אגרת הרמב"ן 1

 

אגרת הרמב"ן 1

אגרת הרמב"ן

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א ח).

תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם.
וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (נדרים כב ע"א): כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא י): "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ".
וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז ד): "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה".

בשבת לפני שבועיים התפללתי מסידור שיש בו "אגרת הרמב"ן", לפני שיר השירים. כנראה שיש קשר בין "אגרת הרמב"ן", שיר השירים, וקבלת השבת. עונג שבת הוא רק בשמחה, נחת רוח, שלום. זה בדיוק מה שמלמדת אותנו "אגרת הרמב"ן"!

-          כתוב בספר משלי א ח: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ."

רש"י מפרש:

שמע בני מוסר אביך - מה שנתן הקב"ה למשה בכתב ועל פה.

אמך - אומתך, כנסת ישראל, כמו: "מה אמך לְבִיָּא" (יחזקאל יט, ב). והם דברי סופרים, שחדשו והוסיפו ועשו סייגים לתורה.

-          כתוב בספר קהלת יא י: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל."

רש"י מפרש:

והסר כעס - דברים המכעיסים את המקום

והעבר רעה - יצר הרע

מבשרך - שיהיה לך לב בשר

והשחרת - נערות שראש אדם שחור בימי עלומיו

-          כתוב בספר משלי טז ד: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה."

רש"י מפרש:

כל פעל ה' למענהו - הכל עשה בשביל קילוסו, כמו (תהלים קמז ז): "ענו לה' בתודה".

דבר אחר: להעיד עליו, כלומר פעלו מעיד עליו, על גבורותיו;

שניהם בהגדת תהילים.

וגם רשע - עשה להניחו ליום רעה, וכל זה לקילוסו.

רלב"ג מפרש:

כל פעל ה' למענהו - הנה כל אשר פעל הש"י הוא לתכלית ולתועלת, וגם מה שתראה שיוזק הרשע ליום רעה הוא לתועלת, כי בזה תועלת ללקיחת המוסר.

-          כתוב במסכת נדרים כב ע"א: "א אגב הזכרת הכתוב "שם רשעים חדלו רוגז", מביאים מה שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, לפי שהכעס גורם לו לעבור על עבירות חמורות, שנאמר: "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת יא, י), ואין "רעה" האמורה אלא גיהנם, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי טז, ד), כלומר, בסופו של דבר, יומו של הרשע מגיע בגיהנם."

-          "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א ח).  -  פסוק מעניין מאד, ביחד עם פירוש רש"י: המוסר מוגדר כתורה שבכתב, וכתורה שבעל פה! ז "א, המצוות, החוקים, הפקודות שהקב"ה מצווה אותנו. והתורה מוגדרת כדברי הסופרים, ספרות הקודש. פירוש זה מחזק את הגישה שלימוד תורה זה לימוד תורה, תנ"ך, משנה, גמרא, וספרות הקודש. עוד דבר: המוסר של עם ישראל הוא אלוקי, ולכן נצחי!

-          "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת"  -  אמרו חז"ל: [קהלת ט יז] דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים. זה ממש שיעור מנהיגות "מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים!" וגם שיעור דרך ארץ ושכל ישר.

-          וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם.  -  מעניין ויפה מאד מה אומר הרמב"ם על מידת הכעס [משנה תורה לרמב"ם , ספר המדע , הלכות דעות , פרק שני , הלכה ג]:

"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ובעלי כעס אין חייהם חיים לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו."

לעניות דעתי, דבר מעניין לפי הרמב"ם: כתוב בתורה, בכמה מקומות על הקב"ה שכועס, יש לו כעס. יכול להיות שלפי מה שהרמב"ם כותב, תירוץ טוב, הקב"ה "ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס". לכן, הקב"ה לא כועס, אלא נראה ככועס, להחזיר אותנו למוטב.

שבת שלום ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות!