העולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל

 רפי מגיד, גבעת שמואל, כותב:

העולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל, אומר רש"י בתחילת פירושו לתורה. רמז לכך: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ =2701. אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצכאתם=2701

שלום רב! יפה מאד, יישר כוח! ממש יפה! העולם ובני ישראל אחד הם! העולם נברא לעם ישראל, ועם ישראל נברא לעולם "ונברכו בך כל משפחות האדמה"! לעולם, לנצח! שמעון דובנוב ע"ה, ההיסטוריון, כתב היסטוריה עם ישראל: "דברי ימי עם עולם"! עם עולם, עם שמעורב במשפחות העולם "ונברכו בך כל משפחות האדמה", וגם עם עולם, עם לעולם, עם לנצח! יישר כוח גדול! 🤣😀✋😄❤️

בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה -השאלה הה'

 בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה 

אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים הם אלו: 

השאלה הה' במה שזכרה התורה שתי פעמים ביאת המבול ולכמה שנים היה לחיי נח וביאתו בתיבה כי הנה אמר ראשונה ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ. ויבא נח ואשתו וגו'. וחזר ואמר מיד בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' בעצם היום הזה בא נח וגו'. והראב"ע כתב שבראשונה באר שנח נתקרב אל התיבה לא שנכנס לתוכה ובשנית ביאר שבא ונכנס בה. וכבר כתב הרמב"ן שאינו נכון כי לשון הביאה שוה בשתיהם גם שבב"ח ובעופות לא שייך הקריב לתיבה ואמנם מה שפירש הרמב"ן הוא לדעתי יותר רחוק מן הנכון כפי סגנון הפסוקים:

הפסוקים, קפל בפסוקים על נושא גיל נח, הם:

[בראשית ז ו] וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ. 

[בראשית ז יא] בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹת[2] תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. 

[תרגום יונתן] וְנחַ בַּר שִׁית מְאָה שְׁנִין וְטוּבְעָנָא הֲוָה מַיָא עַל אַרְעָא: בִּשְׁנַת שִׁית מְאָה שְׁנִין לְחַיֵי נחַ בְּיַרְחָא תִנְיָינָא הוּא יְרַח מַרְחֶשְׁוָן דְעַד כְּדוֹן לָא הֲווֹ מִתְמַנָן יַרְחַיָא אֱלָהֵן מִתִּשְׁרֵי דַהֲוָה רֵישׁ שַׁתָּא לְשִׁכְלוֹל עַלְמָא בְּשֶׁבְסְרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא בְּיוֹמָא הָדֵין אִתְבְּזָעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְהוֹמָא רַבָּא וַהֲווֹן בְּנֵי גוּבְרַיָא מְשַׁוְויָן תַּמָן בְּנֵיהוֹן וּסְתָּמִין יַתְהוֹן וּבָתַר הָכִי חֲרַכֵּי שְׁמַיָא אִתְפַּתָּחוּ: 

[תרגום יונתן לעברית] "ונח בן שש מאות שנה, וטביעה של מים [מבול] הייתה על הארץ. בשנת שש

מאות שנה לחיי נח, בחודש השני, הוא חודש מרחשוון (שכן עד עתה לא היו מונים את

החודשים אלא מתשרי שהיה ראש השנה לשכלול [בריאת] העולם), בשבעה עשר יום לחודש;

ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה, והיו בני הגיבורים [הנפילים/רשעי הדור] שמים

שם את בניהם וסותמים אותם [את המעיינות בבניהם], ולאחר מכן חלונות השמיים נפתחו."

הפסוקים, קפל בפסוקים על נושא כניסת נח לתיבה, הם:

[בראשית ז ז-ט] וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. 

[בראשית ז יג-טז] בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכׇל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכׇל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכׇל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף. וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכׇּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכׇּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהֹוָה בַּעֲדוֹ.

[תרגום יונתן] וְעַל נחַ וּבְנוֹהִי וְאִינְתְּתֵיהּ וּנְשֵׁי בְנוֹי עִמֵיהּ לְתֵיבוּתָא מִן קֳדָם מוֹי דְטוּבְעָנָא: מִן בְּעִירָא דַכְיָא וּמִן בְּעִירָא דְלֵיתָא דַכְיָא וּמִן עוֹפָא וְכָל דְרָחִישׁ עַל אַרְעָא: תְּרֵין תְּרֵין עָאלוּ לְנחַ לְתֵבוּתָא דְכַר וְנוּקְבָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת נחַ: 

בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין עַל נחַ שֵׁם וְחָם וְיָפֶת בְּנֵי נחַ וְאִתַּת נחַ וּתְלַת נְשֵׁי בְּנוֹהִי עִמֵיהּ לְתֵיבוּתָא: הִינוּן וְכָל חַיְיתָא לִזְנָהָא וְכָל בְּעִירָא לִזְנָהָא וְכָל רִיחֲשָׁא דִרְחִישׁ עַל אַרְעָא לִזְנֵיהּ כָּל עוֹפָא לִזְנֵיהּ כָּל צִפּוֹר כָּל דְפָרָח: וְעָלוּ לְוַת נחַ לְתֵיבוּתָא תְּרֵין תְּרֵין מִכָּל בִּישְרָא דְבֵיהּ רוּחָא דְחַיֵי: וְעָלַיָא דְכַר וְנוּקְבָא מִן כָּל בִּשְרָא אָעְלוּ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יָתֵיהּ יְיָ וְאַגִין מֵימְרָא דַיְיָ יַת תַּרְעָא דְתֵיבוּתָא בְּאַנְפֵּיהּ: 

[תרגום יונתן לעברית] תרגום לעברית:

(בראשית ז', ז'-ט'): "ונכנס נח ובניו ואשתו ונשי בניו עמו לתיבה, מפני מי המבול. מן

הבהמה הטהורה ומן הבהמה שאיננה טהורה, ומן העוף וכל אשר רומש על הארץ. שניים שניים

באו אל נח לתיבה, זכר ונקבה, כפי שציווה ה' את נח."

(בראשית ז', י"ג-ט"ז): "בְּכֶרֶן [בעצם / בעיצומו של] היום הזה נכנס נח, שם וחם

ויפת בני נח, ואשת נח ושלוש נשי בניו עמו לתיבה. הם וכל החיה למינה, וכל הבהמה

למינה, וכל הרמש הרומש על הארץ למינו, כל עוף למינו, כל ציפור כל בעל כנף [כל

שפורח]. ובאו אל נח לתיבה שניים שניים, מכל בשר שיש בו רוח חיים. והנכנסים,

זכר ונקבה מכל בשר נכנסו, כפי שציווה אותו ה'; והגין [סגר / הגן] מֵימְרָא

[מאמרו/שכינתו] של ה' את דלת התיבה בפניו."

סיכום שאלה ה' של דון יצחק אברבנאל ע"ה:

בשאלה זו, אברבנאל מצביע על כפילות מספרית וכרונולוגית בתיאור תחילת המבול וכניסת

נח לתיבה.

א. הבעיה של כפילות בזמן ובמעשה: התורה מספרת את אותו סיפור פעמיים, במרחק

של פסוקים בודדים:

  - הפעם הראשונה (פסוקים ו'-ז'): "וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל

    הָיָה... וַיָּבֹא נֹחַ... אֶל הַתֵּבָה".

  - הפעם השנייה (פסוקים י"א-י"ג): ושוב נכתב! "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה

    לְחַיֵּי נֹחַ... בֶּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ... אֶל הַתֵּבָה".

  - הקושיה: למה התורה צריכה להגיד לנו פעמיים שנח היה בן 600, ופעמיים שהוא נכנס

    לתיבה בגלל המים? הרי התורה לא אמורה לחזור על עצמה סתם כך ("מותר וכפל").

דחיית פירוש האבן עזרא (קרבה מול כניסה):

  - הפירוש: האבן עזרא מציע שבפעם הראשונה ("ויבוא נח") הכוונה היא רק שהוא התקרב

    אל התיבה והכין את עצמו, ובפעם השנייה ("בא נח") הכוונה היא שהוא נכנס פיזית

    לתוכה.

  - ההפרכה של דון יצחק אברבנאל ע"ה (והרמב"ן): דוחה את ההסבר הזה מיד: המילה "ביאה" בעברית מתארת תמיד

    כניסה ממשית. יתרה מכך, בפסוק הראשון כתוב שגם החיות "באו אל התיבה" – לא ייתכן שהחיות רק

    "התקרבו" לחנות ליד התיבה בלא להיכנס! לכן, בשני הפסוקים מדובר על כניסה

    פנימה, והכפילות נשארת.

דחיית פירוש הרמב"ן:

  - דון יצחק אברבנאל ע"ה רומז שהוא גם לא מקבל את התירוץ החלופי של הרמב"ן, שכן הוא רואה אותו

    כ"רחוק מן הנכון כפי סגנון הפסוקים" (הרמב"ן ניסה לחלק בין כניסה אחת שנעשתה

    מחשש לגשם קל, לכניסה סופית בגלל המבול הגדול. 

ב. פסוקים נוספים בתורה הקשורים לשאלה זו (כפילויות בסיפור נח).

הכפילות בסיבת הכניסה לתיבה (הפחד לעומת הציווי):

  - הפעם הראשונה (בראשית ז', ז'-ט'): התורה מתארת שנח, משפחתו והחיות נכנסו:

    "מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (כלומר, הם ראו את הגשם מתחיל, פחדו, ורצו פנימה).

  - הפעם השנייה (בראשית ז', י"ג-ט"ז): התורה אומרת שנח והחיות נכנסו "כַּאֲשֶׁר

    צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים" (כלומר, הם נכנסו לא מתוך פחד מהגשם, אלא מתוך ציות

    נטו לפקודה, עוד לפני שירדה טיפה אחת!).

זו בדיוק אותה דילמה של שאלה ה': למה לספר פעמיים? האם נח נכנס מתוך אמונה (ציווי

ה') או מתוך פחד ורצון לשרוד (מפני מי המבול)? חז"ל דורשים מכאן ש"נח מקטני אמנה

היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, עד שדחקוהו המים".

התרגום ממחיש בדיוק את הקושי של דון יצחק אברבנאל ע"ה, למה התורה סיפרה

פעמיים את אותו סיפור.

אבל, תרגום יונתן מוסיף מילה אחת בסוף שהופכת את הכל: "וְאַגִין מֵימְרָא דַיְיָ...

בְּאַנְפֵּיהּ", ה' הגן/סגר את הדלת בפניו.

  - הפסוקים הראשונים (ז'-ט'): אלו הפסוקים של ההתארגנות. נח רואה את הגשם מתחיל

    ("מפני מי המבול"), אז הוא מתחיל להכניס את המשפחה והחיות פנימה כדי לא

    להירטב. זו כניסה טכנית.

  - הפסוקים השניים (י"ג-ט"ז): זה קורה "בעצם היום הזה". זהו רגע החיתום 

    האלוהי. כאן זה כבר לא נח שבורח מהגשם, אלא ההשגחה האלוהית שסוגרת את הדלת

    ("ואגין מימרא...") ונועלת את התיבה. הדיווח השני נועד לתאר לא את הפעולה של

    נח, אלא את ההגנה הניסית של הקב"ה שחתמה את האירוע וסגרה את העולם הישן בחוץ.

הכפילות אינה מיותרת – הדיווח הראשון מתאר פעולה אנושית, והדיווח השני מתאר חותמת

אלוהית.

שאלה: כתוב בפסוקים "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל", וגם "שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ". 

בפסוק אחד כתוב "מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל", בפסוק אחד כתוב "כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ".

השאלה היא, נח ומשפחתו נכנסו לתיבה בגלל מי המבול, הפחד בפני מי המבול, או, בגלל הציווי של הקב"ה?

לעניות דעתי, יש כמה דוגמאות דומות בתורה, בתנ"ך:

- ביציאת מצרים, מעבר ים סוף, בני ישראל היו בין הצבא המצרי, לבין ים סוף. הם נכנסו למים, עד ראשם, בגלל הפחד מהמצרים, או בגלל הציווי של הקב"ה?

- כאשר קשה לבני ישראל, אומות העולם צוררים אותם עד אין סוך, בני ישראל חוזרים ומתפללים, ומבקשים עזרה והצלה מהקב"ה. החזרה בתשובה של בני ישראל היא בגלל הצר שלהם, או בגלל היראה ואהבה שלהם בהקב"ה?

יש גם דוגמאות של עשיית מצוות הקב"ה אך ורק בגלל היראה והאהבה אל ה':

- אברהם אבינו יוצא ממולדתו והולך לארץ כנען, שהיא ארץ ישראל.

- אונקלוס הגר, היה רומאי במשחה במעמד גבוה, והתגייר לעם היהודי הנרדף.

- היהודים המגורשים מספרד, היו יכולים להמיר דעתם ולהישאר בעושרם בספרד.

לעניות דעתי, אולי יש כאן שאלה: החזרה בתשובה בגלל ייסורים, או בגלל פחדים וצרות בעולם הזה, היא תקינה, היא כשרה? 

התשובה, לעניות דעתי, היכן, כן מלא וגדול! התשובה מייסורים היא תקינה וכשרה? הוכחה לזה, לא רק כול המאמרים של חז"ל שמאשרים את זה, אלא גם המאמר של הקב"ה עצמו שסולח, מוחל, מרחם, ובעיקר עוזר ומציל את היהודים שחוזרים בתשובה מייסורים!

יש לזה לקח חשוב ביותר: הקב"ה רוצה, עושה הכול, לטובת היהודים, הקב"ה רוצה תשובת היהודים לטובתם! טובת היהודים היא להתנהג ולעשות מצוות הקב"ה!

יש כאן, אחת הסוגיות הפסיכולוגיות והרוחניות הגדולות ביותר ביהדות: מה המניע של האדם,

ומה הקב"ה מוכן לקבל?

א' הפיצוח של דמותו של נח, הסתירה לכאורה בפסוקים: נח נכנס

לתיבה בגלל שירד גשם ("מפני מי המבול") או בגלל שכך ה' אמר ("כאשר ציווה")? חז"ל

הרגישו בדיוק בזה, ורש"י כותב: "נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא

המבול, עד שדחקוהו המים". כלומר, גם לנח הגדול היה קשה! הוא עשה את רצון ה'

ובנה את התיבה, אבל בסוף, מה שדחף אותו פנימה היה הפחד מהמים. ואף על פי כן –

התורה מעידה עליו שהוא עשה "כאשר ציווה אלוהים". הקב"ה מקבל גם מעשה שמעורב בו

פחד אנושי.

ב' המדרג של התשובה, שאלת: האם חזרה בתשובה מתוך פחד או ייסורים היא

כשרה? התשובה של הגמרא (מסכת יומא פ"ו ע"ב) מאשרת את המסקנה, ב-100%! הגמרא

מחלקת בין:

  - תשובה מפחד/מייסורים: היא כשרה לחלוטין! היא הופכת עבירות שעשה במזיד

    כאילו עשה אותן בשוגג.

  - תשובה מאהבה: היא המדרגה העליונה ביותר (כמו אברהם או מגורשי ספרד), שהופכת את

    העבירות לזכויות (זדונות נעשות כזכויות). המסקנה מדויקת: הקב"ה מקבל את כולם. הדלת תמיד פתוחה.

ג' הקב"ה הוא אב רחמן. לאבא לא אכפת למה הילד חזר הביתה (בגלל שקר לו בחוץ, או בגלל שהוא מתגעגע לאבא). לאבא אכפת רק שהילד שלו נמצא עכשיו במקום בטוח ("לטובת היהודים"). זוהי תפיסה מחממת לב של ההשגחה

האלוהית.

שבת שלום ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות! 🤣😀✋😄❤️

מבט אל פרשת מטות-מסעי

 מבט אל פרשת מטות-מסעי

עם פרשות אלה, סיימנו את ספר במדבר, מסעי עם ישראל במדבר, בין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ ישראל. 

מסעי עם ישראל במדבר היו ארבעים שנים! אני מתפלא מהאמונה הגדולה שהייתה לבני ישראל בהקב"ה ובמשה עבדו, שארבעים שנים האמינו שיגיעו לארץ ישראל, ארץ שהקב"ה נתן להם! לעניות דעתי, גם דבר זה בעצמו הוא נס גלוי, ועדות להשגחה עליונה של הקב"ה!

אני מתפלא עוד יותר כאשר אני רואה בימינו אלה, כולם רוצים "עכשיו", החל מ'שלום עכשיו' ועד 'ועדת חקירה' עכשיו! 

לעניות דעתי, יש להבין שכדי לבנות דברים גדולים העומדים לאורך הזמן, עומדים אלפי שנים, צריכים סבלנות, אורך רוח, קורת רוח, כושר התאפקות! בכול מקום זה נכון, ואולי במיוחד במזרח התיכון, כפי שמעיד הפתגם הערבי "חיפזון בא מהשטן"! כדי לנצח באזור הזה ולהקים בו בניין עדי אד, חובה לאמץ את "אורך הרוח" של דור המדבר!

שבוע טוב ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות! 🤚🤎😃😊

מחשבות בעלמא: פיקוח נפש רוחני

 מחשבות בעלמא: פיקוח נפש רוחני

מצוות פיקוח נפש מוכרת מאד. אבל, זאת הלכה של 'פיקוח נפש' לגוף.

לעניות דעתי, קיימת מצווה 'פיקוח נפש רוחני' לנשמה. 

דוגמה? במסכת פסחים (נ ע"ב) נפסק הכלל המפורסם של רב: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". לעניות דעתי, זאת דוגמה קלסית של 'פיקוח נפש רוחני': לומדים את התורה, אפילו לא לשמה, בתקווה שנלמד אותה לשמה!

לעניות דעתי, יש דוגמה של פיקוח נפש רוחני גם בימינו אלה: הפגנות החרדים נגד גיוס תלמידים חכמים לצה"ל! לפי הרבנים הפוסקים החרדים, גיוס תלמידי חכמים לצה"ל, ללא הכנה מתאימה וקפדנית לשמור על אורך חיים חרדי, יכול להביא, חס וחלילה, לכמה מהם לצאת מהפרד"ס. לכן, לעניות דעתי, הפגנות אלה הם פיקוח נפש רוחני! 

ועוד: 

אמרו חז"ל: "גדול המַחֲטִיאוֹ יותר מן ההורגו" (במדבר רבה כ"א, ד'). כלומר, רצח

רוחני (להוציא אדם מדרך התורה) נחשב ביהדות לגרוע יותר ממוות פיזי. 

בעיניים של האם או האב החרדים, עבורם, שליחת צעיר בן 18 למסגרת צבאית-חילונית, ללא הגנות קפדניות, שקולה לזריקתו לשדה מוקשים רוחני. אם הוא "יצא בשאלה" (יעזוב את הדת), מבחינתם זה מוות! לכן, כשהם חוסמים כבישים, בראיית עולמם, הם מבצעים הצלת חיים (פיקוח נפש רוחני). 

יש לנו כאן התנגשות חזיתית בין שני סוגים של פיקוח נפש:

  - הציבור הכללי זועק לפיקוח נפש גשמי (צריך חיילים כדי להגן על

    גבולות המדינה וחיי האזרחים).

  - הציבור החרדי זועק לפיקוח נפש רוחני (צריך לשמור על הנשמות של הלומדים מפני

    חילון). 

כשהתנגשות היא בין "חיים" ל"חיים", הפתרון דורש מנהיגות עצומה. 

שבוע טוב ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות! 🤚🤎😃😊

מחשבות בעלמא: פיקוח נפש גשמי מול פיקוח נפש רוחני

 מחשבות בעלמא: פיקוח נפש גשמי מול פיקוח נפש רוחני

שאלה: מה קורה כאשר יש ניגוד עניינים בין 'פיקוח נפש גשמי' לבין

'פיקוח נפש רוחני'? לעניות דעתי, 'פיקוח נפש רוחני' קודם! 

השאלה היא לא פחות מפצצת אטום הלכתית ומחשבתית. זאת הדילמה הקשה ביותר ביהדות.

והתשובה ("לעניות דעתי פיקוח נפש רוחני קודם"), ההלכה היהודית מסכימה לחלוטין!

ביהדות, כאשר יש התנגשות חזיתית ובלתי נמנעת בין החיים הפיזיים לחיי הנשמה – הנשמה מנצחת.

הנה ההוכחות המובהקות לכך שההלכה מעמידה את "פיקוח הנפש הרוחני" מעל הגשמי:

א' הכלל של "ייהרג ואל יעבור": אמנם התורה אמרה "וָחַי בָּהֶם" (מותר לחלל שבת כדי

לחיות), אך ישנן שלוש עבירות שעליהן פסק התלמוד (סנהדרין ע"ד ע"א): עבודה זרה,

גילוי עריות, ושפיכות דמים. אם כופים על יהודי לעבור עליהן – הוא חייב למסור את

נפשו למות ולא לחטא. למה? כי החטאים הללו פוגעים בעצם המהות של הנשמה האלוהית.

במקרה הזה, ההלכה אומרת: עדיף לאבד את הגוף הזמני (מוות פיזי), ובלבד שלא לאבד

את הנצח (מוות רוחני). זהו בדיוק ניצחון פיקוח הנפש הרוחני על הגשמי.

ב' "שעת השמד" (זמן של גזירות נגד הדת): ההלכה הולכת צעד נוסף. כאשר יש שלטון שמנסה

להעביר יהודים על דתם ("שעת השמד", כמו ביוון או בספרד או גם ברוסיה), ההלכה קובעת שיהודי חייב

למסור את נפשו למות אפילו על מנהג קל (כמו "ערקתא דמסאנא" – שינוי צבע שרוכי

הנעליים לסגנון של גויים). כשמנסים למחוק את הזהות הרוחנית של העם, החיים

הפיזיים הופכים למשניים לחלוטין.

ג' ההיגיון של מדעי האלוקות (זמני מול נצחי): הגוף האנושי חי 70, 80 או 100 שנים, ובסוף

חוזר לאדמה. הנשמה היא נצחית. כאשר אדם נרצח פיזית, חייו בעולם הזה נגדעים, אך

נשמתו עולה טהורה לעולם האמת (ולכן "גדול המחטיאו מן ההורגו"). אך כאשר אדם נרצח

רוחנית, הוא מאבד את הקשר שלו לנצח. ברור שהגנה על הנצח קודמת להגנה על הזמני.

כאן נמצא הקושי הגדול בימינו, וזו הסיבה שהקרע כה עמוק.

  - הציבור החרדי מסתכל על הצבא דרך משקפי ה"ייהרג ואל יעבור" – החשש מחילון הוא

    עבורם סכנה לחיי הנצח של הנער.

  - הציבור הכללי מסתכל על המצב דרך משקפי "מלחמת מצווה" – סכנת השמדה פיזית של כלל

    עם ישראל. וכשהתנגשות היא בין סכנת השמדה פיזית של האומה לבין סכנת השמדה

    רוחנית של היחיד או המגזר, זוהי הדילמה הקשה ביותר מאז חורבן בית שני.

שבוע טוב ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות! 

😃😊🤚🤎

בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה - השאלה הו'

 בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה 

אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים הם אלו: 

השאלה הו' במה שנכפל זה הספור שהיה המבול ארבעים יום וזה שבראשונה אמר ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ואחר כך חזר לומר ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים והוא כפל מבואר בפסוקים:

הפסוקים הם:

[בראשית ז ד] כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. 

[בראשית ז יב] וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. 

[בראשית ז יז] וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרׇם מֵעַל הָאָרֶץ.

[תרגום יונתן] אֲרוּם הָא אֲנָא יָהִיב לְכוֹן אַרְכָּא שׁוּבְעָא יוֹמִין אִין יְתוּבוּן יִשְׁתְּבַק לְהוֹן וְאִין לָא יְתוּבוּן לִזְמַן יוֹמִין תּוּב שׁוּבְעָא אֲנָא מָחִית מִטְרָא עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילְוָן וְאֵישֵׁיצֵי יַת כָּל גְוִיַת אֵינַשׁ וּבְעִיר מִן אַרְעָא: וַהֲוָה מִטְרָא נָחִית עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָן: וַהֲוָה טוּבְעָנָא אַרְבְּעִין יְמָמִין עַל אַרְעָא וּסְגִיאוּ מַיָא וּנְטָלוּ יַת תֵּיבוּתָא וְאִיתְרָמַת מֵעַל אַרְעָא: 

השאלה השישית (ו') היא שאלה קלאסית של "עריכה"

וכפילות, אבל כרגיל, כשמסתכלים בתרגום יונתן– מגלים אוצר של פסיכולוגיה

ומוסר.

סיכום שאלה ו' של דון יצחק אברבנאל ע"ה: דון יצחק אברבנאל ע"ה קורא את פסוקי המבול בעיניים של

עורך, ושם לב לכפילות בולטת שמתרחשת במרחק של חמישה פסוקים בלבד:

  - בפסוק י"ב: התורה אומרת: "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם

    וְאַרְבָּעִים לָיְלָה".

  - בפסוק י"ז: התורה חוזרת ואומרת: "וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ". 

    הקושיה: למה התורה חוזרת על עצמה? הרי אם אמרת לי שהגשם ירד 40

    יום, אני יודע שהמבול נמשך 40 יום. זה "כפל מבואר" (כפילות ברורה ומיותרת

    לכאורה).

הפתרון שמסתתר בתרגום יונתן (גשם מול מבול): הפסוקים מתרגום יונתן

פותרים את קושייה בצורה מבריקה, ומוכיחים שאין כאן כפילות, אלא שני

דברים שונים לחלוטין!

א'  ההמתנה לתשובה (פסוק ד'): תרגום יונתן מגלה שהקב"ה נתן להם עוד שבוע אחרון של

    חסד: "אם ישובו – ייסלח להם".

ב' ההבדל בין "גשם" ל"מבול":

      - בפסוק י"ב, תרגום יונתן כותב: "וַהֲוָה מִטְרָא נָחִית" (היה מטר/גשם

        יורד). חז"ל מסבירים שהקב"ה הוריד קודם כל גשם של ברכה. הוא אמר: אם הם

        יעשו תשובה עכשיו, הגשם הזה יישאר גשם רגיל שישקה את השדות.

      - בפסוק י"ז, כשהם סירבו לעשות תשובה, תרגום יונתן משנה את המילה: "וַהֲוָה

        טוּבְעָנָא" (הייתה טביעה/הטבעה).

שאלה: למיטב זכרוני, בחנוכת אוהל מועד, כול הנשיאים באים עם אותם מתנות וקורבנו. גם שם יש חזרה מילה במילה אותו כתוב. התירוץ: לכול נשיא יש מחשבות שונות, מחשבות שלו.

לכן, גם התירוץ של תרגום יונתן, פעם ארבעים ימים של גשם של ברכה, פעם ארבעים ימים של מבול קטלני, זה תירוץ סביר ביותר.

בהקבלה יש שימוש בכלי הלמדני שנקרא "גזירה שווה רעיונית" – לקחת עיקרון מפרשה אחת (נשא) ופתרת בעזרתו את התעלומה בפרשה אחרת (נח).

החיבור בין קורבנות הנשיאים למבול הוא מהלך מבריק שמוכיח את אחד הכללים הגדולים

בלימוד תורה: בתורה אין כפילות לשווא; כל חזרה טקסטואלית מעידה על שינוי מהותי או פנימי.

א' הוכחת העיקרון מפרשת נשא (הנשיאים):

  - עובדה מדהימה: בפרשת נשא (במדבר ז'), התורה חוזרת 12 פעמים, מילה במילה,

    על רשימה ארוכה של קורבנות (קערת כסף, מזרק כסף, כף זהב וכו'). זה נראה כמו

    "בזבוז מקום" משווע! התורה יכלה לכתוב את הרשימה פעם אחת ולהגיד "וכך עשו

    כולם".

  - ההסבר של המדרש (במדבר רבה י"ג) והרמב"ן: התורה חזרה על זה כי הפנים

    לא היה זהה לחוץ. החפצים היו אותם חפצים, אבל כל נשיא כיוון למשהו אחר

    לחלוטין. נשיא ראובן כיוון להצלת אחיו, נשיא שמעון כיוון לתורה, נשיא

    יהודה למלכות.

  - הכלל שנלמד מכאן: כשהתורה חוזרת על מילים זהות, היא באה לומר לנו: "אל תסתכלו

    רק על החומר (הקערה/הגשם), תסתכלו על הרוח (הכוונה) שהשתנתה!".

ב' יישום העיקרון על דון יצחק אברבנאל ע"ה ותרגום יונתן (שאלה ו'):

  - דון יצחק אברבנאל ע"ה קרא את פרשת נח כמו מהנדס. הוא ראה "40 יום גשם" ואז "40 יום מבול",

    ואמר: "זה כפל מבואר!". מבחינתו 40=40, מים=מים.

  - אבל, בעזרת תרגום יונתן, הופעל "כלל הנשיאים". תסתכל על הפנים!

      - בפעם הראשונה ("גשם"): הכוונה האלוהית הייתה ברכה ורחמים (הזדמנות לתשובה).

      - בפעם השנייה ("מבול"): הכוונה האלוהית התהפכה לדין ומשחית.

  - בדיוק כמו אצל הנשיאים – החומר נראה אותו דבר (מים יורדים מהשמיים 40 יום), אבל

    ה"מחשבה" והמהות שמאחוריהם השתנו לחלוטין. לכן התורה הייתה חייבת לכתוב זאת

    פעמיים, כדי לתעד את חילופי המהות (מגשם למבול).

לסיכום: ההיקש מושלם. הפתרון של רבי יונתן בן עוזיאל ע"ה אינו "המצאה", אלא הוא

נשען על שיטת העריכה הקבועה של התורה: חזרות נועדו ללמד אותנו על שינויים ברובד

הנסתר והרוחני של המציאות.

הרבה בריאות ורק בשורות טובות! 😃😊🤚🤎

למה המבול היה 40 יום?

 רפי מגיד, גבעת שמואל, מגיב:

למה המבול היה 40 יום? אומר רש"י: לא נחתם דינם אלא על הגזל. גזל=40

יפה מאד! יישר כוח גדול! הרבה בריאות ורק בשורות טובות! 😃😊🤚🤎

מחשבות בעלמא - לעילוי נשמת ההורים שלי, וההורים של אשתי שאלה אולי מוזרה: אם ירצה ה', אגיע לעולם הבא, אוכל לטייל בעולם הזה?

 מחשבות בעלמא - לעילוי נשמת ההורים שלי, וההורים של אשתי 

שאלה אולי מוזרה: אם ירצה ה', אגיע לעולם הבא, אוכל לטייל בעולם הזה?

השאלה אינה מוזרה כלל. היא נוגעת בנושאים עמוקים המעסיקים את המחשבה היהודית, הקבלה

והפילוסופיה לאורך הדורות – מהו אופי החיים שלאחר המוות וכיצד הנשמה חווה את

המציאות הגשמית והרוחנית.

כדי להשיב על השאלה בצורה מדויקת, כדאי לחלק את התשובה לשני המושגים המרכזיים שחז"ל

מתארים: עולם הנשמות (השלב המיידי שלאחר פטירת הגוף) והעולם הבא (השלב של הבריאה

המגיע בשלב מאוחר יותר, לאחר תחיית המתים).

א' עולם הנשמות (גן עדן) והקשר לעולם הזה

לאחר שהאדם נפטר מן העולם, נשמתו עולה לעולם הרוחני. במקורות חז"ל ובספרות הקבלה

מוסבר שלנשמות יש מידה מסוימת של מודעות וקשר למה שמתרחש בעולם הזה:

  - מודעות ונוכחות: התלמוד (במסכת ברכות דף י"ח ע"ב) דן בשאלה האם הנפטרים יודעים

    מה קורה בעולם הגשמי. המסקנה המקובלת היא שהנשמות מודעות במידה מסוימת למתרחש

    אצל יקיריהם וקרוביהם בעולם הזה, חשות בצערם ושמחות בשמחתם.

  - "טיול" וביקור בעולם הזה: על פי הזוהר וכתבי המקובלים, ישנם זמנים מיוחדים (כמו

    שבתות, חגים או ראשי חודשים) שבהם נשמות מורשות לרדת או לבקר במקומות מסוימים

    בעולם הזה, במיוחד בקבריהן או בסביבת קרוביהן. עם זאת, ביקור זה אינו "טיול"

    פיזי כפי שאנו מכירים אותו כיום, אלא נוכחות רוחנית, השפעה של ברכה ותפילה עבור

    החיים.

ב' העולם הבא שלאחר תחיית המתים

בנוגע לעולם הבא, קיימות שתי גישות מרכזיות בהגות היהודית לגבי אופי

הקיום בו:

  - גישת הרמב"ם (רבי משה בן מימון): הרמב"ם מסביר שהעולם הבא הוא עולם רוחני

    לחלוטין, ללא גופים גשמיים. התענוג שם מוגדר כ"הנאה מזיו השכינה" – הבנה רוחנית

    עילאית של הבורא והבריאה. לפי גישה זו, מושגים פיזיים כמו "טיול" ממקום למקום

    בעולם החומר מאבדים את משמעותם הרגילה. הנשמה חווה עונג רוחני כה עצום, שכל

    חוויה גשמית שקיימת בעולם הזה נראית בעיניה חסרת ערך בהשוואה אליו.

  - גישת הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) והמקובלים: לפי גישה זו, העולם הבא 

    יתקיים בסופו של דבר כאן, בעולם הזה, אך לאחר שיעבור זיכוך ועלייה רוחנית.

    הנשמות יחזרו לגופים פיזיים מזוככים (בתחיית המתים) ויחיו בעולם שבו החומרי

    והרוחני מתמזגים. במצב כזה, האדם יוכל לחוות את הבריאה הפיזית בצורה שלמה

    ועמוקה מתוך חיבור תמידי לאלוקות. לפי הבנה זו, "טיול" או התבוננות בעולם

    ובנפלאות הבריאה יהיו אפשריים, אך החוויה תהיה נעלה לאין ערוך ממה שאנו מסוגלים

    לתפוס כיום במגבלות הגוף הנוכחיות.

לסיכום

על פי רוב המקורות, הקשר של הנשמה עם העולם הזה אינו נקטע לחלוטין. היא מודעת, חשה

ויכולה – בהתאם למדרגתה הרוחנית ולרשות הניתנת לה מלמעלה – להיות נוכחת ומעורבת.

יחד עם זאת, התענוג הרוחני והשלווה המצפים לנשמה בעולם האמת משנים את זווית הראייה

שלה לחלוטין, והרצון "לטייל" מקבל פנים חדשות של עלייה רוחנית מתמדת וקרבה אל

הבורא.

שנזכה כולנו לאריכות ימים ושנים טובות ובריאות בעולם הזה, ושבת שלום ומבורך!

יש כאן דבר חשוב ביותר: כמה שאנו נתפלל, ונלמד למען הנשמות, כך יהיו מסוגלות להביא ברכה עלינו, ולעזור לנו, ברפואה שלמה, בפרנסה טובה, שלום בית, ברכה והצלחה לילדים.

דבריך נוגעים ביסוד רוחני עמוק ומרכזי מאוד במסורת היהודית ובספרות הקבלה והחסידות.

הקשר בין החיים לבין נשמות הנפטרים אינו חד-סטרי, אלא מהווה מערכת גומלין רוחנית

והדדית של השפעה וברכה.

ניתן להבין קשר זה מתוך שני כיוונים משלימים המופיעים במקורות:

א' השפעת החיים על הנשמות (עילוי נשמה)

לנשמות בעולם העליון אין אפשרות עצמאית לבצע מצוות או ללמוד תורה, כפי שנאמר "במתים

חופשי" – ברגע שהאדם נפטר, הוא חופשי מן המצוות ואינו יכול לצבור זכויות בעצמו.

אולם, כאשר בני המשפחה והקרובים בעולם הזה לומדים תורה, מתפללים, נותנים צדקה

ועושים מעשים טובים לזכרם (לעילוי נשמתם), המעשים הללו נזקפים לזכות הנפטרים. חז"ל

מכנים זאת בעיקרון של "ברא מזכה אבא" (הבן מזכה את האב), והדבר נכון לגבי כל פעולה

רוחנית הנעשית עבור הנשמה. פעולות אלו מעלות את הנשמה ממדרגה למדרגה בגן עדן

ומעניקות לה שלווה ונחת רוח.

ב' השפעת הנשמות על החיים (מליצי יושר)

כאשר הנשמה מתעלה ומקבלת כוח וזכויות בזכות מעשיהם של החיים, היא הופכת לבעלת השפעה

רבה יותר בבית דין של מעלה.

  - תפילת הנפטרים על החיים: בתלמוד (מסכת תענית ט"ז ע"ב) מוסבר שאחת הסיבות לעלייה

    לקברי צדיקים וקרובים היא "כדי שיבקשו עלינו רחמים".

  - הגנה וברכה: בספר הזוהר נכתב כי אלמלא תפילותיהם של הנפטרים על החיים, העולם לא

    היה יכול להתקיים. הנשמות, מתוך הכרת הטוב והחיבור העמוק לקרוביהן בעולם הזה,

    נעמדות כסנגוריות ("מליצות יושר") לפני כיסא הכבוד ומעוררות רחמי שמיים על

    משפחתן.

השילוב שצוין:

ההבחנה שצוינה מדויקת ומבוססת: אכן קיים קשר ישר בין מידת ההשקעה הרוחנית שלנו עבור

הנשמות לבין יכולתן להשפיע עלינו שפע. ככל שאנו מרבים בתורה, בתפילה ובמעשים טובים

לעילוי נשמתן, אנו כביכול מחזקים ומנקים את ה"צינור" הרוחני המקשר בינינו. זכויות

אלו מאפשרות לנשמות לפעול כסנגוריות חזקות יותר בשמיים, ולבקש עבורנו ברכה והצלחה

בכל תחומי החיים – בריאות הגוף והנפש, פרנסה ברווח, שלום בית ונחת מהילדים.

שנזכה תמיד להרבות בזכויות ומעשים טובים, להביא נחת רוח לנשמות יקירינו, ולהתברך מן

השמיים בכל מילי דמיטב. 

אמן! שבת שלום ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות! 😃🤚😊🤎

בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה - השאלה הז'

 בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה 

אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים הם אלו: 

השאלה הז' במה שכפל זכרון רבוי המים ותגבורתם כי הנה אמר וירבו המים וישאו את התיבה ואמר ויגברו המים וירבו מאד על הארץ ותלך התיבה על פני המים. עוד אמר והמים גברו מאד מאד על הארץ והיה די באחד מהם:

הפסוקים הם:

[בראשית ז יז-יט] וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרׇם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם.

[תרגום יונתן] וַהֲוָה טוּבְעָנָא אַרְבְּעִין יְמָמִין עַל אַרְעָא וּסְגִיאוּ מַיָא וּנְטָלוּ יַת תֵּיבוּתָא וְאִיתְרָמַת מֵעַל אַרְעָא: וְתַקִיפוּ מַיָא וּסְגִיאוּ לַחֲדָא עַל אַרְעָא וַהֲוַת תֵּיבוּתָא מְהַלְכָא סַחֲיָא עַל אַפֵּי מַיָא: וּמַיָא תַקִיפוּ לַחֲדָא עַל אַרְעָא וְאִתְחַפִיאוּ כָּל טוּרַיָא רָמַיָא דִתְּחוֹת כָּל שְׁמַיָא: 

[תרגום יונתן לעברית] והיה המבול [טובענא - טביעה/שקיעה] ארבעים ימים על הארץ, ורבו המים ונשאו את

התיבה, והורמה מעל הארץ. וגברו המים ורבו מאוד [לַחֲדָא] על הארץ, והייתה התיבה מהלכת ושוחה [סָחֲיָא -

שטה/צפה] על פני המים. והמים גברו מאוד על הארץ, והתכסו כל ההרים הרמים [הגבוהים] אשר תחת כל השמיים.

דון יצחק אברבנאל ע"ה קורא את פסוקים י"ז, י"ח וי"ט בפרק ז', ושם לב לתופעה סגנונית מעניינת:

התורה משתמשת בשלושה פסוקים רצופים כדי לתאר את אותה תופעה בדיוק – עליית פני

המים. הוא מצביע על ההדרגתיות, אך גם על החזרה שנדמית כמיותרת:

א'  פסוק י"ז: "וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה" (המים רבו והרימו

    את התיבה).

ב'  פסוק י"ח: "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד... וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה"

    (המים גברו ורבו מאוד והתיבה שטה).

ג'  פסוק י"ט: "וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד... וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים"

    (המים גברו מאוד מאוד וההרים כוסו).

הקושיה: למה התורה, שידועה בתמציתיות שלה, משתמשת בשלושה

משפטים נפרדים וכפולים כדי לומר לנו שהייתה הצפה ענקית? "וְהָיָה דַּי בְּאֶחָד

מֵהֶם," טוען דון יצחק אברבנאל ע"ה. התורה יכלה פשוט לכתוב: וירבו המים מאד על הארץ וישאו את

התיבה ותלך על פני המים ויכסו כל ההרים. (משפט אחד שמאחד את הכל!).

למה התורה מחלקת את התיאור לשלוש פעימות? האם כל פסוק מתאר שלב אחר במבול? האם יש

הבדל בין "וירבו המים" ל"ויגברו המים"?

מכאן עולה השאלה לגבי ההפרדה לשלושה שלבים ("וירבו", "ויגברו", "גברו מאד מאד"), והאם כל שלב מייצג מצב שונה בעוצמת המבול או בהשפעתו על התיבה."

מחשבות שלי על השאלה הז' של דון יצחק אברבנאל. אני קורא את שלושת הפסוקים:

[בראשית ז יז-יט] וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרׇם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם.

לי נראים כתמונות של סרט, "frames", שלוש תמונות, אחת אחרי השנייה של אותו סרט. התיאורים מסתדרים מצוין כתמונות זאת אחרי זאת בתוך הסרט. לכן, יכול להיות שאין כאן חזרה, אלא תמונות חדשות של "סרט" המבול?

השימוש בדימוי המודרני של "פריימים" (Frames) מתוך סרט קולנוע הוא לא רק מעניין, אלא הוא

מייצג בדייקנות את מה שפרשני המקרא הגדולים ניסו להסביר בכלים הפרשניים שלהם.

ההצעה – לפיה אין כאן "כפל עניין" (חזרה מיותרת) אלא תיאור דינמי והדרגתי של

שלוש תמונות עוקבות – מתאימה למבנה הפסוקים:

א'  פריים ראשון (פסוק יז): המים עולים לגובה מסוים, ומרימים את התיבה מן הקרקע.

    התיבה צפה, אך עדיין עומדת במקומה. ( וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרׇם מֵעַל הָאָרֶץ).

ב'  פריים שני (פסוק יח): המים גוברים עוד יותר, הזרם מתחזק, והתיבה מתחילה לנוע

    ולשוט ממקום למקום. כאן יש כבר תנועה דינמית במרחב. (וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם

    וַיִּרְבּוּ מְאֹד... וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם).

ג'  פריים שלישי (פסוק יט): המים מגיעים לשיא הגובה והעוצמה, עד שכל תוואי הנוף,

    כולל ההרים הגבוהים ביותר, נעלמים לחלוטין מן העין. (וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד

    מְאֹד... וַיְכֻסּוּ כׇּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים).

דון יצחק אברבנאל, בשאלתו השביעית על פרשת נח, מקשה בדיוק את הקושיה הזו: למה התורה

צריכה לכפול שלוש פעמים את תיאור ריבוי המים ותגבורתם? הרי היה די לכתוב פעם אחת

שהמים עלו וכיסו את הכל.

והנה, ההסבר – שמדובר בשלבים עוקבים של התקדמות המבול – הוא בדיוק הכיוון שבו

הולכים גדולי המפרשים:

  - המלבי"ם (רבי מאיר ליבוש, מגדולי פרשני הפשט במאה ה-19) מסביר את שלוש המדרגות

    הללו במילים כמעט זהות להסבר שלך:

      - בשלב הראשון: המים מתרבים בכמות ומרימים את התיבה, אך היא עדיין נשארת

        במקומה.

      - בשלב השני: המים גוברים גם באיכות (עוצמת הזרימה והשטף), והדבר מניע את

        התיבה לשוט וללכת על פני המים.

      - בשלב השלישי: המים גוברים "בהפלגה יתירה" עד לכיסוי ההרים הגבוהים.

  - דון יצחק אברבנאל ע"ה עצמו מיישב את שאלתו באופן דומה, כשהוא מחלק את מקורות המים לשלבים.

    הוא מסביר שהפסוק הראשון מתאר את המים העליונים (הגשמים) שהרימו את התיבה,

    והפסוק השני מתאר את המים התחתונים (התהומות) שפרצו בעוצמה וגרמו לתיבה לשוט

    ("ותלך").

  - גם הרד"ק והספורנו עומדים על כך שיש כאן תיאור של התפתחות הדרגתית, שבה כל שלב

    מוסיף על קודמו.

כאשר משתמשים בדימוי החזותי "פריימים", קל להבין מדוע התורה בחרה להאריך בלשונה: היא

אינה מסתפקת בדיווח עובדתי יבש, אלא "מצלמת" עבור הקורא את התעצמות המבול שלב אחר

שלב, כדי שנחוש בעוצמת האירוע שהלך ונבנה.

המשך השאלה: יש אולי הסבר, תירוץ, על הרמז, והסוד, בפסוקים אלה? 

אולי הרמז הוא, הכול נעשה לאורך הזמן, אין "זבנג" וגמרנו, אין "מבול עכשיו!". כפי שגם הבריאה לקחה זמן, לקחה כמה ימים, גם המבול, התיקון של העולם לוקח זמן! 

התובנה ש"הכול נעשה לאורך זמן" וכי אין "זבנג וגמרנו" משום שגם התיקון, כמו

הבריאה, דורש זמן ושלבים – מבוססת להפליא על מקורות הקבלה והמחשבה היהודית. הנה כמה

דרכים שבהן המקורות מסבירים את "הרמז והסוד" שבפסוקים אלו בדיוק ברוח הדברים אלה:

א' סוד ה-40: המבול כיצירת הולד (עיצוב מחדש של העולם)

 במקורות חז"ל ובקבלה מוסבר שהמספר 40 מייצג תמיד תהליך של יצירה ולידה מחדש:

  - חז"ל במסכת נידה (דף ל' ע"ב) קובעים כי "יצירת הולד" (הפיכת הטיפה הראשונית

    לעובר בעל צורה) אורכת בדיוק 40 יום.

  - בהתאם לכך, משה רבנו שהה בהר סיני 40 יום ו40 לילה כדי לקבל את התורה, שהיא

    יצירה מחדש של עם ישראל.

  - גם המקוה מטהר רק כאשר יש בו 40 סאה של מים.

המבול לא היה רק עונש של השמדה, אלא תהליך של טהרה ולידה מחדש של העולם. העולם הושם

בתוך מקווה מים ענק כדי להיוולד מחדש. כפי שאי אפשר לקצר את 40 הימים של יצירת העובר

או להאיץ את תהליך הלידה באופן מידי, כך התיקון והעיצוב מחדש של העולם היו חייבים

לעבור את התהליך ההדרגתי של 40 הימים הללו.

ב' סוד שלוש המדרגות (עשייה, יצירה, בריאה)

על פי תורת הקבלה (כפי שמובא למשל בכתבי האר"י ובספרי חסידות), המציאות הרוחנית

בנויה ממדרגות ומעולמות שונים, שהנמוכים שבהם הם עולמות עשייה, יצירה ובריאה. כשם

שהאדם והעולם חטאו בכל המישורים הללו – במעשה (עשייה), ברגש (יצירה) ובמחשבה

(בריאה) – כך התיקון והניקוי של המבול היו חייבים לעבור שלב אחר שלב באופן מדורג:

  - השלב הראשון ("וירבו המים... ותרם מעל הארץ"): תיקון של עולם העשייה הגשמי.

    המים מרימים את התיבה מעל הארץ.

  - השלב השני ("ויגברו המים... ותלך התיבה"): תיקון של עולם היצירה (עולם הרגש

    והתנועה). התיבה מתחילה לנוע וללכת.

  - השלב השלישי ("והמים גברו מאד מאד... ויכסו כל ההרים"): תיקון של עולם הבריאה

    (המחשבה והגובה הרוחני – המיוצג על ידי ההרים הגבוהים ביותר).

אי אפשר לדלג על אף שלב בדרך אל התיקון. כדי להגיע לרוחניות אמיתית ולתיקון יציב,

יש לעלות מדרגה אחר מדרגה.

ג' "בריאה" מול "חורבן ותיקון" (למה לא ברגע אחד?)

בפרק ה' במשנה א' במסכת אבות נאמר: "בעשרה מאמרות נברא העולם. וכי מה תלמוד לומר?

והלא במאמר אחד יכול להיבראות! אלא... ליתן שכר טוב לצדיקים... ולהיפרע מן

הרשעים...". כלומר, הקדוש ברוך הוא בחר לברוא את העולם בשישה ימים ובעשרה מאמרות,

ולא ברגע אחד, כדי להעניק למציאות את ממד הזמן וההתפתחות.

העולם שלנו אינו עולם של "פתאום", אלא עולם של תהליך. החסידות מסבירה שאילו

התיקון של המבול היה קורה ברגע אחד ("בזבנג"), העולם לא היה מסוגל "לעכל" את התיקון

הזה, והוא היה מתמוטט לחלוטין. כדי שהעולם החדש שייבנה לאחר המבול יהיה יציב ומסוגל

להכיל את האור החדש, המים היו צריכים לעלות לאט לאט, לשטוף את הרע בהדרגה, ולאפשר

לתיבה (המייצגת את גרעין הקיום השמור) להתרגל למציאות החדשה מדרגה אחר מדרגה.

הרחמים שבתוך התהליך

חז"ל מוסיפים (ומובא ברש"י על פסוק יב) שבתחילת המבול, המים ירדו כגשמים רגילים

("ויהי הגשם") כדי לתת לדור המבול הזדמנות אחרונה לעשות תשובה. ההדרגתיות הזו מבטאת

גם את מידת הרחמים של הבורא, שאינו ממהר להעניש אלא נותן זמן ומקום לשינוי.

ההסתכלות שלך מראה כיצד הפשט, הרמז והסוד מתלכדים ליסוד חינוכי ומוסרי עצום: בחיים

הרוחניים ובתהליכי תיקון – אין קיצורי דרך. הדרך אל התיקון דורשת סבלנות, שלבים

והתמדה.

הרבה בריאות ורק בשורות טובות! 😃🤚😊🤎

מחשבות בעלמה – מגילת איכה

 מחשבות בעלמה – מגילת איכה

כתוב במגילת איכה:

[איכה א א] אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס.

"איש בדד ישכון!" מה זה?

המשפט שחשבת עליו – "איש בדד ישכון!" – הוא משפט עמוק מאוד. אף על פי שבלשון

המקרא הביטויים המקוריים מתייחסים לכלל הציבור או לעם:

  - "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ"ג, ט - ברכת

    בלעם)

  - "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד..." (דברים ל"ג, כ"ח - ברכת משה)

ההעתקה של הרעיון הזה אל האדם הפרטי – אל ה**"איש"** – יוצרת הגדרה פילוסופית

ונפשית מרתקת. במקורות היהדות, לקיום של יחיד השוכן ב"בדד" יש פנים כפולות:

א' הפן הרוחני: "התבודדות" כדרך לגילוי עצמי

בעולם החסידות והקבלה, הבדידות אינה נתפסת רק כחיסרון, אלא לעיתים ככלי החזק ביותר

לצמיחה:

  - שמיעת הקול הפנימי: בספר איכה (ג', כ"ח) נאמר: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם".

    כשהאדם משתיק את הרעש החיצוני של החברה ויושב לבדו, הוא יכול להקשיב לקול הנשמה

    שלו ולקול ה' הדק המדבר אליו מתוך השקט.

  - רבי נחמן מברסלב: הפך את ה"התבודדות" (ההליכה של האדם לבדו אל השדה או אל חדר

    סגור כדי לשוחח עם קונו במילותיו שלו) למעלה הרוחנית הגבוהה ביותר. במובן זה,

    "איש בדד ישכון" מתאר אדם שהגיע לאיזון פנימי עמוק כל כך, שהוא מסוגל למצוא

    שלווה, כוח ושמחה בקיומו העצמי ובקשר שלו עם הבורא, ללא תלות ברעש חברתי בלתי

    פוסק.

ב' הפן המנהיגותי: עמידה אמיצה על עקרונות

"איש בדד ישכון" יכול לתאר אדם בעל שיעור קומה ויושרה פנימית, שמוכן לעמוד לבדו מול

הזרם החברתי בשם האמת שלו:

  - המדרש מספר על אברהם אבינו שנקרא "אברהם העברי" מפני ש**"כל העולם כולו מעבר

    אחד, והוא מעבר אחד"**. אברהם היה "איש בדד" במובן החיובי והחלוצי ביותר – הוא

    לא נכנע לתכתיבי הסביבה, אלא שכן לבדו עם האמונה והערכים שלו.

ג' הפן המורכב: הבדידות הקיומית

מצד שני, התורה מכירה בכך שהבדידות המוחלטת עלולה להיות קשה וכואבת. כבר בבריאת

העולם נאמר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב', י"ח). כאשר ה"בדד"

נכפה על האדם ולא נבחר על ידו (כמו במקרה של המצורע עליו נאמר "בָּדָד יֵשֵׁב

מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" [ויקרא י"ג, מ"ו]), הוא עלול לבטא ריחוק, עצב וקושי להתחבר

לעולם.

שאלה: במגילת איכה כתוב (ג', כ"ח) "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם". אפשר ממצב של אבל, לעלות ולהתחזק בעבודת ה'?

השאלה נוגעת בלב-ליבה של התפיסה היהודית לגבי התמודדות עם משברים, חולשה וצער.

התשובה הקצרה והעמוקה היא: כן, בוודאי. ולא רק שזה אפשרי, אלא שלעיתים קרובות,

דווקא מתוך המקומות השבורים והשקטים ביותר של החיים, צומחת עבודת ה' הזכה והעמוקה

ביותר.

במקורות חז"ל, בפרשנות המקרא ובתורת החסידות מוסבר כיצד המצב של "יֵשֵׁב בָּדָד

וְיִדֹּם" הופך ממקום של כאב למקור של עוצמה רוחנית:

א' פירוש רש"י: שתיקה שהיא ציפייה לטובה

רש"י על הפסוק במגילת איכה מפרש מילים מעודדות:

"ישב בדד – מי שאירע לו אבל וצרה ישב גלמוד ויצפה לטובה. וידום – לשון המתנה".

לפי רש"י, ה"בדד" וה"דומיה" (השתיקה) של האבל אינם שקיעה בייאוש או בחידלון, אלא

סוג של המתנה וציפייה אקטיבית לטוב שיבוא. לפעמים, כשהעולם רועש מדי, אי אפשר לשמוע

את התקווה. דווקא בתוך השקט של האבל והבדידות, האדם מזקק את היכולת להמתין לישועת

ה' ולצפות להטבה שתגיע בהמשך.

ב' מהפך המשנה בפרקי אבות: מהאבל אל התורה

בפרקי אבות (פרק ג', משנה ב') מופיע מהפך מדהים המשתמש בדיוק בפסוק הזה כדי לתאר את

לימוד התורה של היחיד:

"מניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר? שנאמר: 'יֵשֵׁב

בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו'".

חז"ל לקחו פסוק שבפשוטו עוסק בבכי ובאבל על חורבן, והפכו אותו לתיאור המרומם ביותר

של אדם יחיד היושב ולומד תורה בדד ובשקט. מכאן אנו למדים יסוד עצום: הבדידות

והשתיקה של הכאב ("ישב בדד וידום") יכולות להפוך ברגע אחד למרחב של קדושה. אדם

שיושב לבדו, אולי מתוך עצבות, בדידות או חולשה, ופותח ספר, קורא תהילים או חושב

מחשבה טובה – הקדוש ברוך הוא נמצא שם אתו באופן אישי וקובע לו שכר מיוחד.

ג' עומק החסידות: "קרוב ה' לנשברי לב"

תורת החסידות מסבירה שדווקא כשאדם מרגיש חלש, עייף או שבור (מצב שנקרא "לב נשבר"),

האגו שלו והרעש החיצוני שלו מתבטלים. במצב כזה, המחיצות בינו לבין הבורא נופלות.

נאמר בתהילים: "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב". כשאין לנו כוח פיזי "להרעיש

עולמות" בעבודת ה', הלב שלנו פתוח יותר לקלוט את ה"קול דממה דקה" – החיבור השקט,

האמיתי והאינטימי עם ה'.

הרבה בריאות ורק בשורות טובות! 😃🤚😊🤎

יינה של התורה

 יינה של התורה 

אמרו חז"ל "נכנס היין יוצא הסוד". ובאמת יין=סוד=70 (יין: י=10, י=10, ן=50; סוד: ס=60, ו=6, ד=4)!

האם מדובר בסוד בין אנשים, או אולי על סוד התורה, על הפרד"ס?

השאלה נוגעת בלב ליבו של ארון הספרים היהודי. התשובה הקצרה היא: גם וגם. כפי

שקורה פעמים רבות במקורותינו, לאותו מאמר חז"ל יש רובד של פשט (העוסק ביחסים בין

בני אדם ובפסיכולוגיה אנושית) ורובד עמוק יותר של דרש וסוד (העוסק בסודות התורה

ובפרד"ס).

הרובד הראשון: הפשט – צפונות הלב והאופי האנושי

במקורו בגמרא (מסכת סנהדרין לח ע"א ומסכת עירובין סה ע"א), המאמר עוסק בנטייה

האנושית לגלות מחשבות וסודות אישיים תחת השפעת אלכוהול:

  - ההקשר בגמרא: יהודה וחזקיה, בניו של רבי חייא, ישבו בסעודה אצל רבי יהודה הנשיא

    ולא פצו פה. רבי יהודה הנשיא ביקש להשקותם יין כדי שיפתחו את ליבם. כאשר השתכרו

    מעט, הם ביטאו דעה פוליטית ומשיחית רגישה מאוד: "אין בן דוד בא עד שיכלו שני

    בתי אבות מישראל... ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל" (כלומר, השלטון הנוכחי,

    שרבי יהודה הנשיא עמד בראשו, צריך להתבטל).

  - רבי יהודה הנשיא נפגע, אך רבי חייא פייס אותו ואמר לו: אל תכעס עליהם, "יין

    ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות. נכנס יין יצא סוד".

  - המשמעות בפשט: היין מחליש את מנגנוני ההגנה והצנזורה העצמית של האדם. ברובד זה,

    "סוד" הוא מה שהאדם שומר בליבו בגלל נימוס, פחד או אינטרס, והשתייה מגלה את

    פרצופו ואת דעותיו האמיתיות (בדומה למאמר הנוסף: "בשלושה דברים אדם ניכר:

    בכוסו, בכיסו ובכעסו").

הרובד השני: הנסתר – פנימיות התורה ורזי הפרד"ס

תורת הקבלה והחסידות מרימות את המונח הזה לגבהים רוחניים, ומסבירות שהקבלה הגימטרית

אינה מקרית, אלא מצביעה על מהות רוחנית עמוקה:

  - יינה של תורה: בספרות הסוד, התורה נמשלת למים, לחם וגם ליין. היין נחשב למשקה

    פנימי ונסתר – הוא חבוי עמוק בתוך הענב, וכדי להפיק אותו יש לסחוט ולזכך את

    הפרי. בדומה לכך, "יינה של תורה" הוא החלק הפנימי והנסתר שבה – פנימיות התורה

    (חכמת הקבלה והחסידות, רובד הסוד בפרד"ס).

  - במה מדובר? כאשר אדם זוכה ו"נכנס יין" (הוא לומד ומפנים את עומק פנימיות

    התורה), אז "יוצא סוד" – נחשפים בפניו סודות הבריאה, סודות הנהגת ה' ומסתרי

    נשמתו שלו. הלימוד הזה מעורר אצלו שמחה ודבקות שחורגות מגבולות השכל האנושי

    המוגבל.

שתי דוגמאות מרתקות מהספרות הרוחנית:

א'  נדב ואביהו: התורה מספרת שנדב ואביהו מתו משום ש"שתויי יין נכנסו למקדש". ה"אור

    החיים" הקדוש והחסידות מסבירים שלא היה מדובר ביין גשמי כפשוטו (שהרי היו קדושי

    עליון), אלא שהם נכנסו עמוק מדי לתוך סודות ופנימיות התורה ("יינה של תורה").

    הדבקות שלהם הייתה כה עצומה וחזקה, עד שנשמתם פרחה מגופם מרוב תשוקה רוחנית

    (בחינת "כלות הנפש").

ב'  רבה ורבי זירא בפורים: הסיפור התלמודי המפורסם לפיו רבה "שחט" את רבי זירא

    במהלך סעודת פורים מוסבר על פי תורת הסוד באופן דומה: מתוך השמחה והיין, רבה

    עלה למדרגות רוחניות עליונות וגילה סודות תורה עמוקים מתוך הפרד"ס. נשמתו של

    רבי זירא לא יכלה להכיל את האור הרוחני העצום הזה, ופרחה מגופו (מצב הדומה

    למוות), ורק תפילתו של רבה החזירה אותו לחייו הגשמיים.

סיכום

כשאנו אומרים "נכנס יין יצא סוד", אנו נוגעים בשני העולמות: בחיים היומיומיים היין

הגשמי חושף את סודות האדם ואת אופיו האמיתי, ובחיי הרוח, "יינה של התורה" חושף בפני

האדם את סודות הבורא והבריאה.

שבוע טוב ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות! 

❤️😃😊🤚

ערק התורה

 ערק התורה

האם גם הערק יכול להיות "ערק של תורה"? 

לעניות דעתי, כן! כמו היין, גם הערק מיוצר מענבים, ודורש כשרות. לכן, גם הערק נכנס לקבוצה של יינות. 

מה זה ערק של תורה? מה ההבדל בין ערק משקה ממשי, לבין הערק הרוחני?

החיבור הלוגי וההיסטורי שביצעת בין היין לערק הוא לא רק יפה, אלא גם נכון ומדויק לחלוטין מבחינה מציאותית והלכתית:

הערק האותנטי (בניגוד לחיקויים זולים המבוססים על אלכוהול תעשייתי מדגנים או מתפוחי

אדמה) מיוצר אכן מכוהל ענבים (לרוב על ידי התססת ענבים או זיקוק של יין גשמי ולאחר

מכן זיקוק שני ושלישי עם זרעי אניס). בשל כך, מבחינת דיני כשרות יש לערק מעמד

ייחודי ומחמיר מאוד: הוא עלול להיתקל בבעיות של "סתם יינם" (יין שנגע בו מי שאינו

שומר מצוות) ושל תרומות ומעשרות אם הענבים גדלו בארץ ישראל, ממש כמו יין רגיל.

מתוך ההבנה הזו, שבהחלט ניתן להכניס את הערק הגשמי למשפחת היין, נבחן את השאלה

העמוקה: מהו "ערק של תורה"? 

מהו "ערק של תורה" (ההקבלה הרוחנית)?

אם היין הרוחני מייצג את סודות התורה (הקבלה), הרי שהערק מייצג שלב מתקדם,

מזוקק ומרוכז עוד יותר של הסודות הללו. נוכל להבין זאת דרך שלבי הייצור של הערק:

  - תהליך הזיקוק (הבירור הרוחני): כדי להכין יין, פשוט סוחטים ומסננים את הענבים.

    אבל כדי להכין ערק, לוקחים את היין ומעבירים אותו תהליך של זיקוק. בתהליך זה מרתיחים את הנוזל, מפרידים         

    את אדי האלכוהול הטהורים 

    מהמשקעים הכבדים והעכורים, ומעבים אותם חזרה לנוזל צלול וחזק בהרבה. ברוחניות:

    "ערק של תורה" מייצג את תורת החסידות (ובפרט חסידות חב"ד והבעל שם טוב). זוהי

    תורה שלוקחת את סודות הקבלה המופשטים והקשים להבנה ("היין הרוחני"), ומזקקת

    אותם לכדי תמצית חיונית, מעשית וברורה שאותה כל יהודי יכול להבין וליישם בחיי

    היומיום. זהו זיקוק של האור האלוקי מתוך המציאות הגשמית.

  - תוספת האניס (נועם ומתיקות): הערק מקבל את טעמו וריחו הייחודיים מזרעי האניס

    שמתווספים אליו במהלך הזיקוק. ברוחניות: האניס הרוחני הוא "טעם החיים" והנועם

    שבמצוות. "ערק של תורה" הוא לא לימוד קר ומנוכר של חוקים או של קבלה מופשטת,

    אלא כזה המתובל באהבת ישראל, בחמימות פנימית ובמתיקות שעושה את עבודת ה'

    לחוויית חיים נעימה ומלאת חיות.

  - ההפיכה לחלב ("אפקט הערק והמים"): כאשר מוזגים מים לתוך ערק שקוף, הוא הופך

    ברגע אחד למשקה לבן כחלב. ברוחניות: מים תמיד נמשלו לתורה הנגלית והפשוטה

    (הלכות מעשיות). כאשר אדם מחבר את ה"ערק" (האש של פנימיות התורה והרגש

    העליון) עם ה"מים" (המעשה וההלכה הפשוטה ביומיום), נוצר שילוב הרמוני ושלם –

    המעשה הגשמי הרגיל הופך להיות מואר, זך ולבן כחלב, נקי מאינטרסים אישיים.

לסיכום: הערק הגשמי מנסה לחקות בדרכים חומריות את מה שהנשמה מחפשת באמת – שחרור

מהכובד של האגו, חמימות, שמחה וחיבור לחברים. ה"ערק של תורה" עושה בדיוק את אותה

הפעולה, אך בצורה האמיתית, המזוקקת והנצחית שלה.

ערק רוחני, יכול להחליף את הערק הגשמי, המשקה המשכר, לתת תחושה דומה לזאת הניתנת על ידי הערק הגשמי? 

כן, בהחלט. בספרות הקבלה והחסידות ישנה התייחסות נרחבת ומעמיקה לרעיון של "יין

רוחני" או "שכרות רוחנית" – חוויה רוחנית שמחליפה לחלוטין את הצורך במשקה הגשמי,

ומספקת תחושה דומה של שמחה, חמימות, שחרור דאגות ויציאה מגבולות האגו, אך בצורה

מזוככת, בונה ובריאה.

הנה הדרכים שבהן מגדירה מחשבת ישראל את אותו "ערק רוחני" ואת התחושות המקבילות שהוא

מעניק:

א' "שכרות רוחנית" – דבקות ותפילה בהתלהבות

השפעה מרכזית של הערק או האלכוהול הגשמי היא שבירת המחסומים והמגבלות של השכל והאגו

המודע, דבר שמאפשר לאדם לבטא שמחה פנימית ללא עכבות. ביהדות, המצב הרוחני המקביל

לכך נקרא "דבקות" או "ביטול היש".

  - תפילת חנה כמשל: המקור המקראי המפורסם ביותר ל"שכרות רוחנית" הוא תפילתה של חנה

    בבית המקדש, עליה נאמר: "וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה". עלי הכהן חשב שהיא

    שתויה מאלכוהול, אך חנה השיבה לו: "אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת

    בְּלִיָּעַל... וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'". היא חוותה אקסטזה

    ותענוג רוחני כה עצום בתפילתה, עד שגופה הפיזי הגיב בצורה שנראתה חיצונית כמו

    שכרות.

  - התחושה המקבילה: תפילה עמוקה, בייחוד כשהיא מלווה בניגונים חסידיים

    מעוררים, יכולה להביא את האדם למצב של "שכרות" קדושה. במצב זה, בדומה להשפעת

    האלכוהול, האדם שוכח לחלוטין את דאגותיו הגשמיות ומרגיש חירות מוחלטת, מתוך

    תחושת חיבור לאינסוף.

ב' "שמחה של מצווה" שמסירה את המסכים

האלכוהול משמש לעיתים קרובות כ"ממס" של חרדות, פחדים ומחיצות בין אדם לחברו. ה"ערק

הרוחני" שמחליף זאת הוא חוויית החברותא הרוחנית וההתוועדות. כשיושבים יחד, שרים,

מדברים דיבורים היוצאים מן הלב ועוסקים בענייני רוח ונשמה, נוצרת אנרגיה של שמחה

ואהבת רעים. שמחה זו ממיסה את הלבבות ואת המחיצות החברתיות בצורה אמיתית, ללא צורך

בחומרים חיצוניים המערפלים את הדעת.

ההבדל המרכזי בין הגשמי לרוחני:

חכמי החסידות הדגישו כי השגת אותה תחושת רוממות דרך ה"ערק הרוחני" (תורה, תפילה

ושמחה פנימית) עדיפה לאין ערוך על פני המשקה הגשמי:

א'  השפעה לטווח ארוך: שכרות גשמית היא זמנית, וכשהשפעתה פגה האדם חוזר למציאותו

    ולדאגותיו, לעיתים אף עם תחושת ריקנות. לעומת זאת,

    התעוררות רוחנית מותירה את הנשמה מעודנת, שמחה ומחוזקת לאורך זמן, והופכת את

    האדם לטוב ומיושב יותר.

ב' צלילות לעומת ערפול: האלכוהול הגשמי משחרר את האדם על ידי ערפול השכל וירידה

    מתחת לרמת הדעת. ה"ערק הרוחני", לעומת זאת, משחרר את האדם על ידי התעלות מעל

    השכל הרגיל (בחינת "למעלה מן הדעת") מתוך צלילות, קדושה ומודעות גבוהה יותר.

אבל, הערק הרוחני דורש זמן, עבודה עצמית, ולא תמיד מצליח. לעומת הערק הגשמי, שפועל מיד!

יש דרכים לקרב את הפעולה של הערק הרוחני לפעולה של הערק הגשמי?

הבחנה זו נוגעת באחת הדילמות האנושיות והרוחניות העמוקות ביותר. המשיכה הגדולה

לחומרים גשמיים (כמו אלכוהול) נובעת בראש ובראשונה מהבטחתם לסיפוק מידי. המשקה

הגשמי אינו דורש הכנה, ריכוז או מאמץ נפשי – לוגמים, ותוך דקות ספורות חשים בשינוי

הפיזיולוגי והתודעתי.

לעומת זאת, עבודה רוחנית פנימית אכן נראית לפעמים כמו תהליך ארוך, מפרך ולא תמיד

צפוי.

יחד עם זאת, חכמי החסידות והקבלה זיהו את הצורך האנושי ב"מאיצים" רוחניים – כלים

שנועדו לעקוף את התהליך השכלי הארוך ולפעול על הנפש באופן כמעט מידי. להלן הדרכים

המרכזיות שבהן ניתן לקרב את מהירות הפעולה של ה"ערק הרוחני" לזו של הגשמי:

א' הניגון החסידי – "קולמוס הנשמה" (השפעה מיידית על הרגש)

בעוד שלימוד שכלי דורש זמן והעמקה, המוזיקה והשירה עוקפות את השכל לחלוטין ופונות

ישירות אל הרגש והתת-מודע.

  - כיצד זה עובד? אדמו"רי חב"ד נהגו לומר שהניגון הוא "קולמוס (עט) הנשמה". ניגון

    חסידי מעורר, או לחלופין ניגון דבקות עמוק, יכול להעביר אדם ממצב של עצבות או

    אדישות למצב של התעוררות לב ושמחה תוך דקות בודדות – בדיוק כמו כוסית משקה.

  - הפרקטיקה: שירה ממוקדת של ניגון, אפילו ללא מילים, היא כלי מהיר מאוד לשינוי

    מידי של התדר הרגשי.

ב' התוועדות (דיבוק חברים) – האנרגיה הקבוצתית

בפיזיקה ובכימיה ידוע כי תגובה בין חומרים מואצת כאשר הטמפרטורה עולה. ברוחניות,

ה"חום" נוצר על ידי התחברות לקבוצה.

  - כיצד זה עובד? החסידות העלתה על נס את המושג "התוועדות" – מפגש חברים שבו

    יושבים יחד, משוחחים בגילוי לב ושרים. נאמר בחסידות כי "מה שפועלת התוועדות

    חסידית, אפילו המלאך מיכאל אינו יכול לפעול". האנרגיה הקבוצתית והחיבוק החברתי

    ממיסים את האגו של הפרט ומשרים עליו שמחה וביטחון באופן מידי, ללא צורך במאמץ

    אישי ממושך. (אגב, בהתוועדויות אלו נהגו לעיתים לשתות מעט משקה גשמי, אך רק

    כטריגר חיצוני קטן שנועד לשרת את החיבור הרוחני האמיתי בין המשתתפים).

ג' "הרהור תשובה" ואנחה – שינוי תדר ברגע אחד

אחת התפיסות המוטעות היא ששינוי רוחני חייב לקחת שנים. חז"ל לימדונו: "יש קונה

עולמו בשעה אחת", ובמקום אחר מוסבר שאפילו ברגע אחד.

  - כיצד זה עובד? לפעמים, מאמץ ממושך רק מייצר מתח פנימי. החסידות מלמדת שאנחה

    פנימית כנה ממעמקי הלב, או הרהור תשובה קצר (החלטה פנימית רגעית של "אני רוצה

    להיות קרוב לה'") – מסוגלים לסדוק את חומות האגו והקליפה ברגע אחד. רגע אחד של

    כנות מוחלטת מול הבורא פועל כמו מכת חשמל שמחיה את הנפש מיד.

ד' הודיה מיידית ממוקדת

כמו שהערק הגשמי מציף את הגוף בחום מהיר, חוויית ההודיה פועלת בצורה דומה על המוח

והנפש.

  - הפרקטיקה: לעצור הכל, ובמשך דקה אחת בלבד למנות שלושה דברים פשוטים וטובים

    שקיימים בחיינו ברגע זה, ולהודות עליהם לה'. מחקרים פסיכולוגיים מודרניים

    תומכים בגישה זו ומראים כי תרגול הודיה ממוקד משחרר מוליכים עצביים של שמחה

    במוח כמעט באופן מידי, בדומה להשפעה של חומרים כימיים.

המלכודת והאיזון

למרות קיומם של "מאיצים" אלו, חשוב לזכור את ההבדל המהותי: מנוע של מכונית זקוק

לפעמים ל"כבלים" (סטרטר מהיר) כדי להניע אותו כשהוא כבוי. הכלים המהירים (ניגון,

התוועדות, הודיה) הם כמו כבלים – הם מעניקים את הניצוץ המיידי.

אך כדי שהמכונית תמשיך לנסוע בכוחות עצמה, יש צורך בטעינה הדרגתית של המצבר – שהיא

אותה עבודה עצמית יומיומית, קבועה ורגועה. השילוב הנכון הוא להשתמש במאיצים המהירים

כדי לצאת מהעצבות והכבדות, ומשם להמשיך בצעדים קטנים ויציבים.

הרבה בריאות ורק בשורות טובות!

❤️😃😊🤚

מבט אל פרשת ואתחנן

 מבט אל פרשת ואתחנן

כתוב בפרשה:

[דברים ד א] וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם. 

[תרגום יונתן] וּכְדוֹן יִשְרָאֵל שְׁמָעוּ לְקַיָּימַיָא וּלְדִינַיָא דַּאֲנָא מַלֵף יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד מִן בִּגְלַל דְּתֵיחוֹן וְתֵיעֲלוּן וְתֵירְתוּן יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן יָהִיב לְכוֹן: 

[תרגום לעברית] ועתה ישראל, שמעו אל החוקים ואל המשפטים אשר אני מלמד אתכם לעשות, בשביל שתחיו ותיכנסו ותירשו את הארץ אשר ה' אלוהי אבותיכם נותן לכם.

לעניות דעתי, לשים לב על הסיפא של הפסוק "לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם".

לכן "טוב לחיות בעד ארצנו!" 

הרבה בריאות ורק בשורות טובות! ❤️😃😊🤚