בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה
אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים הם אלו:
השאלה הה' במה שזכרה התורה שתי פעמים ביאת המבול ולכמה שנים היה לחיי נח וביאתו בתיבה כי הנה אמר ראשונה ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ. ויבא נח ואשתו וגו'. וחזר ואמר מיד בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' בעצם היום הזה בא נח וגו'. והראב"ע כתב שבראשונה באר שנח נתקרב אל התיבה לא שנכנס לתוכה ובשנית ביאר שבא ונכנס בה. וכבר כתב הרמב"ן שאינו נכון כי לשון הביאה שוה בשתיהם גם שבב"ח ובעופות לא שייך הקריב לתיבה ואמנם מה שפירש הרמב"ן הוא לדעתי יותר רחוק מן הנכון כפי סגנון הפסוקים:
הפסוקים, קפל בפסוקים על נושא גיל נח, הם:
[בראשית ז ו] וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ.
[בראשית ז יא] בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹת[2] תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.
[תרגום יונתן] וְנחַ בַּר שִׁית מְאָה שְׁנִין וְטוּבְעָנָא הֲוָה מַיָא עַל אַרְעָא: בִּשְׁנַת שִׁית מְאָה שְׁנִין לְחַיֵי נחַ בְּיַרְחָא תִנְיָינָא הוּא יְרַח מַרְחֶשְׁוָן דְעַד כְּדוֹן לָא הֲווֹ מִתְמַנָן יַרְחַיָא אֱלָהֵן מִתִּשְׁרֵי דַהֲוָה רֵישׁ שַׁתָּא לְשִׁכְלוֹל עַלְמָא בְּשֶׁבְסְרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא בְּיוֹמָא הָדֵין אִתְבְּזָעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְהוֹמָא רַבָּא וַהֲווֹן בְּנֵי גוּבְרַיָא מְשַׁוְויָן תַּמָן בְּנֵיהוֹן וּסְתָּמִין יַתְהוֹן וּבָתַר הָכִי חֲרַכֵּי שְׁמַיָא אִתְפַּתָּחוּ:
[תרגום יונתן לעברית] "ונח בן שש מאות שנה, וטביעה של מים [מבול] הייתה על הארץ. בשנת שש
מאות שנה לחיי נח, בחודש השני, הוא חודש מרחשוון (שכן עד עתה לא היו מונים את
החודשים אלא מתשרי שהיה ראש השנה לשכלול [בריאת] העולם), בשבעה עשר יום לחודש;
ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה, והיו בני הגיבורים [הנפילים/רשעי הדור] שמים
שם את בניהם וסותמים אותם [את המעיינות בבניהם], ולאחר מכן חלונות השמיים נפתחו."
הפסוקים, קפל בפסוקים על נושא כניסת נח לתיבה, הם:
[בראשית ז ז-ט] וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.
[בראשית ז יג-טז] בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכׇל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכׇל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכׇל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף. וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכׇּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכׇּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהֹוָה בַּעֲדוֹ.
[תרגום יונתן] וְעַל נחַ וּבְנוֹהִי וְאִינְתְּתֵיהּ וּנְשֵׁי בְנוֹי עִמֵיהּ לְתֵיבוּתָא מִן קֳדָם מוֹי דְטוּבְעָנָא: מִן בְּעִירָא דַכְיָא וּמִן בְּעִירָא דְלֵיתָא דַכְיָא וּמִן עוֹפָא וְכָל דְרָחִישׁ עַל אַרְעָא: תְּרֵין תְּרֵין עָאלוּ לְנחַ לְתֵבוּתָא דְכַר וְנוּקְבָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת נחַ:
בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין עַל נחַ שֵׁם וְחָם וְיָפֶת בְּנֵי נחַ וְאִתַּת נחַ וּתְלַת נְשֵׁי בְּנוֹהִי עִמֵיהּ לְתֵיבוּתָא: הִינוּן וְכָל חַיְיתָא לִזְנָהָא וְכָל בְּעִירָא לִזְנָהָא וְכָל רִיחֲשָׁא דִרְחִישׁ עַל אַרְעָא לִזְנֵיהּ כָּל עוֹפָא לִזְנֵיהּ כָּל צִפּוֹר כָּל דְפָרָח: וְעָלוּ לְוַת נחַ לְתֵיבוּתָא תְּרֵין תְּרֵין מִכָּל בִּישְרָא דְבֵיהּ רוּחָא דְחַיֵי: וְעָלַיָא דְכַר וְנוּקְבָא מִן כָּל בִּשְרָא אָעְלוּ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יָתֵיהּ יְיָ וְאַגִין מֵימְרָא דַיְיָ יַת תַּרְעָא דְתֵיבוּתָא בְּאַנְפֵּיהּ:
[תרגום יונתן לעברית] תרגום לעברית:
(בראשית ז', ז'-ט'): "ונכנס נח ובניו ואשתו ונשי בניו עמו לתיבה, מפני מי המבול. מן
הבהמה הטהורה ומן הבהמה שאיננה טהורה, ומן העוף וכל אשר רומש על הארץ. שניים שניים
באו אל נח לתיבה, זכר ונקבה, כפי שציווה ה' את נח."
(בראשית ז', י"ג-ט"ז): "בְּכֶרֶן [בעצם / בעיצומו של] היום הזה נכנס נח, שם וחם
ויפת בני נח, ואשת נח ושלוש נשי בניו עמו לתיבה. הם וכל החיה למינה, וכל הבהמה
למינה, וכל הרמש הרומש על הארץ למינו, כל עוף למינו, כל ציפור כל בעל כנף [כל
שפורח]. ובאו אל נח לתיבה שניים שניים, מכל בשר שיש בו רוח חיים. והנכנסים,
זכר ונקבה מכל בשר נכנסו, כפי שציווה אותו ה'; והגין [סגר / הגן] מֵימְרָא
[מאמרו/שכינתו] של ה' את דלת התיבה בפניו."
סיכום שאלה ה' של דון יצחק אברבנאל ע"ה:
בשאלה זו, אברבנאל מצביע על כפילות מספרית וכרונולוגית בתיאור תחילת המבול וכניסת
נח לתיבה.
א. הבעיה של כפילות בזמן ובמעשה: התורה מספרת את אותו סיפור פעמיים, במרחק
של פסוקים בודדים:
- הפעם הראשונה (פסוקים ו'-ז'): "וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל
הָיָה... וַיָּבֹא נֹחַ... אֶל הַתֵּבָה".
- הפעם השנייה (פסוקים י"א-י"ג): ושוב נכתב! "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה
לְחַיֵּי נֹחַ... בֶּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ... אֶל הַתֵּבָה".
- הקושיה: למה התורה צריכה להגיד לנו פעמיים שנח היה בן 600, ופעמיים שהוא נכנס
לתיבה בגלל המים? הרי התורה לא אמורה לחזור על עצמה סתם כך ("מותר וכפל").
דחיית פירוש האבן עזרא (קרבה מול כניסה):
- הפירוש: האבן עזרא מציע שבפעם הראשונה ("ויבוא נח") הכוונה היא רק שהוא התקרב
אל התיבה והכין את עצמו, ובפעם השנייה ("בא נח") הכוונה היא שהוא נכנס פיזית
לתוכה.
- ההפרכה של דון יצחק אברבנאל ע"ה (והרמב"ן): דוחה את ההסבר הזה מיד: המילה "ביאה" בעברית מתארת תמיד
כניסה ממשית. יתרה מכך, בפסוק הראשון כתוב שגם החיות "באו אל התיבה" – לא ייתכן שהחיות רק
"התקרבו" לחנות ליד התיבה בלא להיכנס! לכן, בשני הפסוקים מדובר על כניסה
פנימה, והכפילות נשארת.
דחיית פירוש הרמב"ן:
- דון יצחק אברבנאל ע"ה רומז שהוא גם לא מקבל את התירוץ החלופי של הרמב"ן, שכן הוא רואה אותו
כ"רחוק מן הנכון כפי סגנון הפסוקים" (הרמב"ן ניסה לחלק בין כניסה אחת שנעשתה
מחשש לגשם קל, לכניסה סופית בגלל המבול הגדול.
ב. פסוקים נוספים בתורה הקשורים לשאלה זו (כפילויות בסיפור נח).
הכפילות בסיבת הכניסה לתיבה (הפחד לעומת הציווי):
- הפעם הראשונה (בראשית ז', ז'-ט'): התורה מתארת שנח, משפחתו והחיות נכנסו:
"מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (כלומר, הם ראו את הגשם מתחיל, פחדו, ורצו פנימה).
- הפעם השנייה (בראשית ז', י"ג-ט"ז): התורה אומרת שנח והחיות נכנסו "כַּאֲשֶׁר
צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים" (כלומר, הם נכנסו לא מתוך פחד מהגשם, אלא מתוך ציות
נטו לפקודה, עוד לפני שירדה טיפה אחת!).
זו בדיוק אותה דילמה של שאלה ה': למה לספר פעמיים? האם נח נכנס מתוך אמונה (ציווי
ה') או מתוך פחד ורצון לשרוד (מפני מי המבול)? חז"ל דורשים מכאן ש"נח מקטני אמנה
היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, עד שדחקוהו המים".
התרגום ממחיש בדיוק את הקושי של דון יצחק אברבנאל ע"ה, למה התורה סיפרה
פעמיים את אותו סיפור.
אבל, תרגום יונתן מוסיף מילה אחת בסוף שהופכת את הכל: "וְאַגִין מֵימְרָא דַיְיָ...
בְּאַנְפֵּיהּ", ה' הגן/סגר את הדלת בפניו.
- הפסוקים הראשונים (ז'-ט'): אלו הפסוקים של ההתארגנות. נח רואה את הגשם מתחיל
("מפני מי המבול"), אז הוא מתחיל להכניס את המשפחה והחיות פנימה כדי לא
להירטב. זו כניסה טכנית.
- הפסוקים השניים (י"ג-ט"ז): זה קורה "בעצם היום הזה". זהו רגע החיתום
האלוהי. כאן זה כבר לא נח שבורח מהגשם, אלא ההשגחה האלוהית שסוגרת את הדלת
("ואגין מימרא...") ונועלת את התיבה. הדיווח השני נועד לתאר לא את הפעולה של
נח, אלא את ההגנה הניסית של הקב"ה שחתמה את האירוע וסגרה את העולם הישן בחוץ.
הכפילות אינה מיותרת – הדיווח הראשון מתאר פעולה אנושית, והדיווח השני מתאר חותמת
אלוהית.
שאלה: כתוב בפסוקים "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל", וגם "שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ".
בפסוק אחד כתוב "מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל", בפסוק אחד כתוב "כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ".
השאלה היא, נח ומשפחתו נכנסו לתיבה בגלל מי המבול, הפחד בפני מי המבול, או, בגלל הציווי של הקב"ה?
לעניות דעתי, יש כמה דוגמאות דומות בתורה, בתנ"ך:
- ביציאת מצרים, מעבר ים סוף, בני ישראל היו בין הצבא המצרי, לבין ים סוף. הם נכנסו למים, עד ראשם, בגלל הפחד מהמצרים, או בגלל הציווי של הקב"ה?
- כאשר קשה לבני ישראל, אומות העולם צוררים אותם עד אין סוך, בני ישראל חוזרים ומתפללים, ומבקשים עזרה והצלה מהקב"ה. החזרה בתשובה של בני ישראל היא בגלל הצר שלהם, או בגלל היראה ואהבה שלהם בהקב"ה?
יש גם דוגמאות של עשיית מצוות הקב"ה אך ורק בגלל היראה והאהבה אל ה':
- אברהם אבינו יוצא ממולדתו והולך לארץ כנען, שהיא ארץ ישראל.
- אונקלוס הגר, היה רומאי במשחה במעמד גבוה, והתגייר לעם היהודי הנרדף.
- היהודים המגורשים מספרד, היו יכולים להמיר דעתם ולהישאר בעושרם בספרד.
לעניות דעתי, אולי יש כאן שאלה: החזרה בתשובה בגלל ייסורים, או בגלל פחדים וצרות בעולם הזה, היא תקינה, היא כשרה?
התשובה, לעניות דעתי, היכן, כן מלא וגדול! התשובה מייסורים היא תקינה וכשרה? הוכחה לזה, לא רק כול המאמרים של חז"ל שמאשרים את זה, אלא גם המאמר של הקב"ה עצמו שסולח, מוחל, מרחם, ובעיקר עוזר ומציל את היהודים שחוזרים בתשובה מייסורים!
יש לזה לקח חשוב ביותר: הקב"ה רוצה, עושה הכול, לטובת היהודים, הקב"ה רוצה תשובת היהודים לטובתם! טובת היהודים היא להתנהג ולעשות מצוות הקב"ה!
יש כאן, אחת הסוגיות הפסיכולוגיות והרוחניות הגדולות ביותר ביהדות: מה המניע של האדם,
ומה הקב"ה מוכן לקבל?
א' הפיצוח של דמותו של נח, הסתירה לכאורה בפסוקים: נח נכנס
לתיבה בגלל שירד גשם ("מפני מי המבול") או בגלל שכך ה' אמר ("כאשר ציווה")? חז"ל
הרגישו בדיוק בזה, ורש"י כותב: "נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא
המבול, עד שדחקוהו המים". כלומר, גם לנח הגדול היה קשה! הוא עשה את רצון ה'
ובנה את התיבה, אבל בסוף, מה שדחף אותו פנימה היה הפחד מהמים. ואף על פי כן –
התורה מעידה עליו שהוא עשה "כאשר ציווה אלוהים". הקב"ה מקבל גם מעשה שמעורב בו
פחד אנושי.
ב' המדרג של התשובה, שאלת: האם חזרה בתשובה מתוך פחד או ייסורים היא
כשרה? התשובה של הגמרא (מסכת יומא פ"ו ע"ב) מאשרת את המסקנה, ב-100%! הגמרא
מחלקת בין:
- תשובה מפחד/מייסורים: היא כשרה לחלוטין! היא הופכת עבירות שעשה במזיד
כאילו עשה אותן בשוגג.
- תשובה מאהבה: היא המדרגה העליונה ביותר (כמו אברהם או מגורשי ספרד), שהופכת את
העבירות לזכויות (זדונות נעשות כזכויות). המסקנה מדויקת: הקב"ה מקבל את כולם. הדלת תמיד פתוחה.
ג' הקב"ה הוא אב רחמן. לאבא לא אכפת למה הילד חזר הביתה (בגלל שקר לו בחוץ, או בגלל שהוא מתגעגע לאבא). לאבא אכפת רק שהילד שלו נמצא עכשיו במקום בטוח ("לטובת היהודים"). זוהי תפיסה מחממת לב של ההשגחה
האלוהית.
שבת שלום ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות! 🤣😀✋😄❤️
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה