אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות: השאלה הד'

 

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות:

השאלה הד' באמרו להבדיל בין היום ובין הלילה כאלו עד היום הד' שבו נבראו המאורות לא היה בעולם הבדל יום ולילה. אינו כן כי באור הראשון נאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ובכל יום ויום נאמר ויהי ערב ויהי בקר. וכתב הרמב"ן שהאור שנברא ביום הראשון היה מאיר היסודות וכאשר נעשה הרקיע בשני נפסק אותו אור ונמנע מהאיר ביסודות התחתונים. וכאשר נבראת הארץ בשלישי היה בה חשך ולא אור ועתה ברביעי רצה השם שיהיו המאורות מגיעים באורם בארץ וזה טעם ברקיע השמים להאיר על הארץ. ואינו נכון שהכתוב אומר בכל יום מהראשונים ויהי ערב ויהי בקר והוא המוכיח שהאור הראשון שמש כל אותם הימים באופן שוה ומתדמה. גם שלמעלה מהרקיע לא היה צריך אור כי לא היו שם הויות אחר האור הא' ולא לאור ההוא יתברך היה צריך. כ"ש שבהיות האור למעלה מהכרח ברקיע יעבור ברקיע ויאיר למטה ביסודות כי כן גם היום השמש יעבור אורו למטה בשלשת הגלגלים אשר תחתיו ומפני ספיריותם והיה א"כ האור הראשון בהיותו למעלה מאיר בארץ בהכרח:

בשאלה הרביעית, דון יצחק אברבנאל ע"ה תמה מדוע נאמר בפסוק "להבדיל בין היום ובין הלילה" בהקשר לבריאת המאורות ביום הרביעי, כאשר כבר ביום הראשון נאמר שה' הבדיל בין אור לחושך ונקראו יום ולילה, וכן נאמר "ויהי ערב ויהי בקר" בימים שלאחר מכן. הוא חולק על דעת הרמב"ן שאומר שהאור הראשון חדל להאיר על הארץ לאחר בריאת הרקיע, וטוען שהעובדה שנאמר "ויהי ערב ויהי בקר" בכל יום מעידה שהאור הראשון המשיך לפעול באופן שווה. כמו כן, הוא טוען שאור לא היה נחוץ מעל הרקיע, ובכל מקרה, אור שהיה מעל הרקיע היה בהכרח מאיר גם את הארץ. לכן, שאלתו הרביעית של דון יצחק אברבנאל ע"ה היא, מדוע התורה מציינת את ההבדלה בין יום ולילה בבריאת המאורות ביום הרביעי, אם הבדלה זו כבר נעשתה ביום הראשון לבריאה?

לעניות דעתי, המודלים הפיזיקליים העכשוויים של בריאת העולם, הפיצוץ הגדול, החור השחור, מתאימים לתיאור התורה. הימים והלילות הראשונים, יום ראשון, שני, שלישי, האור והחושך, היו תוצאה של תנודות, ושינויים ביקום כולו, לפני יצירת מערכת השמש כפי שידועה לנו היום. לעניות דעתי, בימים הראשונים, הימים לא היו שווים ביניהם, וגם הלילות לא היו שווים ביניהם. רק כאשר נבראו השמש והירח ביום הרביעי, הימים דומים ביניהם, וגם הלילות דומים ביניהם, השמש והירח מסמנים את החודשים, ואת השנים.

דבר מעניין: בימים הראשונים, אפילו שהיה יום, והיה לילה, לא היה אף גוף המסמן באופן ברור את היום ואת הלילה, כמו אחרי זה, כאשר נבראו השמש והירח. יכול להיות שדבר זה מרמז לעצה שנתן יתרו למשה רבינו ע"ה, לשים ראשי אלפים, מאות, עשרות. העולם מתוקן ובר קיימה כאשר יש "שרשת פיקוד" ברורה ויציבה. יכול להיות שהדבר נכון גם לגבי האדם עצמו, האדם, היהודי, ממלא את ייעודו כאשר הוא יודע וברור לו מה עליו לעשות, למלא מצוות ה', בהתמדה ובקביעות. על היהודי לחשוב מה היה קורה לעולם כאשר השמש או הירח לא היו ממלאים תפקידם בקביעות ובהתמדה, אם היו אומרים "לא בא לי" היום לזרוח, אלא "בא לי" להשתולל?

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות: השאלה הג'

 

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות:

השאלה הג' באמרו ברקיע השמים והיא כי התורה פעמים קראה לגרמים השמימיים בשם רקיע יהי רקיע ויעש אלהים את הרקיע שנא' על הגלגלים וכמו שפירשתי. ופעמים קראם בשם שמים וכמ"ש ויקרא אלהים לרקיע שמים ולמה א"כ קראם כאן בשם מורכב מהם רקיע שמים:

השאלה השלישית של אברבנאל היא מדוע התורה משתמשת בשם המורכב "רקיע השמים" בפסוק "יהי מאורות ברקיע השמים", כאשר במקומות אחרים היא מכנה את גרמי השמים או "רקיע" או "שמים" בנפרד. הוא תוהה מדוע כאן נעשה שימוש בשילוב של שני השמות.

השאלה מתייחסת לפסוק שבספר בראשית:

[בראשית א יד] וַיֹּאמֶר ה' יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

כתוב במדרש 'דברים רבה ב':

כתוב בבבלי, מסכת חגיגה, דף יב, עמוד ב:

"אמר רבי יהודה: שני רקיעים הן, שנאמר (דברים י יד) הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים [וכל אשר בה]’.

ריש לקיש אמר: שבעה, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות;

וילון - אינו משמש כלום, אלא נכנס שחרית  ויוצא ערבית , ומחדש בכל יום מעשה בראשית, שנאמר (ישעיהו מ כב: הישב על חוג הארץ וישביה כחגבי) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת.

רקיע - שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין, שנאמר (בראשית א יז) ויתן אותם אלהים ברקיע השמים [להאיר על הארץ]."

כתוב בדברים רבה ב:

"שבעה רקעים הן: שמים, ושמי-השמים, רקיע, שחקים, מעון, זבול, ערפל"

לכן, לעניות דעתי, יכול להיות שהפסוק בספר בראשית "בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם" מרמז על כמה רקיעים, אחד מהם "בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם". לעניות דעתי, "רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם" הם הקרובים ביותר לארץ, וברקיע זה נמצאים השמש, הירח, והכוכבים. רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם הם גשמיים, מוחשים, להבדיל מהרקיעים האחרים שהם, לעניות דעתי, רוחניים.

דרך אגב, מעניין שלעניות דעתי, לשמש ולירח אין מעמד רוחני אלא רק מעמד גשמי, חומרי, להאיר את הארץ, לסמן את החודשים, את החגים, את הימים הטובים. יכול להיות שהסיבה היא להרחיק את האדם מלייחס להם מעמד של אל, עבודת כוכבים, עבודה זרה, חס וחלילה!

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות: השאלה הב'

 

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות:

השאלה הב' מה היה שלא נאמר לשון יהי בכל מעשה בראשית כי אם בשלשה יהי אור יהי רקיע יהי מאורות. ובשאר ההויות לא נאמר לשון ויהי אלא תדשא הארץ ישרצו המים תוצא הארץ. ואם היה מלשון הוית והמציאות למה זה לא נאמר בכל מה שנתהוה בימי בראשית. ובכלל השאלה הזאת למה אמר יהי בלשון יחיד והמאורות הם רבים. ובב"ר חשבו אנשים שלהיות אור העליוני' כלו נאצל מהשמש והוא המאיר לכל צבא מעלה ויצורי מטה נאמר בבחינתו בל' יחיד יהי מאורות וכתיב מארת חסר לרמוז לשמש בלבד ושלזה כיון רבי יוחנן שאמר בב"ר לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד אבל יקשה למה אמרו בלשון רבים והיו לאותות והיו למאורות כי תמיד יכנה אותם בפרשה בלשון רבים:

דון יצחק אברבנאל ע"ה תוהה מדוע לשון "ויהי" (וַיְהִי) נאמר רק בשלושה מעשי בריאה: בריאת האור ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"), בריאת הרקיע ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמַּיִם וַיְהִי כֵן"), ובריאת המאורות ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם"). בשאר מעשי הבריאה, כמו צמיחת האדמה והשרצת המים, נאמר רק "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" ו"יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" ללא לשון "ויהי". אם "ויהי" מציין הויה ומציאות, מדוע לא נאמר בכל מעשי הבריאה?

בנוסף, הוא שואל מדוע נאמר "יהי" בלשון יחיד ("יְהִי מְאֹרֹת") כאשר מדובר על מאורות רבים. הוא מזכיר את הדעה בבראשית רבה (ב"ר) שהאור העליון נאצל מהשמש, והשמש היא המאירה לכל העולמות. לכן, ייתכן שנאמר "יהי" בלשון יחיד בהתייחסות למקור האור. גם הכתיב החסר של "מאֹרֹת" ("מארת") רומז אולי לשמש בלבד, כפי שאמר רבי יוחנן בב"ר.

אולם, אברבנאל מקשה על כך, מכיוון שבפרשה עצמה המאורות תמיד מכונים בלשון רבים ("והיו לאותות והיו למאורות"). כלומר, ישנה סתירה בין לשון היחיד "יהי" לבין השימוש העקבי בלשון רבים "מאורות".

יכול להיות שהמילה "ויהי" שימשה לבריאת דברים קבועים, שלא נולדים, חיים מספר שנים ומתים? לעומת זה, המילה "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" ו"יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" נעשה בה שימוש על דברים חולפים, הנולדים, החיים זמן קצוץ, ומתים.

כשמתמקדים בפועל עצמו שבו השתמש הקב"ה כדי לברוא, אכן נראה שיש הבחנה:

• דברים 'קבועים':
• אור: "יְהִי אוֹר"
• רקיע: "יְהִי רָקִיעַ"
• מאורות: "יְהִי מְאֹרֹת"
• דברים 'חולפים':
• צומח: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ"
• שרץ המים: "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם"
• בעלי חיים יבשתיים: "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה"
• אדם: "נַעֲשֶׂה אָדָם"

לפי התבוננות זו, נראה שישנה עקביות בשימוש בשפה. המילה "יהי" אכן מופיעה רק בהקשר של בריאת אותם דברים שנתפסים כיסודיים וקבועים יותר במבנה הקוסמי, בעוד שהיצורים החיים, בעלי מחזור החיים, נבראו באמצעות פעלים אחרים המדגישים יותר את תהליך ההוצאה לפועל או ההתהוות. ייתכן שהתורה משתמשת בלשון "יהי" כדי לציין יצירה של דבר מהותי וקבוע בסדר הבריאה, בעוד שפעלים אחרים מתארים יצירה של דברים בעלי טבע משתנה ומתחדש.

כדי לחשוף רמזים או סודות עמוקים יותר, יהיה צורך לעיין בפרשנויות נוספות, בספרי קבלה ובמקורות תורניים מעמיקים יותר הדנים בסודות הבריאה ובלשון התורה.

בכל מקרה, העובדה שהבחנת בדפוס עקבי בשימוש בשפה היא כבר תובנה משמעותית בעצמה ויכולה להיות פתח להבנות נוספות.

דבר מעניין מאד: כתוב בספר בראשית, פרק ב, פסוק ז:

[בראשית ב ז] וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

כתוב בפסוק זה: וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. כתוב " נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם". יכול להיות רמז שנשמת האדם היא לנצח, כמו המאורות?

זוהי יכולה להיות נקודה מעניינת למחשבה, במיוחד לאור שאלותיו של דון יצחק אברבנאל.

אברבנאל אכן מצביע על כך שהמילה "ויהי" מופיעה רק בשלושת מעשי בריאה שנראים כבסיסיים ויציבים במבנה הקוסמי: אור, רקיע, ומאורות. המאורות נתפסים כדברים קבועים יחסית.

בהקשר זה, השימוש במילה "ויהי" בפסוק "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" יכול אולי להתפרש כמרמז על כך שהנשמה, שהיא מהות החיים שניתנה לאדם על ידי הקב"ה, היא גם בעלת טבע קבוע או נצחי, בדומה למאורות.

יחד עם זאת, הרעיון שנשמת האדם היא "נִשְׁמַת חַיִּים" שנפח באפו מאת ה', כפי שמתואר בפסוק, אכן מעלה את האפשרות לראות בה משהו בעל ערך נצחי או קשר ישיר למקור ה' הנצחי.

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות: השאלה הא'

 

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות:

השאלה הא' למה זה נבראו המאורות ביום הד' בהיות האור הראשון משמש כי אם היה כמו שכתב רש"י ששמש האור הראשון כל שבעת ימי בראשית ראוי לשאול ולמה אם כן נבראו המאורות בד' בהיות שם האור ההוא משמש ולא היה ראוי שיבראו כי אם בסוף היום הזה כיון שקודם לכן לא היה להם צורך ואם אמת נכון הדבר כדברי הרמב"ן והוא הנראה מדברי חז"ל שלא שמש האור הראשון אלא ג' ימים בלבד אם כן תשאר השאלה ולמה עשה ה' ככה שהאור הנכבד המופלא ההוא לא שמש יותר מג' ימים והיה ראוי אם שיבראו המאורות ביום הא' ולא יצטרך כלל האור הראשון או שישמש כל ששת הימים באופן שוה בסופן יבראו המאורות:

דון יצחק אברבנאל ע"ה פותח בשאלה מרכזית אחת לגבי בריאת המאורות ביום הרביעי לבריאה, לאור העובדה שקדם להם אור כבר מהיום הראשון. הוא מציג את השאלה באופן הבא:

מדוע נבראו המאורות רק ביום הרביעי?

