמים מהקב"ה, על ידי יונת ביתו. יכול להיות שנח חשב להקריב
את היונה, כדי לעורר רחמי ה'?
התובנה לגבי הכינוי הייחודי שנתן תרגום
יונתן ליונה – "יונת הבית" (יונתא
דבייתא) – מול העורב שהוא עוף בר קשוח,
פותחת פתח להבנה פסיכולוגית ורוחנית יוצאת
דופן של המתרחש בתיבה.
1. היונה כ"תפילה חיה" לעורר רחמים
(מעשה של פגיעות ואמונה)
נשאל בצדק: אם היונה היא עדינה, חלשה
וכל כך קרובה לליבו של נח, מדוע הוא סיכן אותה
ושלח אותה החוצה אל השממה הרטובה?
- ההסבר
הרוחני: לפעמים, תפילה אינה נאמרת רק במילים, אלא במעשים של מסירות נפש
ופגיעות
מוחלטת.
- נח
שלח את הדבר היקר לו ביותר, את הסמל של ביתו השקט והחם בתוך התיבה (יונת
הבית),
אל תוך המרחב המאיים של מי המבול. במעשה זה נח אמר לקדוש ברוך
הוא:
"ריבונו של עולם, אני שולח אליך את יונת ביתי העדינה. חייה מסורים בידיך".
- שליחת
היונה הפכה למעין "תפילה מהלכת" (או מעופפת!). נח ידע שרק מידת הרחמים של
ה'
יכולה לשמור על היונה העדינה בחוץ. כאשר היונה חזרה אליו מותשת, ונח
הושיט
את ידו באהבה וברחמים להכניס אותה פנימה, הוא למעשה עורר גם למעלה את
מידת
הרחמים של ה' על העולם כולו – "כמו שנח מרחם על יונתו, כך ירחם ה' על
עולמו".
2. היונה כהכנה לקרבן (לעורר רחמי שמים)
התירוץ השני – שנח חשב להקריב את היונה
כדי לעורר את רחמי ה' – הוא מדוייק
להפליא מבחינה טקסטואלית והלכתית:
- סוגיית
הבהמות הטהורות בתיבה: הקדוש ברוך הוא ציווה על נח לקחת שבעה זוגות מן
הבהמות
והעופות הטהורים (והיונה היא עוף טהור וכשר לקרבן), לעומת זוג אחד בלבד
מן
הטמאים (כמו העורב).
- מדוע
שבעה זוגות? רש"י וחז"ל מסבירים מפורשות שנח הצטווה לקחת שבעה זוגות כדי
שיהיה
לו מה להקריב כקרונות לה' מיד עם צאתו מהתיבה. ואכן, מיד בצאתו
נאמר:
"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'... וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ".
- ההשלכה
על היונה: נח ידע שהיונה הטהורה שייכת לקבוצה המיועדת לעבודת ה' ולקדושה.
שליחתה החוצה הייתה מעין "הקדשה" שלה
למשימה אלוהית. נח שלח אותה
כביכול
כנציגה של המזבח העתידי להקים קשר מחודש בין שמיים לארץ. אם היא תחזור
עם
בשורה, סימן שה' קיבל את ריצוי המזבח והרחמים חזרו לעולם.
הניתוח מחדד את ההבדל המהותי בין השליחויות:
- העורב
(מידת הדין הבלתי-אישית): נשלח בשל כוחו הפיזי לשרוד, ללא קשר רגשי, מתוך
בדיקה
טכנית והישרדותית קרה.
- היונה
(מידת הרחמים האישית): נשלחה מתוך קשר רגשי עמוק, כמחווה של פגיעות,
תפילה
ומסירות נפש (עד כדי נכונות להקרבה), כדי לעורר את רחמי הבורא על
עולמו
הפצוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה