מי שהנפש הבהמית גוברת בו אפילו לעיתים רחוקות הוא רשע

בס"ד

דברים חיים רחמים

אמרו חז"ל, מי שהנפש הבהמית גוברת בו אפילו לעיתים רחוקות הוא רשע, ויש גם בזה מדרגות רבות.

א' שמעתי הסבר או תירוץ אפשרי, שכדי לספק לו את תענוגות הגוף האיש צריך הרבה כסף. וכדי להשיג את הכסף, האיש כנראה גונב או גוזל מהזולת. לכן הוא רשע.

ב' אפשר אולי לשאול, אם האיש מקבל את הכסף בירושה או זוכה במפעל הפיס, הוא עדיין רשע?

ג' כנראה התשובה היא כן! אפילו כך, האיש פושע בראש ובראשונה נגדו עצמו. הדבר דומה למתאבד שהורג את עצמו. המתאבד עדיין רוצח שופך דם.

השם שמשון מן המילה שמש

בס"ד

דברים חיים רחמים

השם שמשון של הגיבור שבספר שופטים שבתנ"ך, כנראה שמקורו מן המילה שמש.

א' בארמית, שמש זה ש(י)משא. גם המילון אבן שושן מראה אותו מקור לשם שמשון.

ב' יכול להיות שאפשר לפתוח סיפור על שמשון הגיבור, בעבות ההנחה שהשם שמשון בא משמש.

ג' אפשר אולי לעשות קשר עם השם אסתר שקיבלה אחייניתו של מרדכי היהודי, הדסה, במלילת פורים. בפרס, הדסה קיבלה את השם אסתר שבפרסית STARA , ז"א, כוכבים. כידוע, הפרסים היו עובדי אלילים. יכול להיות שנתנו להדסה את השם אסתר – כוכבים לפי אחד האלים שלהם. (יש גם שאומרים שהשם אסתר הוא לפי שם אלת האהבה בבל, גם מקום של עובדי אלילים, ISTAR ).

ד' לכן, יכול להיות שגם השם שמשון שמקורו במילה 'שמש' קשור אולי לסביבה של עובדי אלילים, למשל הפלישתים.

דבר זה, הסביבה האפשרית של עובדי אלילים והשפעתה על המשפחה והוריו של שמשון הגיבור, יכול להיות שהוא אולי מסביר את הקשרים של שמשון הגיבור עם הנשים הפלישתיות ומשפחותיהן. 

וְסָמְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הַלְוִיִּם

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר במדבר, פרשת בהעלתך:

[במדבר ח י] וְהִקְרַבְתָּ אֶת-הַלְוִיִּם, לִפְנֵי יְהוָה; וְסָמְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הַלְוִיִּם.

יכול להיות שהסמיכה היא כפשוטה, ז"א, בני ישראל שמו את ידם על הלוויים וברכו אותם. דבר זה כתוב בפסוק הבא:

[במדבר ח יב]  וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת-יְדֵיהֶם, עַל רֹאשׁ הַפָּרִים; וַעֲשֵׂה אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת-הָאֶחָד עֹלָה, לַיהוָה, לְכַפֵּר, עַל-הַלְוִיִּם. 

עוד יותר, כתוב בספר שמות:

[שמות יט ו]  וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ז"א, עם ישראל בעצמו וכולו קדושים כמו הכוהנים. לכן, אולי הם בירכו את הלוויים כמו שהכוהנים מברכים את עם ישראל בברכת הכוהנים. 

וְהִקְרַבְתָּ, אֶת-הַלְוִיִּם

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר במדבר, פרשת בהעלתך:

א' [במדבר ח ט] וְהִקְרַבְתָּ, אֶת-הַלְוִיִּם, לִפְנֵי, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהִקְהַלְתָּ--אֶת-כָּל-עֲדַת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

[תרגום אונקלוס] ט וּתְקָרֵיב, יָת לֵיוָאֵי, קֳדָם, מַשְׁכַּן זִמְנָא; וְתִכְנוֹשׁ--יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא, דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

במקרא כתוב וְהִקְרַבְתָּ ובתרגום אונקלוס כתוב וּתְקָרֵיב , ז"א, ותקרב. לכן, הפסוק יכול להיות "ותקרב את הלווים..."

ב' [במדבר ח יא] וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת-הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת יְהוָה. 

[תרגום אונקלוס] וִירִים אַהֲרוֹן יָת לֵיוָאֵי אֲרָמָא קֳדָם יְיָ, מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וִיהוֹן, לְמִפְלַח יָת פֻּלְחָנָא דַּייָ. 

במקרא כתוב וְהֵנִיף ובתרגום אונקלוס כתוב וִירִים. לכן, הפסוק יכול להיות "ויקדם אהרון את הלווים קידום לפני ה' ".

הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת; וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל-כָּל-בְּשָׂרָם

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר במדבר, פרשת בהעלתך:

[במדבר ח ז] וְכֹה-תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם, הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת; וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל-כָּל-בְּשָׂרָם, וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ. 

[תרגום אונקלוס] וּכְדֵין תַּעֲבֵיד לְהוֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן, אַדִּי עֲלֵיהוֹן מַיָּא דְּחַטָּתָא; וְיַעְבְּרוּן מַסְפַּר עַל כָּל בִּסְרְהוֹן, וִיחַוְּרוּן לְבוּשֵׁיהוֹן וְיִדְכּוֹן. 

א' כתוב במקרא מֵי חַטָּאת . אלה מים שקודשו באפרה של פרה אדומה [מי חטאת –ויקישיבה באדיבות Yeshiva.org.il].

ב' כתוב במקרא וְהֶעֱבִירוּ תַעַר , ואונקלוס מתרגם ומפרש וְיַעְבְּרוּן מַסְפַּר , ז"א, ויעבירו מספריים.

לכן, אין ניגוד למצווה אחרת שבספר ויקרא:

[ויקרא יט כז] לֹא תַקִּפוּ, פְּאַת רֹאשְׁכֶם; וְלֹא תַשְׁחִית, אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ.

שמפורש בתלמוד בבלי:

[תלמוד בבלי נזיר מ ב, וראה שם עוד] מאי טעמייהו דרבנן, דתניא זקנו מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו, יכול אפילו מצורע כן, תלמוד לומר זקנו, ומנלן דבתער, דתניא ופאת זקנם לא יגלחו, יכול אפילו גילחו במספרים יהא חייב, תלמוד לומר ולא תשחית, יכול ליקטו במלקט וברהיטני יהא חייב, תלמוד לומר ופאת זקנם לא יגלחו, הא כיצד איזהו גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער... 

אפשר אולי לשאול שאלה אחרת, מה המובן של מצווה זאת, אבל אין לי תשובה. אם זה סיבה בריאותית, למה לא מצווה לכול עם ישראל, ולא רק ללוים? אין לי תשובה.

בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר במדבר פרשת בהעלותך:

[במדבר ח ב] דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו:  בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

[תרגום אונקלוס] מַלֵּיל, עִם אַהֲרוֹן, וְתֵימַר, לֵיהּ:  בְּאַדְלָקוּתָךְ, יָת בּוֹצִינַיָּא, לָקֳבֵיל אַפֵּי מְנָרְתָא, יְהוֹן מְנָהֲרִין שִׁבְעָא בּוֹצִינַיָּא. 

א' כתוב במקרא בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה . אונקלוס מתרגם ומפרש בְּאַדְלָקוּתָךְ, יָת בּוֹצִינַיָּא, לָקֳבֵיל אַפֵּי מְנָרְתָא .

ב' לפי אונקלוס, לָקֳבֵיל אַפֵּי מְנָרְתָא , זה לקבל פני המנורה או קבת פנים למנורה.

ג' אמרו בגמרא על המנורה [שבת כב ב] "עדות היא (המנורה) לבאי עולם, שהשכינה (הקב"ה) שורה בישראל" (הסוגריים שלי).

ד' הדלקת נרות שבת ויום טוב היא מצווה שמקורה במשנה

[משנה מסכת שבת פרק ב' משנה ו', ז'] על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן--על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר.  [ז] שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת, עם חשיכה--עישרתן, עירבתן, הדליקו את הנר.  ספק חשיכה, ספק לא חשיכה--אין מעשרין את הוודאי, ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות; אבל מעשרין את הדמאי, ומערבין, וטומנין את החמין. 

ה' מקור מפורש על חובת מצוות הדלקת הנרות, מופיע בתלמוד:

[תלמוד בבלי מסכת שבת דף כ"ה עמוד ב'] "אמר רב: הדלקת נר בשבת – חובה." אמר רבא: "ואני אומר: הדלקת נר בשבת – חובה."

ו' לכן, אפשר אולי לפרש את המנורה כשכינה, ז"א, אהרון הכהן הגדול הדליק את הנרות לכבוד השכינה, קבלת פנים לשכינה, לברך את השכינה השורה בעם ישראל.

ז' יכול להיות שמצוות הדלקת הנרות לשבת ויום טוב, לכבודם וקבלת פנים חגיגית להם,  מקור המצווה בהדלקת הנרות במנורה. גם שם קבלת פנים מיוחדת וחגיגית לשכינה השורה בעם ישראל.

ראה גם שיר השירים הקוראים אותו בערב שבת.

טוב ורע כלפי הזולת, זה טוב ורע כלפי הקב"ה

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר במדבר, פרשת נשא:

[במדבר ה ו-ז] ו דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה; וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.  ז וְהִתְוַדּוּ, אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו; וְנָתַן, לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ.

[תרגום אונקלוס]  ו מַלֵּיל, עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, גְּבַר אוֹ אִתָּא אֲרֵי יַעְבְּדוּן מִכָּל חוֹבֵי אֲנָשָׁא, לְשַׁקָּרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ; וִיחוּב, אֲנָשָׁא הַהוּא.  ז וִיוַדּוֹן, יָת חוֹבֵיהוֹן דַּעֲבַדוּ, וְיָתִיב יָת חוֹבְתֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ, וְחֻמְשֵׁיהּ יוֹסֵיף עֲלוֹהִי; וְיִתֵּין, לִדְחַיָּב לֵיהּ. 

[זהר חדש פרשת אחרי צט] דָּבָר אַחֵר (תהלים מא) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהו ה', (ישעיה כז) אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעֻזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי. תָּא חֲזֵי, דַּל אִתְקְרֵי, גַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ מִדִּילֵיהּ כְּלוּם, וְלָא שָׁאֵיל פְּרוּטָה מִשּׁוּם גַּבְרָא, וְאִיהוּ נִסְתָּר, דְּלָא גָּלֵי דּוֹחֲקָא דִילֵיהּ לְשׁוּם גַּבְרָא. וּבִשְׁעַת דּוֹחֲקָא דִילֵיהּ, הוּא יַעֲשֶׂה מְרִיבָה כְּלַפֵּי מַעְלָה, וַאֲמַר, יוֹתֵר חַיָּיבָא אֲנָא מִכָּל שְׁאָר גּוּבְרִין דְּעָלְמָא, לְגַבְרָא חַד עוֹתְרָא סַגֵּי, בֵּיתָא דִילֵיהּ מַלְיָיא מִן דַּהֲבָא, מִן כַּסְפָּא, וְלִי אֵין לִי שׁוּם פְּרוּטָה בָּעוֹלָם, וְלָא אִית לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ, עַד דְּיֵחוֹב קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכָל אִינִישׁ דְּיַחֲזֵק בְּמָעֻזּוֹ, וִיהֵיב לֵיהּ צְדָקָה, יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי. 

[שמואל א טו כב] וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ, בְּקוֹל יְהוָה:  הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.

[ירמיהו ז י, יא, כב] י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ--לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה.  יא הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו--בְּעֵינֵיכֶם; גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה. 

 כב כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח.

א' טוב ורע כלפי הזולת, זה טוב ורע כלפי הקב"ה.

ב' לכן, מי עושה טוב לזולת עושה טוב להקב"ה, מי שעושה רע לזולת עושה רע להקב"ה.