כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב במסכת אבות:

[מסכת אבות ג יב] ג,יב  הוא היה אומר, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת.  

[מסכת אבות ג כב] ג,כא  הוא היה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה--לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו.  וכל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה--לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין:  אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. 

א' יכול להיות שאפשר להפעיל את המשניות האלה לעולם האקדמי: חוכמה היא תיאוריה וסימולציות, מעשים הם ניסויים.

ב' לכן, כול תיאוריה וסימולציה, יש לגבות אותן הניסויים רבים, כפי שכתוב "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת".

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כָּל קְרָאִין דְּאוֹרַיְיתָא רָזִין סְתִימִין עִילָּאִין אִינוּן

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר זהר חדש, פרשת ואתחנן, פסוק א:

[זהר חדש ואתחנן] אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כָּל קְרָאִין דְּאוֹרַיְיתָא רָזִין סְתִימִין עִילָּאִין אִינוּן, ...

[פירוש הסולם] א"ר אלעזר, כל המקראות שבתורה הם סודות סתומים עליונים ...

א' ז"א, התורה היא כמו משל אחד גדול, כאשר כול פסוק, כול מילה, וכול אות הם משלים בפני עצמם. תפקידנו ועבודתנו לפענח את משלמים אלה, לפי רמז, דרש, וסוד.

ב' לעניות דעתי, דבר זה מתקשר מצוין עם פסוק אחר שבתורה:

[דברים ל"ב מז] כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם--כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ.

ג' לכן, אם לא מצליחים לפענח משל התורה, זה סימן שלא עמלנו מספיק:

אמר ר' יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי' - אל תאמין; 'לא יגעתי ומצאתי' - אל תאמין; 'יגעתי ומצאתי' – תאמין. [מגילה ו ב]. 

וְדָל, לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות כ"ג ג] וְדָל, לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.

[תרגום אונקלוס] וְעַל מִסְכֵּינָא, לָא תְּרַחֵים בְּדִינֵיהּ. 

א' פסוק זה בתורה הוא עכשווי ביותר, כנראה שבכול העולם, קל וחומר בישראל.

ב' לעניות דעתי, פסוק זה מתקשר עם אמירת חז"ל:

"כל שנעשה רחמן על אכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים [ר' אלעזר מדרש תנחומה לפרשת מצורע]".  

אֱלֹהִים, לֹא תְקַלֵּל; וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ, לֹא תָאֹר.

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות כ"ב כז] אֱלֹהִים, לֹא תְקַלֵּל; וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ, לֹא תָאֹר.

[תרגום אונקלוס] דַּיָּנָא, לָא תַּקִיל; וְרַבָּא בְּעַמָּךְ, לָא תְּלוּט. 

א' במקרא כתוב אֱלֹהִים ובת"א כתוב דַּיָּנָא, ז"א, דיינים, שופטים.

גם במקומות אחרים אונקלוס נותן פירוש דומה:

[בראשית ו ב] וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. 

[תרגום אונקלוס] וחזו בני רברביא ית בנת אנשא, ארי שפירן אינין; ונסיבו להון נשין, מכול דאתרעיאו.

ב' יכול להיות שתירוץ אפשרי לתרגום אונקלוס הוא הצימוד בין אֱלֹהִים לבין וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ.

לכן, יש אולי לקח שאין לשים באותה השורה, באותו עניין, את הקב"ה ואנשים, אפילו אם הם דיינים או נשיאים. 

וְגֵר לֹא-תוֹנֶה

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות כ"ב כ] וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. 

[תרגום אונקלוס] וּלְגִיּוֹרָא לָא תּוֹנוֹן, וְלָא תָּעִיקוּן:  אֲרֵי דַּיָּרִין הֲוֵיתוֹן, בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם. 

א' במקרא כתוב וְגֵר לֹא-תוֹנֶה,...:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, לעומת זאת בת"א כתוב וּלְגִיּוֹרָא לָא תּוֹנוֹן, ...  אֲרֵי דַּיָּרִין הֲוֵיתוֹן.

ב' לפי אונקלוס, הפסוק מתייחס לגרים (גרים אמתיים, לפי ההלכה) שבארץ ישראל ולא לתושבים כפי שהיו עם ישראל בארץ מצרים.

ג' לכן, לעניות דעתי, הייחוס שמקשרים בין הפסוק הזה לבין מצב המאגרים הבלתי חוקים בישראל של ימינו הוא שטחי ולא מדויק . 

עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות כ"א כג-כה] כג וְאִם-אָסוֹן, יִהְיֶה--וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ.  כד עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.  כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה.

מפרש רש"י:

[רש"י שמות כ"א כג] יש אומרים: נפש ממש.  ויש אומרים: ממון.  אבל לא נפש ממש, שהמתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ומשלם ליורשיו דמיו, כמו שהיה נמכר בשוק:

[רש"י שמות כ"א כד] עין תחת עין - סימא עין חברו נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא פד א)

[רש"י שמות כ"א כה] כויה תחת כויה - מכות אש, ועד עכשיו דבר בחבלה שיש בה פחת דמים, ועכשיו בשאין בה פחת דמים, אלא צער, כגון כוואו בשפוד על צפרנו אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך:
פצע - היא מכה המוציאה דם, שפצע את בשרו, נברדור"א בלעז, [פציעה] הכל לפי מה שהוא אם יש בו פחת דמים נותן נזק, ואם נפל למשכב נותן שבת ורפוי ובשת וצער. ומקרא זה יתר הוא. 

א' רש"י מפרש ומסביר, על פי החז"ל, שהפיצוי הוא עניין של שוק.

ב' לכן, התורה שהיא נצחית ונכונה גם בימינו מלמדת אותנו דרך ארץ שהפיצוי נקבע במשא ומתן בין הצדדים, כמו בשוק. 

וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות כ"א כ] וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת, תַּחַת יָדוֹ--נָקֹם, יִנָּקֵם   :

א' הפסוק מתייחס לעבד כנעני כמו לאיש עברי. פירוש רש"י הוא:

[רש"י] בעבד כנעני הכתוב מדבר.  או אינו אלא בעברי?  תלמוד לומר: כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית. 

ב' לעניות דעתי, הלכה זאת הייתה אז, וגם בימינו ממש מהפחה חברתית. אז, בזמן מתן התורה, בשיאה של תקופת העבדות, העבד היה כמו חפץ, דבר, אובייקט, עצם, שכורה שעוברת משוכר לשוכר. גם רש"י כותב כי כספו הוא.

ג' יכול להיות שאפשר להשליך את ההלכה הזאת, על הריגת עבד על ידי בעליו, גם לגבי חיות מחמד, חיות בית, בקר או צאן. כפי שהעבד קנוי בכסף, גם חיות אלה קנויות בכסף.

כמו שיש הלכה שמענישים על הריגת עבד, כך אמור להיות גם עונש על הריגת חיות בית.

ד' וכול זה מתקשר יפה עם איסור צער בעלי חיים ביהדות, או מצוות המונעות צער בעלי חיים [ראה אתר INTERNET "צער בעלי חיים (יהדות)"].