כתוב בספר שמואל א׳ פרק ז׳:

 {יד}וַתָּשֹׁ֣בְנָה הֶעָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר לָֽקְחוּ־פְלִשְׁתִּים֩ מֵאֵ֨ת יִשְׂרָאֵ֤ל ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ מֵעֶקְר֣וֹן וְעַד־גַּ֔ת וְאֶ֨ת־גְּבוּלָ֔ן הִצִּ֥יל יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י שָׁל֔וֹם בֵּ֥ין יִשְׂרָאֵ֖ל וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃

            במילים פשוטות נאמר כאן: כאשר פלשתים משלו בישראל, גם האמורי שנשאר בשטח ישראל מרדו נגד ישראל 

            ונלחמו עימו. אבל, בזמן שמואל על ידי כך שהש״י נלחם מלחמות ישראל, ישראל ניצח את הפלשתים, דחף                       אותם והחזיר לעצמו את הערים הכבושות על ידי הפלשתים, והיה שלום גם עם האמורי. ז״א, האמורי ראה                       שישראל חזק ומנצח והפסיק להילחם נגדו.

            יש לפסוק זה לקח גדול עבור ימינו הזמן הזה: אם רוצים שלום עם שכנינו, כול שכנינו ללא הבדל, הדרך היחידה              היא שלישראל יהיה יד חזקה ומנצחת. כפי שכותב הפרשן:

            ״ מ' דוד: לישראל . הערים ההם הוחזרו לישראל : ואת גבולן . הצילו גבול עצמן , לבלי תת לפלשתים לבוא                      לרשת עוד מה מגבולן : ויהי שלום . כי בעוד משלו פלשתים בישראל , נלחמו עימהם האמורי שנשארו                             בארץ ישראל , אבל כאשר חזקה יד ישראל , היה שלום ביניהם : ״

          על זה נאמר ״מעשי אבות סימן לבנים״.