בראשית ב׳:ד׳ דון יצחק אברבנאל על התורה שאלה הל"ג
אלה תולדות השמים והארץ וכו'. עד לשמור
דרך עץ החיים. הנה בפרשה הזאת הגדולה בכמותה וסודותיה שיערתי שמנה חלקים. האחד הוא
בהקדמת תחלתו אלה תולדות השמים וגו' עד והשקה את כל פני האדמה. והחלק הב' הוא בספור
יצירת האדם תחלתו וייצר ה' אלהים את האדם עד ויהי האדם לנפש חיה. והחלק הג' הוא בספור
הגן ונהרותיו תחלתו ויטע ה' אלהים עד לעבדה ולשמרה. והחלק הד' הוא בספור מה מצוה השם
לאדם תחלתו ויצו ה' אלהים עד מות תמות. והחלק הה' הוא ביצירת האשה וזווגה עם אדם תחלתו
ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם עד והיו לבשר אחד. והחלק הששי הוא בחטא אדם תחלתו
והנחש היה ערום עד הנחש השיאני ואוכל. והחלק השביעי הוא בעונש אדם והאשה וקללותיהם
תחלתו ויאמר ה' אלהים אל הנחש עד כתנות עור וילבישם. והחלק הח' הוא מגרוש האדם מג"ע
תחלתו מן האדם היה כאחד ממנו עד לשמור את דרך עץ החיים. והנני מעיר הספקות והשאלות
אשר שערתי בכל פסוקי הפ' הזאת וחלקיה אח"כ נבקש דרך או דרכים נאותים וראויים לתשובתם
עם פירושי הפסוקים:
השאלה הל"ג למה לא שאל יתברך לנחש מה
זאת עשית כמו ששאלו לאדם ולאשתו ובב"ר (סנהדרין דף כ"ט ע"א) אמר
רבי יונתן מכאן שאין טוענין למסית אבל זה דרך דרש הוא. ואם נאמר על היות הנחש בלתי
משכיל לא נכלל בצואה ולא בגדר החטא ולכן לא שאלו אליו וקשה ולמה אם כן נתקלל
ונענש:
הפסוק הקשור:
[בראשית ג יב-יד] וַיֹּאמֶר הָאָדָם
הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר
הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת
אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ
וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
[תרגום יונתן יד] וַאֲמַר
יְיָ אֱלהִים לְאִיתְּתָא מַה דָא עָבַדְתְּ וַאֲמַרַת אִיתְּתָא חִוְיָא
אַשְׁיַינִי בְּחוּכְמָתֵיהּ וְאַטְעַיְינִי בְּרִישְׁעוּתֵיהּ וַאֲכָלִית:
[תרגום יונתן בעברית] "ויאמר
ה' אלוהים לאישה: מה זאת עשית? ואמרה האישה: הנחש השכיח אותי (או: פיתה אותי)
בחוכמתו, והטעה אותי ברשעותו, ואכלתי."
בשאלה זו, דון יצחק אברבנאל ע"ה
מצביע על חוסר עקביות תמוה באופן שבו הקב"ה מנהל את ה"משפט" בגן
עדן. הוא משווה בין היחס של האל לשלושת הנאשמים: אדם, חווה והנחש.
1. הקושי המרכזי: מדוע הנחש לא נחקר?
- העובדות: כאשר הקב"ה ניגש לאדם, הוא
שואל אותו שאלות ("אַיֶּכָּה?", "הֲמִן הָעֵץ...
אָכָלְתָּ?"). כאשר הוא פונה לחווה, הוא שואל אותה: "מַה זֹּאת
עָשִׂית?". כלומר, לשני בני האדם ניתנה "זכות טיעון" - הזדמנות להסביר את מעשיהם או
להצטדק.
- האפליה: לעומתם, אצל הנחש הקב"ה
עובר מיד לגזר הדין: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי
עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה...". לא הייתה חקירה, לא הוצגה שאלה, ולא
ניתנה הזדמנות לתשובה.
- השאלה: למה השתנה סדר הדין? מדוע
הקב"ה "סתם את פיו" של הנחש ולא שאל אותו "מה זאת
עשית?" כפי ששאל את חווה?
2. דחיית הפירוש המדרשי (דרך הדרש)
- דון יצחק אברבנאל ע"ה
מציין שחז"ל כבר שמו לב לבעיה זו (בבראשית רבה ובמסכת סנהדרין) וענו: "אין טוענין למסית" - כלומר, מי שמסית ומדיח לחטא, לא
נותנים לו פתחון פה להצטדק, כדי שלא "יהפוך את הקערה" בטיעונים
דמגוגיים (כגון: "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?").
- הביקורת של דון יצחק אברבנאל
ע"ה: הוא
טוען שזהו "דרך דרש". דון יצחק אברבנאל ע"ה מחפש הסבר
רציונלי-פילוסופי שמתיישב עם הפשט של הסיפור.
3. הפרדוקס של האחריות (השכל והעונש)
כאן אברבנאל מציב דילמה לוגית קשה:
- צד א': אם נגיד שהנחש הוא חיה חסרת שכל
("בלתי משכיל"), הרי שברור מדוע לא שאלו אותו. אין טעם לחקור חיה
שאינה מבינה את מושג החטא והמצווה.
- צד ב' (הקושי): אם הנחש אינו יצור
תבוני ואחראי למעשיו, למה
הוא נענש וקולל בצורה כל כך קשה? הרי אין זה מן הצדק להעניש יצור
שאינו בר-דעת ("למה אם כן נתקלל ונענש?").
- הסתירה: אם הוא "חכם"
מספיק כדי להיענש, הוא "חכם" מספיק כדי להישאל. אם הוא לא
"חכם" מספיק כדי להישאל, העונש שלו נראה שרירותי ולא מוסרי.
על תשובת האישה (חווה), לפי תרגום
יונתן:
וַאֲמַר יְיָ אֱלהִים לְאִיתְּתָא
מַה דָא עָבַדְתְּ וַאֲמַרַת אִיתְּתָא חִוְיָא אַשְׁיַינִי בְּחוּכְמָתֵיהּ
וְאַטְעַיְינִי בְּרִישְׁעוּתֵיהּ וַאֲכָלִית:
[תרגום יונתן בעברית] "ויאמר
ה' אלוהים לאישה: מה זאת עשית? ואמרה האישה: הנחש השכיח אותי (או: פיתה אותי)
בחוכמתו, והטעה אותי ברשעותו, ואכלתי."
1. האבחנה בין "חוכמה"
ל"רשעות"
חווה עושה כאן הפרדה גאונית. היא
אומרת לקב"ה: המפגש שלי עם הנחש לא היה מפגש עם יצור "רע" במובן
המופשט.
- בזמן אמת (החוכמה): מה
שהיא ראתה ושמעה היה "חוכמה". הנחש הציג טיעונים לוגיים,
פילוסופיים ומפתים ("והייתם כאלוהים"). הוא נראה לה כמו יצור נעלה
ואינטליגנטי. זהו טבעו של היצר הרע - הוא תמיד מתלבש בבגדי
"היגיון" ו"קידמה".
- במבט לאחור (הרשעות): רק לאחר שהחטא התבצע ועיניה
נפקחו לראות את הנזק, היא הבינה שהחוכמה הזו הייתה רק כסות
ל"רשעות" - לזדון שמטרתו להחריב את הקשר שלה עם הבורא.
2. "הנחש השכיח אותי" (אשייני)
המילה הארמית
"אַשְׁיַינִי" (מלשון נשיא/שכחה) היא חזקה מאוד. חווה טוענת שהנחש הצליח
להשכיח ממנה את הציווי האלוהי.
זהו תיאור
מדויק של תהליך הפיתוי: היצר לא אומר לך "תמרוד באלוהים", הוא פשוט
מייצר "רעש" חזק כל כך של "חוכמה" ותאוות, עד שהאמת הפשוטה
והציווי המקורי פשוט נדחקים הצידה ונשכחים מהתודעה באותו רגע.
3. חווה מול אדם: מי לקח אחריות?
מעניין להשוות את תשובתה לזו של אדם:
- אדם: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה
עִמָּדִי..." - אדם מאשים את האישה ואת הקב"ה עצמו. הוא בורח
מאחריות לחלוטין.
- חווה: אמנם היא מצביעה על הנחש
("החיוויא"), אבל לפי תרגום יונתן היא מתארת את התהליך הפנימי
שעבר עליה. היא מודה שהיא הוטעתה. יש בתשובתה ממד של חרטה והבנה של המנגנון
שגרם לה ליפול. היא לא אומרת "הוא הכריח אותי", היא אומרת
"הוא השתמש בחוכמה שלו כדי לבלבל את שיקול הדעת שלי".
4. החיבור לאנלוגיה של הטלפון החכם
אם נחזור לאנלוגיה של הטלפון החכם:
תשובתה של חווה
ב-2026 הייתה נראית כך: "הסמארטפון פיתה אותי בחוכמתו (האלגוריתמים
המתוחכמים, המידע האינסופי, הנוחות), והטעה אותי ברשעותו (ההתמכרות, אובדן
הפרטיות, הריחוק מהתורה)".
היא מתארת מצב
שבו האדם הופך לקורבן של "אינטליגנציה רשעית" שאין בה מוסר.
5. למה הקב"ה לא שואל את הנחש?
(תשובה דרך חווה)
התשובה של חווה מסבירה בדיוק למה
הנחש לא נחקר: חווה כבר העידה עליו הכול. היא הגדירה אותו כ-"חוכמה רשעה".
במערכת משפט,
כשמזהים שהנאשם הוא "מסית ומדיח" מקצועי שכל כוחו בשימוש לרעה בשכלו,
אין טעם לנהל אתו דיאלוג. הדיאלוג אתו הוא-הוא הסכנה. לכן הקב"ה פוסק את דינו
מיד.
אדם, וגם חווה טעו בחטא שלהם, הם
חטאו בשגגה. בתשובה שלהם, הם נותנים ביטוי לצער שלהם על הטעות, מן התחלה של תשובה.
לעומת זאת, הנחש עשה את מעשיו בזדון.
אבל, גם לזדון יש תשובה, ראינו את זה בתשובה שעשו אחיו של יוסף.
למה הקב"ה לא נתן לנחש את
האפשרות לעשות תשובה? אולי הקב"ה ידע שהנחש לא תעשה תשובה, ואמר שלמה המלך:
[משלי ט ח] אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן
יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ.
1. האבחנה בין אדם וחווה לנחש (שגגה מול
זדון)
צוין בצדק שאדם וחווה חטאו בבחינת "שגגה". אמנם
זה היה במזיד (הם ידעו שאסור), אך המניע שלהם היה חיצוני - תאווה, פיתוי, בלבול.
בתוך תוכם נשארה הטהרה, ולכן ברגע שקראו להם, הם הרגישו צער ובושה.
הבושה היא
ההוכחה שיש למי לפנות. הבושה היא פתח התקווה, פתח התשובה.
2. הנחש כ"לץ" (הפסוק ממשלי)
החיבור לפסוק "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ" הוא במקום.
- מיהו הלץ? לפי המחשבה היהודית, הליצנות
היא לא רק הומור, היא הדרגה הגבוהה ביותר של רשעות. הלץ הוא זה שמשתמש בחוכמה
שלו כדי לבטל את האמת, כדי ללעוג לקדושה.
- למה לא להוכיח אותו? שלמה
המלך מלמד אותנו שתוכחה פועלת רק על מי שיש לו "לב שומע" (החכם).
אצל הלץ, התוכחה רק תגבירה את השנאה ואת המרד.
