בראשית ו׳:ט׳ דון יצחק אברבנאל
ע"ה על התורה
אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר
אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים
הם אלו:
השאלה הט' במבוכה הנמצאת בחדשים
שנזכרו בספור המבול כפי מה שפירשו חז"ל בב"ר (בראשית ח') ובסדר עולם
והביאם רש"י בפירושיו ונמשך אחריהם הר"ן ג"כ וזה כי בתחילה אמר
בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה והחדש השני הוא
מרחשון שהוא שני לתשרי שבו התחילה השנה ובו נברא העולם לדעת רבי אליעזר ובזה החדש
השני התחילו לרדת הגשמים והתמידו מ' יום נמצא שבכ"ח בכסלו פסקו ומאשר אמר
הכתוב ויגברו המים ק"נ יום למדו שהיו אחרי ימי הגשם שהיו המים מתגברים בהם
בכל יום ונשלמו בסוף חדש אייר ואמנם מ"ש הכתוב אחר זה ותנח התיבה בחד' הז'
אמרו שהוא חדש סיון ושלא נקרא שביעי באותו ערך שנקרא השני אלא שביעי לכסלו שבו
פסקו הגשמים. ואמרו אח"כ שבחדש העשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים פירשו שהוא
חדש אב ושלא נקרא עשירי בערך תחלת השנה כחדש השני ולא להפסקת גשמים כחדש הז' אלא
עשירי למרחשון שבו התחילו הגשמים לרדת. וכתב רש"י שמכאן נלמד שהיתה התיבה
משוקעת במים י"א אמה כי המים היו גוברים על ההרים ט"ו אמה וחסרו מאחד
בסיון עד א' באב שהם ט"ו אמה לששים יום הרי אמה א' לארבעה ימים וככה עשה
רש"י על זה כלו טענותיו כמו שכתב בפירוש. ואמנם החדש הא' והחדש הב' שנזכרו
בפרשה לחרבות המים ויבשות הארץ אמרו שהם בערך תחלת השנה. הנך רואה שעשו בחדשים
האלה ג' התחלות מתחלפות כי מהם יחסו לירידת גשמים ומהם להפסקתם ומהם לתחלת השנה
ומי ישמע לדבר הזה שנזכרו בפרשה אחת שני ושביעי ועשירי ואחד ושני ולא יהיה משפט
כלם א' ומתיחסים להתחלה אחת ידועה וכבר התרעם הרמב"ן מזה והתנצל מהיותו חולק
על דעת חז"ל. וכתב עוד שהטענה שכתב רש"י מהתיבה שהיתה משוקעת במים שנותן
חסרון שוה לכל יום אינה טענה כי אין כל הימים שוים ביבשת המים אבל מדרכם שיחסרו
בתחילה אמה אחת לד' ימים ויחסרו בסוף ד' אמות ליום אחד וכמו שהוכיח זה מעין הנחלים
וכבר התאמץ הר"ן להשיב על זה באמרו שהיה המבול בדרך נס ולכן לא ישתוה ענינו
לענין הנחלים אשר בטבע אבל חוץ מכבודו אין הדבר כן כי אם היות ביאת המבול בדרך נס
יבושת המים והפסקתן מי המונע שיהיה בהדרגה כפי המנהג הטבעי האמנם במה שהשתדל הרב
הנחמני לתקן ולהסכים כל מניני החדשים בדרך א' ליצירת עולם היטיב לראות באמת אבל
עדין יתחייבו לו ספקות גדולות כי הוא כתב שנחה התיבה ביום י"ז לחדש הז' שהוא
סוף ימי התגברות גם לדעתו יצטרך לומר בהכרח שביום ההוא מהתגבורת העביר אלהים רוח
על הארץ ובעתה אחת חסרו כל הט"ו אמות שגברו על ההרים הרמים ותנח התיבה
ואח"כ בעשירי באחד לחדש שהם ע"ג ימים נראו ראשי ההרים ולא הלך א"כ
החסרון בהדרגה וזה כלו הפך מה שהניח ראשונה לדבר ידוע שהמים בתחלה יחסרו מעט
ולבסוף יחסרו הרבה וכ"ש למה שכתב שהרי אררט הם בשפל הכדור להיותם קרובים לבבל
ויצטרך הרב לומר שאותו יום עצמו שהיה סוף תגבורת חסרו לפי שעה כל הגובה המופלא
ההוא אשר מט"ו ולמעלה כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים עד שתנוח התיבה על
ראשי ההרים היותר שפלים ואחר זה יחסרו מעט מעט וכן אומר שמה שכתב הרב עוד ואולי
נאמר שהיה החסרון בז' לחדש הז' גדול מט"ו אמה וקודם לכן נראו ראשי ההרים
הגבוהים לא הרי אררט ויקר מקרה התיבה שהיתה בהרי אררט בחדש החמישי ותנח. לא יתכן
לסבלו עם מה שכבר פירש בפסוק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום כי הוא עשה ראיה
חזקה מאשר לא אמר הכתוב ויחסרו המים בחדש פלוני ויהיו המים הלוך וחסור עד החדש הז'
ותנח התיבה כמו שתראה בדבריו:
הפסוקים הקשורים הם:
[בראשית ח א-ו] וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים
אֶת נֹחַ וְאֵת כׇּל הַחַיָּה וְאֶת כׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה
וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.
וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם
וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם.
וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ
הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.
וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם
לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט.
וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי
בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.
וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן
הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.
[תרגום יונתן] וּדְכִיר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ
יַת נחַ וְיַת כָּל חַיְתָא וְיַת כָּל בְּעִירָא דְעִמֵיהּ בְּתֵיבוּתָא
וְאַעֲבֵר יְיָ רוּחַ רַחֲמִין עַל אַרְעָא וְאִשְׁתַּדְכוּ מַיָא:
וְאִסְתַּגְרוּ מַבּוּעֵי תְּהוֹמָא וַחֲרַכֵּי שְׁמַיָא
וְאִתְמְנַע מִטְרָא מִלְמֵיחַת מִן שְׁמַיָא:
וּתְאִיבוּ מַיָא מֵעֲלוֹי אַרְעָא אָזְלִין וְתַיְיבִין וְחָסְרוּ
מַיָא מִסוֹף מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין:
וּנְחַת תֵּיבוּתָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הוּא יַרְחָא דְנִיסָן
בְּשֶׁבְסְרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא עַל טַוְורֵי דְקַדְרוֹן שׁוּם טַוְורָא חַד
קַרְדַנְיָא וְשׁוּם טַוְורָא חַד אַרְמִינְיָא וְתַּמָן מִתְבַּנְיָא קַרְתָּא
דְאַרְמַנְיָא בְּאַרְעָא מַדִינְחָא:
וּמַיָא הֲווֹ אָזְלִין וְחַסְרִין עַד יָרַח עֲשִירִיִי יֶרַח
תַּמוּז בְּתַמוּז בְּחַד לְיַרְחָא אִתְחֲמִיאוּ רֵישֵׁי טוּרַיָא:
וַהֲוָה מִסוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין וּפְתַח נחַ יַת כַּוַות
תֵּיבוּתָא דְעָבַד:
[תרגום לעברית] ויזכור ה' במאמרו את נח ואת
כל החיה ואת כל הבהמה אשר עמו בתיבה, ויעבר ה' רוח של רחמים על הארץ ונרגעו המים.
ויסגרו מעיינות התהום וחלונות השמים, ויעצר המטר מלרדת מן השמים. וישובו המים מעל
הארץ הלוך ושוב, ויחסרו המים מקץ מאה וחמישים יום.
ותרד התיבה בחודש השביעי, הוא חודש
ניסן, בשבעה עשר ימים לחודש, על הרי קדרון: שם הר אחד קַרְדוּנְיָא (הרי כורדיסטן)
ושם הר אחד אַרְמֶנְיָא, ושם נבנית העיר ארמניה בארץ המזרח. והמים היו הלוך וחסור
עד החודש העשירי, חודש תמוז; בתמוז, באחד לחודש, נראו ראשי ההרים. ויהי מקץ ארבעים
יום, ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה.
נושא השאלה: מנייני החודשים וקצב ירידת
המים בסיפור המבול.
דון יצחק אברבנאל ע"ה מנתח את התאריכים
המוזכרים בפרשה ומציג את הסתירות והקשיים העולים מפירושי
הפרשנים שקדמו לו (רש"י, הרמב"ן
והר"ן) בשלושה צירים מרכזיים:
1. הקושי בשיטת חז"ל ורש"י: חוסר עקביות
במניין החודשים
על פי הפירוש המקובל בחז"ל וברש"י,
החודשים המוזכרים בפרשה אינם נמנים מאותה נקודת
מוצא, אלא מבוססים על שלוש התחלות שונות
ומתחלפות:
- החודש
השני (בו החל המבול): חודש מרחשוון (השני לתשרי, ראשית השנה).
- החודש
השביעי (בו נחה התיבה): חודש סיון. הוא נקרא "שביעי" לא ביחס לתשרי, אלא
ביחס
לחודש כסלו (בו פסקו הגשמים).
- החודש
העשירי (בו נראו ראשי ההרים): חודש אב. הוא נקרא "עשירי" ביחס למרחשוון
(בו
החלו הגשמים).
- החודש
הראשון והשני (בסוף הסיפור, לחרבות המים): שוב נמנים ביחס לתשרי (תחילת
השנה).
הקושייה: כיצד ייתכן שבפרשה אחת קצרה
התורה תשתמש במנייני חודשים המסתמכים
על שלוש נקודות מוצא שונות ומתחלפות?
הדבר אינו מתקבל על הדעת מבחינת פשוטו של
מקרא, ויוצר בלבול רב אצל הקורא.
2. קצב ירידת המים (מחלוקת רש"י, הרמב"ן
והר"ן)
- רש"י
חישב ומצא כי המים חסרו בקצב קבוע ושווה: אמה אחת לכל ארבעה ימים (15 אמות
ב-60
יום).
- הרמב"ן
הקשה על רש"י וטען שמבחינה פיזיקלית וטבעית המים אינם חסרים בקצב קבוע:
בתחילה
הם נסוגים לאט מאוד, וככל שהגובה יורד הם נסוגים הרבה יותר מהר.
- הר"ן
הגן על רש"י וטען שהמבול היה אירוע ניסי, ולכן לא חלו עליו חוקי הטבע של
ניקוז
מים.
- תגובת
דון יצחק אברבנאל ע"ה: הוא דוחה את דברי הר"ן וקובע כי אף על פי שביאת המבול
הייתה
ניסית,
תהליך הסתלקות המים והתייבשות הארץ נעשה בהדרגה ובאופן טבעי.
3. הקושי בפתרונו של הרמב"ן עצמו
הרמב"ן ניסה לפתור את בעיית מניין
החודשים והציע שכל החודשים בפרשה נמנים מנקודת
מוצא אחת ויחידה (חודש תשרי, ראשית השנה).
אברבנאל מראה שגם פתרון זה מייצר סתירה
פנימית קשה:
- לפי
הרמב"ן, התיבה נחה בי"ז בניסן (החודש השביעי מתשרי), שהוא בדיוק סוף 150
ימי
התגברות המים.
- המשמעות
היא שבאותו היום עצמו חסרו בבת-אחת (בעתה אחת) כל 15 האמות שכיסו את
ראש
הרי אררט, כדי שהתיבה תוכל לנוח עליהם.
- לעומת
זאת, כדי שייראו שאר ראשי ההרים נדרשו עוד 73 ימים (עד א' בתמוז – החודש
העשירי).
- קושיית
אברבנאל על הרמב"ן: אם 15 אמות המים הראשונות ירדו ביום אחד, ואילו לשאר
הירידה
נדרשו 73 ימים – הרי שקצב ירידת המים לא היה טבעי או הדרגתי. הדבר סותר
לחלוטין
את הנחת היסוד של הרמב"ן עצמו (שהמים יורדים לאט בהתחלה ומהר בסוף).
אברבנאל
גם דוחה את תירוצו של הרמב"ן שהרי אררט נמוכים ושפלים במיוחד משאר הרי
העולם.
לסיכום השאלה:
בשאלה התשיעית, אברבנאל מציג את המבוכה
הפרשנית הכרונולוגית בתיאור המבול: מצד אחד,
הוא פוסל את שיטת רש"י וחז"ל
המערבבת בין נקודות מוצא שונות של חודשים; ומצד שני,
הוא פוסל את ניסיונו של הרמב"ן ליישר
את החודשים, משום שהוא מוביל לסתירות לוגיות
ופיזיקליות חריפות לגבי אופן ירידת המים
ותנוחת התיבה.
שאלה מעניינת. אני מתנצל, אבל אין לי
מה להוסיף בקשר לזמנים של המבול.
אבל, אפשר אולי להוסיף על נושא אחר "קצב
ירידת המים (מחלוקת רש"י, הרמב"ן והר"ן)"
- "רש"י
חישב ומצא כי המים חסרו בקצב קבוע ושווה: אמה אחת לכל ארבעה ימים (15 אמות
ב-60
יום)".
לפי תענה זאת, "המקווה" של
העולם בזמן המבול היה דומה למיכל, תיבה, מקבילית. זה מודל פשוט ביותר. לעניות
דעתי, הוא רחוק מלהיות מדויק בגלל צורת ההרים, חתך קטן בגובה, חתך גדול על הבסיס.
מדוע רש"י השתמש בו? מטרתו של רש"י
בפירושו לתורה היא להציג את ה"פשט"
הכרונולוגי של הטקסט באופן הברור והפשוט
ביותר לקורא. הוא העדיף מודל חישוב
פשוט (קירוב מדרגה ראשונה) כדי ליישב
את מניין הימים, גם אם הוא אינו מתחשב
בחוקי הטבע של זרימת נוזלים על פני שטח
הררי.
- "הרמב"ן
(שהיה כידוע גם רופא ואיש מדע) הקשה על רש"י
וטען שמבחינה פיזיקלית וטבעית המים אינם חסרים בקצב קבוע: בתחילה הם נסוגים לאט מאוד,
וככל שהגובה יורד הם נסוגים הרבה יותר מהר".
המודל של הרמב"ן דומה למשפך,
כאשר יש לו חתך גדול בהתחלה, והחתך קטן וקטן כמה שהמים יורדים בגובה ומתקרבים לפתח
היציאה של המשפך. גם מודל זה פשוט ולא מדויק: המודל מניח פתח יציאת המים קטן מאד
ביחס לשטח שהמבול כיסה. אבל, לעניות דעתי, המודל של הרמב"ן קרוב יותר למציאות
מאשר המודל של רש"י, כאשר אפשר לחלוק על הגודל והצורה של פתח יציאת המים.
לעניות דעתי, בימנו אלה, בתמיכת תוכנות
סימולציה מתקדמות, ובתמיכת הבינה המלאכותית, ניתן לבנות מודל המבול קרוב מאד למציאות, כאשר אפשר לקחת בחשבון המפה הפיזיקלית
והטופוגרפית.
לעניות דעתי, עוד גורם שמשפיע על קצב
ירידת המים, או ספיגת המים באדמה, הוא הלחץ של המים עצמם. לפי פסוקי התורה, מי
המבול כיסו את פסגות ההרים. הגובה שלהם לפחות 1,000 מטרים. כידוע, כול 10 מטר מים
זה אטמוספרה אחת. לכן, הלחץ של המים היה לפחות 100 אטמוספרות, לחץ עצום! בפיזיקה ובגאולוגיה,
חלחול וספיגה של נוזלים בתוך מצע נקבובי (כמו אדמה וסלעים), קצב הספיגה והחלחול של
המים לתוך האדמה ולתוך מאגרי התהום פרופורציונלי ישירות להפרש בלחצים. לחץ הידרוסטטי
של מאות אטמוספרות פעל למעשה כ"משאבת
ענק" שדחפה, דחסה ופשוט "הזריקה"
את המים בכוח אדיר בחזרה לתוך קרום כדור הארץ – אל תוך אותם "מעיינות תהום"
שהיו כעת ריקים למחצה לאחר שהשליכו את מימיהם. אבל, ככל שגובה המים ירד,
הלחץ פחת, ולכן גם קצב החלחול והספיגה
לתוך האדמה הואט.
זה יכול להיות פרויקט מעניין ביותר,
כאשר הו משלב מדעי האלוקות במדעי המחשב, ובמדעי הטבע. מעניין ביותר!
