מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר דברים פרשת וזאת הברכה:

[דברים לג א]  וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  לִפְנֵי, מוֹתוֹ. 

[תרגום אונקלוס] וְדָא בִּרְכְתָא, דְּבָרֵיךְ מֹשֶׁה נְבִיָּא דַּייָ--יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  קֳדָם, מוֹתֵיהּ.

א' כתוב במקרא מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים , כתוב בתרגום אונקלוס מֹשֶׁה נְבִיָּא דַּייָ .

ב' לכן, אִישׁ הָאֱלֹהִים הוא נְבִיָּא דַּייָ , ובוודאי גם להפך.

עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתבו חז"ל בפרקי אבות:

[פרקי אבות פרק ה' ב] עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין

ובאין,  עד שהביא עליהם את מי המבול.  עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין,  עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם.
א' רבינו עובדיה מברטנורא מסביר:

עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם. עשה מעשים טובים כנגד מה שהיה ראוי שיעשו כולם. לפיכך נצולו כולם בזכותו.

ב' כתוב בספר בראשית פרשת לך לך:

[ בראשית יב ג] וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. 

יכול להיות שהכתוב בפרקי אבות קשור לכתוב בתורה. ז"א. הדבר שנברכהו משפחות האדמה על ידי אברהם אבינו הוא עצם הדבר נצולו כולם בזכותו. 

הרשעים שמאבדין את העולם

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתבו חז"ל בפרקי אבות:

[פרקי אבות פרק ה' א] בעשרה מאמרות נברא העולם.  ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות?
אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות;  וליתן שכר טוב לצדיקים שמקימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. 

א' רבינו עובדיה מברטנורא מסביר:

שמאבדין את העולם. שכול המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד עולם מלא. והרשעים שבעונם מאבדים את נפשם כאילו מאבדים את העולם. כך מצאתי. ולי נראה שמאבדין את העולם ממש. שמכריעים את כול העולם כולו לכף חובה. ונמצא העולם אבד בשבילם.

ב' אפשר אולי להוסיף שהרשעים מאבדים לא רק את עצמם אלא גם את האנשים האחרים שמושכים ולוכדים ברשתם. 

מצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה

בס"ד

דברים חיים רחמים

אמרו חז"ל:

[משנה סדר נזיקים מסכת אבות פרק ד ב] בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה [ כבחמורה ], ובורח מן העברהח. שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה. ששכר מצוה, מצוה. ושכר עברה, עברהט.

א' בדרך כלל, אמירה זאת מיוחסת ליהודי בודד. ז"א, אם אני עושה מצווה, הקב"ה מזמן לי עוד מצווה, וח"ו להפך.

ב' יכול להיות שאפשר להשליך את אמירת חז"ל לקבוצה של יהודים ולכלל ישראל. ז"א, אם אני עושה מצווה, הדוגמה האישית שלי משפיע על היהודים האחרים שבקרבתי וגם הם יעשו מצוות בעצמם, וח"ו להפך.

ג' אפשר להשליך מחשבה זאת לכלל ישראל. ז"א, אם אני עושה מצווה, מצווה זאת שאני עושה מרבה את המצוות של כלל עם ישראל פי כמה וכמה. אפשר אולי לנחש שהיחס הוא אקספוננציאלי בכלל. לכן, כדאי מאד לעשות מצוות, סביר להניח שהמצווה שאני עושה חוזרת אלי גם כמצווה של מישהו אחר, לא לשכוח שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה.

ד' אפשר אולי עוד השלכה אחת לאמירת חז"ל.

שמעת י אמירת חז"ל אחרת, שהמעשים שלנו בעולם הזה משפיעים על העליונים בעולם הבא ובשמיים בכלל. זה רעיון נשגב בפני עצמו. ז"א, האנשים בעולם הזה, למטה, יכולים להשפיע על העליונים, ולא רק להפך. וזאת על ידי ההתנהגות שלנו.

לכן, אפשר אולי להגיד שאמירת חז"ל מתייחסת, אפשר להפעיל אותה, גם ביחסים ביננו שבעולם הזה לבין העליונים שבעולם הבא ובשמיים.

כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר דברים פרשת וילך:

[דברים לא יט] וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. 

[תרגום אונקלוס] וּכְעַן, כְּתוּבוּ לְכוֹן יָת תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא, וְאַלְּפַהּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁוְיַהּ בְּפֻמְּהוֹן:  בְּדִיל דִּתְהֵי קֳדָמַי תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא, לְסָהִיד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. 

א' כתוב במקרא אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת , תרגום אונקלוס יָת תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא , ובעברית את השבח הזה.

ב' אונקלוס מפרש שהתורה שהיא השירה הזאת, התורה עצמה היא שבח להקב"ה. ז"א, לקרוא בתורה, וללמוד את התורה, זה שבח להקב"ה.

ג' השירה היא שבח להקב"ה. לכן, גם 'שיר השירים' הוא שבח שבחים להקב"ה.

לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר דברים פרשת נצבים:

]דברים כט יב] לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.

א' עם ישראל קיים ומוגדר כעם אך ורק על ידי הקשר שלו עם הקב"ה. רק על עם ישראל נאמר דבר כזה ' לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם'

ב' שום עם אחר לא מוגדר כעם, או קיומו שלו כעם, אינו תלוי בקשר שלו להקב"ה

ג' אך ורק על עם ישראל, קיימת התלות בין קיומו כעם לבין הקשר שלו אל הקב"ה.  

טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר דברים פרשת נצבים:

[דברים כט י] טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

[תרגום אונקלוס] טַפְלְכוֹן נְשֵׁיכוֹן--וְגִיּוֹרָךְ, דִּבְגוֹ מַשְׁרִיתָךְ:  מִלָּקֵיט אָעָךְ, עַד מָלֵי מַיָּךְ. 

א' אפשר אולי לשאול, למה כתוב טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם , ברבים, אבל וְגִיּוֹרָךְ , ביחיד?

תירוץ אפשרי יכול להיות שבכול אחד ואחד מהיהודים יש גם גר, וְגִיּוֹרָךְ . וכמו שגר, כמו טירון, מתלהב מכול שמגלה ביהדות, גם היהודי אמור לשמור על ההתלהבות ועל העניין ביהדות בכלל ובמצוות בפרט.

יכול להיות שהכתוב בתורה מרמז גם על חזרה בתשובה מתמדת, כול יהודי וכול הזמן, כול רגע, כמו בתהליך של גיור.

ב' אפשר אולי לשאול עוד שאלה. כתוב במקרא מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ . בדרך כלל אומרים 'מקטן ועד גדול'. אבל כאן, שניהם קטנים באותה הרמה.

יכול להיות תירוץ אפשרי, שכול מקצוע יכול להיות קטן או גדול, לפי מי שעוסק בו.