- היישום על הנחש: הנחש
הוא ה"לץ" האולטימטיבי. הוא לקח את דברי אלוהים והפך אותם ללעג
("אף כי אמר אלוהים..."). הקב"ה, בחוכמתו האינסופית, ידע שאין
לנחש "אוזן" לשמוע תוכחה. פנייה אליו בשאלה "מה זאת
עשית?" לא הייתה מביאה לתשובה, אלא רק לדמגוגיה נוספת, לשקרים חדשים
ולחוצפה גדולה יותר.
3. "אין טוענין למסית" (הזדון שאין לו
מרפא)
הוזכרו אחיו של יוסף כדוגמה לתשובה
על זדון. זה נכון, אבל יש הבדל תהומי:
- אחי יוסף: פעלו
מתוך קנאה וכאב אנושי. הם היו בני אדם שטעו קשות, אבל נשארה בהם "נשמה".
- הנחש: לפי תרגום יונתן ("חכים
לביש"), הרוע של הנחש הוא מהותי. הוא לא חטא כי היה לו רע; הוא
חטא כדי להחריב.
יכול להיות שהמצב בגן עדן היה שונה
לפני חטא עץ הדעת, מאשר אחרי חטא עץ הדעת? יכול להיות שהנחש איבד את הבינה ואת
החוכמה בעקבות דין הקב"ה?
זוהי נקודת מבט חזקה מאוד, והיא
למעשה החולייה החסרה שמשלימה את הטיעון לגבי "אל תוכח לץ".
התשובה היא כן, באופן חד-משמעי. לפי רוב המדרשים והפרשנות הקלאסית (כולל תרגום יונתן),
העולם של "גן עדן" פעל לפי חוקים שונים לחלוטין מאלו שאנו מכירים כיום.
השינוי בנחש הוא דוגמה מובהקת לכך.
1. הנחש כ"יצור כלאיים" (לפני
החטא)
המדרש (בראשית רבה) מתאר את הנחש
המקורי כיצור שעמד בדרגה אחת מתחת לאדם, אך מעל כל שאר החיות. הוא הלך זקוף, היה
לו כוח דיבור, וחשוב מכל – הייתה לו בינה וחוכמה.
הוא לא היה
"סתם" חיה, אלא סוג של "אדם-חיה" מתוחכם. בגלל שהיה לו שכל,
הוא היה יכול להסית ולפתות.
2. העונש: "דה-הומניזציה" של
הנחש
העונש של הקב"ה לנחש ("עַל
גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ" [בראשית ג יד]) מתפרש לא רק כשינוי פיזי (איבוד הרגליים),
אלא כשינוי תודעתי.
- נטילת השכל: אם הנחש השתמש בחוכמתו
לרעה ("חכים לביש"), הקב"ה נטל ממנו את היכולת הזו. הוא הפך
אותו מישות תבונית לחיה אינסטינקטיבית, זוחלת וחסרת בינה.
- השתקה נצחית: איבוד
הדיבור הוא חלק מנטילת השכל. הקב"ה אמר לו בעצם: "השתמשת במתנת
הדיבור והבינה כדי להחריב את עולמי – מעתה תהיה אילם וחסר דעת".
3. למה לא שאל אותו? (הקשר ל"אל
תוכח לץ")
כאן התובנה מתחברת בצורה מושלמת:
יכול להיות
שהסיבה שהקב"ה לא שאל את הנחש "מה זאת עשית?" היא כי ברגע גזר הדין, הנחש כבר לא היה בן-שיח.
ברגע
שהקב"ה החליט להעניש אותו, הוא קילל אותו באיבוד הדרגה השכלית שלו. הנחש הפך
ל"לץ" שאין טעם להוכיח אותו, כי כבר אין לו את המערכת השכלית שתבין את
התוכחה.
אדם וחווה
נשארו יצורים תבוניים, ולכן היה טעם לדבר איתם. הנחש "נמחק" מרשימת
היצורים התבוניים.
