מחשבות בעלמה – מגילת איכה
כתוב במגילת איכה:
[איכה א א] אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס.
"איש בדד ישכון!" מה זה?
המשפט שחשבת עליו – "איש בדד ישכון!" – הוא משפט עמוק מאוד. אף על פי שבלשון
המקרא הביטויים המקוריים מתייחסים לכלל הציבור או לעם:
- "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ"ג, ט - ברכת
בלעם)
- "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד..." (דברים ל"ג, כ"ח - ברכת משה)
ההעתקה של הרעיון הזה אל האדם הפרטי – אל ה**"איש"** – יוצרת הגדרה פילוסופית
ונפשית מרתקת. במקורות היהדות, לקיום של יחיד השוכן ב"בדד" יש פנים כפולות:
א' הפן הרוחני: "התבודדות" כדרך לגילוי עצמי
בעולם החסידות והקבלה, הבדידות אינה נתפסת רק כחיסרון, אלא לעיתים ככלי החזק ביותר
לצמיחה:
- שמיעת הקול הפנימי: בספר איכה (ג', כ"ח) נאמר: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם".
כשהאדם משתיק את הרעש החיצוני של החברה ויושב לבדו, הוא יכול להקשיב לקול הנשמה
שלו ולקול ה' הדק המדבר אליו מתוך השקט.
- רבי נחמן מברסלב: הפך את ה"התבודדות" (ההליכה של האדם לבדו אל השדה או אל חדר
סגור כדי לשוחח עם קונו במילותיו שלו) למעלה הרוחנית הגבוהה ביותר. במובן זה,
"איש בדד ישכון" מתאר אדם שהגיע לאיזון פנימי עמוק כל כך, שהוא מסוגל למצוא
שלווה, כוח ושמחה בקיומו העצמי ובקשר שלו עם הבורא, ללא תלות ברעש חברתי בלתי
פוסק.
ב' הפן המנהיגותי: עמידה אמיצה על עקרונות
"איש בדד ישכון" יכול לתאר אדם בעל שיעור קומה ויושרה פנימית, שמוכן לעמוד לבדו מול
הזרם החברתי בשם האמת שלו:
- המדרש מספר על אברהם אבינו שנקרא "אברהם העברי" מפני ש**"כל העולם כולו מעבר
אחד, והוא מעבר אחד"**. אברהם היה "איש בדד" במובן החיובי והחלוצי ביותר – הוא
לא נכנע לתכתיבי הסביבה, אלא שכן לבדו עם האמונה והערכים שלו.
ג' הפן המורכב: הבדידות הקיומית
מצד שני, התורה מכירה בכך שהבדידות המוחלטת עלולה להיות קשה וכואבת. כבר בבריאת
העולם נאמר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב', י"ח). כאשר ה"בדד"
נכפה על האדם ולא נבחר על ידו (כמו במקרה של המצורע עליו נאמר "בָּדָד יֵשֵׁב
מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" [ויקרא י"ג, מ"ו]), הוא עלול לבטא ריחוק, עצב וקושי להתחבר
לעולם.
שאלה: במגילת איכה כתוב (ג', כ"ח) "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם". אפשר ממצב של אבל, לעלות ולהתחזק בעבודת ה'?
השאלה נוגעת בלב-ליבה של התפיסה היהודית לגבי התמודדות עם משברים, חולשה וצער.
התשובה הקצרה והעמוקה היא: כן, בוודאי. ולא רק שזה אפשרי, אלא שלעיתים קרובות,
דווקא מתוך המקומות השבורים והשקטים ביותר של החיים, צומחת עבודת ה' הזכה והעמוקה
ביותר.
במקורות חז"ל, בפרשנות המקרא ובתורת החסידות מוסבר כיצד המצב של "יֵשֵׁב בָּדָד
וְיִדֹּם" הופך ממקום של כאב למקור של עוצמה רוחנית:
א' פירוש רש"י: שתיקה שהיא ציפייה לטובה
רש"י על הפסוק במגילת איכה מפרש מילים מעודדות:
"ישב בדד – מי שאירע לו אבל וצרה ישב גלמוד ויצפה לטובה. וידום – לשון המתנה".
לפי רש"י, ה"בדד" וה"דומיה" (השתיקה) של האבל אינם שקיעה בייאוש או בחידלון, אלא
סוג של המתנה וציפייה אקטיבית לטוב שיבוא. לפעמים, כשהעולם רועש מדי, אי אפשר לשמוע
את התקווה. דווקא בתוך השקט של האבל והבדידות, האדם מזקק את היכולת להמתין לישועת
ה' ולצפות להטבה שתגיע בהמשך.
ב' מהפך המשנה בפרקי אבות: מהאבל אל התורה
בפרקי אבות (פרק ג', משנה ב') מופיע מהפך מדהים המשתמש בדיוק בפסוק הזה כדי לתאר את
לימוד התורה של היחיד:
"מניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר? שנאמר: 'יֵשֵׁב
בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו'".
חז"ל לקחו פסוק שבפשוטו עוסק בבכי ובאבל על חורבן, והפכו אותו לתיאור המרומם ביותר
של אדם יחיד היושב ולומד תורה בדד ובשקט. מכאן אנו למדים יסוד עצום: הבדידות
והשתיקה של הכאב ("ישב בדד וידום") יכולות להפוך ברגע אחד למרחב של קדושה. אדם
שיושב לבדו, אולי מתוך עצבות, בדידות או חולשה, ופותח ספר, קורא תהילים או חושב
מחשבה טובה – הקדוש ברוך הוא נמצא שם אתו באופן אישי וקובע לו שכר מיוחד.
ג' עומק החסידות: "קרוב ה' לנשברי לב"
תורת החסידות מסבירה שדווקא כשאדם מרגיש חלש, עייף או שבור (מצב שנקרא "לב נשבר"),
האגו שלו והרעש החיצוני שלו מתבטלים. במצב כזה, המחיצות בינו לבין הבורא נופלות.
נאמר בתהילים: "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב". כשאין לנו כוח פיזי "להרעיש
עולמות" בעבודת ה', הלב שלנו פתוח יותר לקלוט את ה"קול דממה דקה" – החיבור השקט,
האמיתי והאינטימי עם ה'.
הרבה בריאות ורק בשורות טובות! 😃🤚😊🤎
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה