בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה השאלה הי'

 

בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל ע"ה על התורה

אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים הם אלו:

השאלה הי' למה לא נזכר בפסוק תכלית שליחות העורב כמו שנזכר תכלית שליחות היונה כי הנה ביונה כתיב וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה אבל בעורב לא אמר וישלח את העורב:

הפסוקים הקשורים לשאלה:

[בראשית ח ז-ח] וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

[תרגום יונתן] וְשָׁדַר יַת עוֹרְבָא וּנְפַק מֵיפַק וְתָאֵיב עַד דִיבִיאִישׁוּ מַיָא מֵעִילוֹי אַרְעָא: וְשַׁדַר יַת יוֹנְתָא דְבַּיְיתָא מִלְוָותֵיהּ לְמֶחֱמֵי אִין אִתְקוֹלָלוּ מַיָא מֵעִילוֹי אַנְפָּא אַרְעָא:

[תרגום לעברית] וישלח את העורב, ויצא יצוא ושוב עד אשר יבשו המים מעל הארץ. וישלח את יונת הבית מאיתו, לראות אם קלו (פחתו) המים מעל פני הארץ.

 

השאלה העשירית של דון יצחק אברבנאל היא שאלה ספרותית ורעיונית יפהפייה,

הנוגעת לדיוק בלשון המקרא. סיכום השאלה העשירית:

הקושי המקראי: כאשר נח משלח את היונה, התורה מציינת במפורש את מטרת השליחות:

"לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". לעומת זאת, כאשר נח

משלח את העורב כמה ימים קודם לכן, התורה כותבת רק "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב",

ומחסירה לחלוטין את תכלית השליחות (לא נכתב "לראות אם יבשו המים" או מטרה אחרת).

  - השאלה: מדוע השמיטה התורה את מטרת שליחותו של העורב, בעוד שעל שליחות היונה

    פירטה אותה בהרחבה?

סיכום תשובתו של דון יצחק האברבנאל ע"ה:

הוא מסביר כי השמטת המטרה אצל העורב אינה מקרית, אלא נובעת מכך שמטרות השליחות

של שני העופות היו שונות לחלוטין בגלל הטבע השונה שלהם:

1.  תכלית שליחות העורב – חיפוש מבנים חרבים: נח לא שלח את העורב כדי לבדוק אם גובה

    המים ירד באופן כללי. טבעו של העורב הוא לקנן בראש מגדלים, חורבות, ארמונות

    ומבני אבן גבוהים המקורבים ליישוב בני אדם. נח שלח את העורב כדי לבדוק האם שרדו

    מבנים אנושיים גשמיים מעל פני המים. מכיוון שהעורב יצא ומצא שכל העולם חרב

    לחלוטין ואין שום מבנה יציב לעמוד עליו, הוא לא מצא מקום לקנן בו, ולכן חזר

    לחוג סביב התיבה ("יצוא ושוב").

2.  תכלית שליחות היונה – בדיקת גובה המים הכללי: לעומת העורב, היונה אינה מקננת על

    חורבות אלא נחה על ראשי אילנות וענפי עצים. לכן, אותה שלח נח במטרה ממוקדת

    לבדוק אם המים ירדו מתחת לגובה צמרות העצים ("לראות הקלו המים"), שכן שובה או

    אי-שובה של היונה יעיד ישירות על חשיפת הצמחייה והאדמה.

 

לעניות דעתי, יכול להיות גם תירוץ הבא: נח שלח את העורב ללא מטרה מוגדרת, לא חשב שיש מה למצוא, לא הייתה לו מחשבה שהעולם יכול לחזור לקדמותו. לעומת זה, כאשר נח שלח את היונה, הייתה לו תקווה שהמצב בעולם השתפר, המים חוזרים למקורותיהם.

נח שלח את העורב יותר מתוך חובה. את היונה, הוא שלח כדי למצוא יבשה.

בעוד שדון יצחק אברבנאל הולך בדרך כלל בנתיב הריאליסטי והטכני (הרגלי הקינון

הפיזיים של העורב והיונה), ההצעה פותחת זווית פסיכולוגית וספרותית על

נפשו של נח ברגעים הדרמטיים הללו. זווית כזו מזכירה את שיטתם של פרשנים

פסיכולוגיים כמו הרש"ר הירש או המלבי"ם.

1. שליחת העורב – פעולה מכנית מתוך חובה וחשש

נח נמצא בתיבה סגורה ומבודדת במשך שנה שלמה של חורבן מוחלט. כשהוא פותח לראשונה את

חלון התיבה, הוא עדיין שרוי תחת הטראומה של מות העולם הישן.

  - העורב כסמל של העולם הישן: העורב הוא עוף חזק, עצמאי ואגרסיבי, הניזון לעיתים

    קרובות מנבלות. נח שולח אותו ללא מטרה מוגדרת פשוט כי "הגיע הזמן"

    לפתוח את החלון. אין לו עדיין תקווה ממשית שהעולם הבריא או שיש מה למצוא בחוץ;

    הוא פשוט עושה את הצעד הראשון, המכני, מתוך תחושת חובה לעשות מעשה. לכן התורה

    לא מייחסת לשליחות זו יעד מוגדר.

2. שליחת היונה – התעוררות התקווה והרצון לבנות בית

לאחר שהעורב חג סביב התיבה הלוך ושוב ומסרב להתרחק, נח מבין שהשלב הבא דורש גישה

אחרת. הוא ממתין עוד שבעה ימים, ורק אז שולח את היונה.

  - היונה כסמל להתחלה חדשה: היונה היא עוף עדין, חברתי, הנאמן לבן זוגו ולקינו –

    סמל מובהק של בית ושל שלום. בשלב זה, הלב של נח

    נפתח לתקווה. הוא כבר מאמין שהמים נסוגים ושניתן למצוא יבשה ולהתחיל מחדש. כעת

    השליחות הופכת לממוקדת מטרה, ולכן התורה מדגישה את היעד: "לִרְאוֹת הֲקַלּוּ

    הַמַּיִם".

הממד החסידי של הרעיון:

הרעיון מתכתב באופן נפלא גם עם תורת החסידות, שם מוסבר שהעורב מייצג את מידת

הגבורה והצמצום (מצב של דינים ופחד מהעולם החיצון הנתפס כמאיים), ואילו היונה

מייצגת את מידת החסד והרחמים (מצב של תקווה, התחדשות ואהבה). המעבר מהעורב ליונה

הוא המעבר של נח עצמו – ושל האנושות כולה – מתודעה של פוסט-טראומה וחורבן, לתודעה

של בנייה, אמונה ועתיד.

 

לעניות דעתי, דבר דומה קורה גם כאשר אדם סבל אסון, או טראומה. בהתחלה, כדי לצאת, לחזור מהמצב הקשה, האדם עושה מעשים סתמיים, מכניים, ללא מחשבה או תקווה מוגדרת. רק אחרי זה, הוא מתחזק בדעתו, ועושה מעשים בתקווה לטוב ולשלום. זה טבע האדם!

 

הרבה בריאות ורק בשורות טובות!