וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשה אחרי מות:

[ויקרא יז ב-ז] ב דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ, אֲלֵיהֶם:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר.  ג אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז, בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  ד וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה, לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה--דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ.  ה לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, לַיהוָה--אוֹתָם.  ו וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם עַל-מִזְבַּח יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהִקְטִיר הַחֵלֶב, לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.  ז וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:  חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם, לְדֹרֹתָם. 

א' לעניות דעתי, יש כאן תהליך שהופך את בני ישראל, כיחידים, תהליך שהופך אותם לעם, ליחידה אחת, לעם ישראל.

ב' התהליך הזה, לפי הציווי של הקב"ה, כולל הפסקת הקרבנות והזבחים של כול אחד לפי רצונו, לדבר משותף ואחיד על ידי הכוהנים ובמקום אחד ויחיד.

ג' בני ישראל עוברים מעבודת אלילים [.  ז וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:] לעבודת הקב"ה, על ידי הכוהנים ובמקום אחד ויחיד.

ז"א, בני ישראל שקיבלו את הקב"ה אחד ויחיד, מקבלים ציווים איך ליישם בחירתם הלכה למעשה.

ד' בני ישראל מקבלים דת אחת כחלק מהפכתם לעם אחד, עם ישראל. מרכיב אחר שמאפיין עם, שטח מחייה אחד, עם ישראל מקבל עם כניסתם לארץ ישראל, שהופך לארץ עם ישראל.

ה' לכן, לעם ישראל, מיציאת מצריים ועד חורבן בית המקדש השני, היו להם כול הסימנים והמאפיינים של עם אחד: אמונה אחת בהקב"ה, שפה אחת, ארץ אחת שהיא ארץ ישראל.

ו' אחרי חורבן בית המקדש השני, אם ישראל מאבד את ארץ ישראל, ובמידה מסוימת גם את השפה המשותפת.

מה שנשארה בכול העוצמה, הייתה רק דת ישראל בהקב"ה, ובמשה עבדו.

ז' ובכול זאת, עם ישראל נשאר, התקיים, מתקיים, ויתקיים לעד כעם אחד, העם הנבחר של הקב"ה.

בוודאי שיש כאן נס גלוי של הקב"ה. הקב"ה עושה את הניסים, בדרך כלל, בדרך הטבע. לכן, אפשר לשאול ולחשוב, מה הטבע של הנס הזה.

ח' לפי התיאוריות המקובלות, יש כמה מאפיינים שמגדירים עם: שפה אחת, ארץ אחת, דת אחת, ולפעמים גם שלטון אחד. מעניין לבדוק את המאפיינים האלה בקשר לעם ישראל:

-          דת אחת, ברור שיש, האמונה השלמה והמלאה בהקב"ה ובמשה רבינו ע"ה עבדו.

-          במבט ראשון, כול הסימנים או המאפיינים האחרים של עם לא קיימים אצל עם ישראל. ואומנם כך המצב?

שפה אחת. במבט ראשון, היהודים המפוזרים על פני התבל מדברים שפות שונות זו מזו. אבל, לכול בני ישראל יש שפה אחת של התורה, שפה שכול היהודים מתפללים בה. גם ספרי הקודש נכתבים בעברית, שבדרך זאת השפה העברית היא שפה חייה ונושמת.

ארץ אחת. במבט ראשון, היהודים מפוזרים על פני התבל  במדינות וארצות שונות זו מזו. אבל היהודים מתפללים, חושבים, וחולמים כול הזמן, כול יום, וכמה פעמים ביום, אל ירושלים, על ירושלים ועל ארץ ישראל. אומרים חז"ל, איפה המחשבה שמה בעל המחשבה. לכן, אפילו שהיהודים לא נמצאים בארץ ישראל, אבל מחשבותיהם בארץ ישראל. היהודים בנו לעצמם ארץ ווירטואלית שהיא ארץ ישראל, שכול היהודים גרים בה, אפילו שרק במחשבותיהם. ברוך הקב"ה, הארץ הווירטואלית כבר ארץ אמתית, ארץ ישראל האמתית, שכבר גרים בה כמעט חצי של עם ישראל.

שלטון אחד. במבט ראשון, היהודים מפוזרים על פני התבל תחת שלטונות שונים זה מזה. אבל, על פי דת ישראל, ליהודים יש מלך אחד ואחיד, הקב"ה. וזה לא משנה איפה היהודים נמצאים וחיים, תחת שלטונות שונים זה מזה.

ט' לכן, אפשר אולי להגיד שבני ישראל נשארו עם, עם ישראל בגלל הדת החזקה ובלני ניתנת לשינוי בהקב"ה ובמשה עבדו. האמונה בהקב"ה מילאה וממלאת את כול המאפיינים של הגדרת העם. הנס של הקב"ה הוא האמונה החזקה והבלתי מת פשרת של היהודים בהקב"ה ובמשה עבדו. 

דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשה אחרי מות:

[ויקרא יז ד] וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה, לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה--דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ. 

[תרגום אונקלוס] וְלִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא, לָא אַיְתְיֵיהּ, לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ, קֳדָם מַשְׁכְּנָא דַּייָ--דְּמָא יִתְחֲשֵׁיב לְגֻבְרָא הַהוּא, דְּמָא אֲשַׁד, וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא, מִגּוֹ עַמֵּיהּ. 

[תרגום יונתן] וְלִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא אַיְיתֵיהּ לְקָרָבָא קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ קֳדָם מַשְׁכְּנָא דַיְיָ אֲדַם קְטוֹל יִתְחַשֵׁב לְגַבְרָא הַהוּא וּתְהֵי לֵיהּ כְּאִילוּ אֲדַם זַכְּאַי אָשַׁד וְיִשְׁתֵּצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ: 

א' אפשר לתרגם את 'תרגום יונתן' לעברית עכשווית:

לפתח אהל המועד לא תביאו להקריב קרבן לפני הקב"ה, לפני משכן הקב"ה: דם של הרוג ייחשב לאיש ההוא שהביא את הקרבן ויהיה לו כאילו שפך דם של זכאי ונכרת האיש ההוא מקרב עמו.

ב' לפי תרגום יונתן, הדם ייחשב כדם של איש שבעל הקרבן הרג אותו. אבל, מפני שמותר להרוג איש שבא להרוג אותך, בא התרגום ומדייק כאילו שפך דם של זכאי , ז"א, של אדם ללא חטא, ללא שום הצדקה להרגו. 

אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשה אחרי מות:

[ויקרא יז ג] אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז, בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

[תרגום אונקלוס] גְּבַר גְּבַר, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, דְּיִכּוֹס תּוֹר אוֹ אִמַּר אוֹ עֵז, בְּמַשְׁרִיתָא; אוֹ דְּיִכּוֹס, מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא. 

[תרגום יונתן] גְבַר טְלֵי אוֹ סִיב מִבֵּית גְנִיסַת יִשְרָאֵל דִי יִכּוֹס נִכְסַת תּוֹר אוֹ אִימַר אוֹ עִיזָא בְּמַשְׁרִיתָא אוֹ דִי יִכּוֹס מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:

א' כתוב במקרא אִישׁ אִישׁ , בתרגום אונקלוס גְּבַר גְּבַר , תרגום יונתן גְבַר טְלֵי אוֹ סִיב , שבעברית עכשווית גבר נער,  תינוק או גבר זקן.

ב' תרגום יונתן מסביר למה כתוב במקרא פעמיים אותה מילה אִישׁ אִישׁ .

דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשה אחרי מות:

[ויקרא יז ב] דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ, אֲלֵיהֶם:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר.

לעניות דעתי, יש בפסוק זה אמירה נפלאה בשם הקב"ה על השוויון שבין הכהן הגדול, בניו (ובני משפחתו), וכול בני ישראל, כול עם ישראל.

מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה, תִּטְהָרוּ

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשה אחרי מות:

[ויקרא טז ל, לד] ל כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם:  מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה, תִּטְהָרוּ. 

לד וְהָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, --אַחַת, בַּשָּׁנָה; וַיַּעַשׂ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. 

א' לפי הפסוק [ויקרא טז ל] מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה, תִּטְהָרוּ , ביום הכיפור, הקב"ה מטהר את האדם על החטאים שלו, של האדם, לפני הקב"ה. אבל לא על החטאים שהאדם עשה לפני חברו, לפני הזולת.

ב' בהמשך, בפסוק [ויקרא טז לד] לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם .

ג' יכול להיות שיש בפסוקים אלה דבר מעניין מאד:

הקב"ה סולח, מוחל, ומכפר על החטאים של בני ישראל לפניו, לפני הקב"ה. אבל, לעניות דעתי, הקב"ה לא מכפר על החטאים בין אדם לחברו, בין אדם לזולת. יכול להיות שדבר זה, לסלוח ולמחול בין אדם לחברו, הוא חלק מהבחירה החופשית שהאדם קיבל מהקב"ה (ברור שלשון זכר הוא כולל גם נקבה J !).

ד' יכול להיות שהבחירה החופשית, עם כול מה שכרוך בה, אחראיות, זכות, גדולה כבוד, ערך, חשיבות, יוקרה, הצלחה שבמעשה הנכון לפי הציווי של הקב"ה, הבחירה החופשית עושה את האדם להידמות להקב"ה:

[בראשית א כו] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. 

ה' יכול להיות שיש כאן עוד דבר מעניין:

היחס, ההתנהגות של אדם מול חברו, נקבעים לפי המצוות, החוקים, והפקודות שהקב"ה נתן, קבע לנו, היהודים.

לכן, חטאת של אדם מול חברו הופך לחטאת של אדם מול הקב"ה.

אזי, בתהליך של סליחה, מחילה, וכפרה יש שני שותפים, הקב"ה והאדם הנפגע. שניהם חייבים לסלוח, למחול, ולכפר בחטאת של אדם מול חברו. אך ורק אם שניהם, גם הקב"ה וגם האדם הנפגע סולחים, מוחלים, ומכפרים, החטאת מטוהר, נסלח, ונמחל. 

וְלָא יְמוּת בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא קֳדָם יְיָ:

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשה אחרי מות:

[ויקרא ט זיג] וְנָתַן אֶת-הַקְּטֹרֶת עַל-הָאֵשׁ, לִפְנֵי יְהוָה; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת-הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדוּת--וְלֹא יָמוּת.

[תרגום אונקלוס]  וְיִתֵּן יָת קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא עַל אֶשָׁתָא לָקֳדָם יְיָ וְחָפֵי עֲנָנָא קְטָרְתָּא יָת כַּפֻּרְתָּא דִי עַל סַהֲדוּתָא וְלָא יְמוּת: 

[תרגום יונתן] וְיִתֵּן יַת קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא עַל אֵישָׁתָא קֳדָם יְיָ וְיַחְפֵי עֲנַן תְּנַן קְטוּרְתָּא יַת כַּפּוּרְתָּא דְעַל סַהֲדוּתָא וְלָא יְמוּת בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא קֳדָם יְיָ: 

א' תרגום יונתן מוסיף וְלָא יְמוּת בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא קֳדָם יְיָ:  ז"א, ולא ימות באש הבוערת .

ב' פסוק זה מזכיר מות בני אהרון הכהן, נדב ואביהוא, שניסו להקריב להקב"ה, אבל לא לפי הציווי המדויק, לא להוסיף ולא לגרוע, של הקב"ה.

כפי שכתוב בפסוק הבא:

[דברים יג א] את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו :

וְשָׁחַט אֶת-פַּר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר-לוֹ

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשה אחרי מות:

[ויקרא טז ו]  ו וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר-לוֹ; וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ, וּבְעַד בֵּיתוֹ.

[ויקרא טז יא] יא וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר-לוֹ, וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ, וּבְעַד בֵּיתוֹ; וְשָׁחַט אֶת-פַּר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר-לוֹ. 

א' הפסוק [ו] חוזר על עצמו בפסוק [יא]. אפשר לשאול למה, מה מחדש הפסוק [יא] מול הפסוק [ו]?

ב' יכול להיות שהתירוץ הוא הסוף של הפסוק [יא] ... וְשָׁחַט אֶת-פַּר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר-לוֹ. 

ג' יכול להיות אולי כמה אופנים של להקריב, אבל הקב"ה מצווה להקריב על ידי השחיטה.