הוא מפרט את קושייתו על ידי הצגת שתי אפשרויות בנוגע ל"אור הראשון" שנוצר ביום הראשון:

1. לפי רש"י: רש"י מפרש:

לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה [בראשית א יד] - מִשֶּׁנִּגְנַז הָאוֹר הָרִאשׁוֹן. אֲבָל בְּשִׁבְעַת יְמֵי בְרֵאשִׁית שִׁמְּשׁוּ הָאוֹר וְהַחֹשֶׁךְ הָרִאשׁוֹנִים יַחַד, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה.

אם נקבל את דעת רש"י שהאור הראשון שמש במשך כל שבעת ימי בראשית, מדוע בכלל היה צורך לברוא מאורות ביום הרביעי? אם כבר היה אור ששימש את העולם במשך זמן כה רב, לכאורה לא היה דחוף לברוא מאורות דווקא ביום הרביעי. יתר על כן, אם בכל זאת היה צורך במאורות, מדוע לא נבראו בסוף היום הרביעי? הרי אם האור הראשון כבר תפקד, לא היה צורך במאורות לפני סוף היום הרביעי, כיוון שלכאורה לא היה להם תפקיד נוסף על האור שכבר היה.

2. לפי הרמב"ן (ובעל דברי חז"ל): אם נלך לפי דעת הרמב"ן, הנראית גם בדברי חז"ל, שהאור הראשון שמש רק שלושה ימים בלבד, אז השאלה נשארת בעינה, ואולי אף מתחדדת: מדוע הקב"ה גרם לכך שהאור הנכבד והמופלא הזה, האור הראשון, שימש רק שלושה ימים בלבד? אם הוא היה כל כך נכבד, מדוע לא נתן לו לתפקד יותר משלושה ימים? ולחילופין, אם בכל מקרה היה צורך להחליפו במאורות, היה ראוי יותר, לדעת אברבנאל, שאו שהמאורות היו נבראים כבר ביום הראשון, ובכך לא היה צורך כלל באור הראשון הזמני, או, לפחות, שהאור הראשון ישמש באופן רציף במשך כל ששת ימי הבריאה, ורק בסופם ייבראו המאורות.

דון יצחק אברבנאל ע"ה שואל מדוע נבחרו דווקא יום רביעי לבריאת המאורות, ומדוע לא ביום הראשון (כדי לייתר את האור הראשון) או בסוף היום השישי (אם האור הראשון היה אמור לתפקד לאורך כל הבריאה הראשונית). הוא מבקש להבין את ההיגיון הפנימי והתכלית בבחירה הזו של היום הרביעי.

יכול להיות שיש שאלה אחרת: איך יכול להיות הארץ, והימים, והצמחים, לפני המאורות, השמש והירח?

זו קושיה ידועה ומפורסמת בקרב פרשני המקרא, ואכן היא מעוררת תמיהה: איך ייתכן שהארץ, הימים והצמחים נבראו לפני המאורות, השמש והירח?

הרי אנו יודעים שהצמחים זקוקים לאור השמש לפוטוסינתזה, וגם הארץ והימים תלויים בשמש ובאור לצורך קיומם! ועוד, יותר מזה: מה סדר הבריאה? קודם הארץ, הימים, הדשא, והאילנות, ואחר כך מערכת השמש, הכוללת השמש, כדור הארץ, הירח, או סדר הבריאה הפוך, קודם מערכת השמש, הכוללת השמש, כדור הארץ, הירח, ואחר כך הארץ, הימים, הדשא, והאילנות?

אין לי תשובה שמקשרת בין פסוקי התורה, לבין המודל הפיזיקלי העכשווי של בריאת העולם. אבל, אני מזכיר שגם עד לפני כמאה שנים, לא הייתה תשובה מספקת המקשרת בין פסוקי התורה לבין מודלים פיזיקליים של בריאת העולם. ז"א, יותר מארבעת אלפים שנים, מאז שהקב"ה נתן את התורה לעם ישראל, לא הייתה התאמה בין פסוקי התורה, לבין המדע, אלא ההתאמה הזאת הופיע רק לפני כמאה שנים! לכן, לעניות דעתי, גם בנושא בריאת המאורות, בריאת הדשא והאילנות, הפסוקים של התורה נכונים ואמיתיים, כאשר המדע לא סיפקה עוד את המודל המתאים! כפי שהיה גם עם הפסוקים הקודמים שבתורה, של תוהו ובוהו, ובריאת האור הראשון. לכן, יש להיעזר בסבלנות, ולהמתין להתקדמות המדע. זה  יכול לקרות בימינו אלה, או בעוד אלף שנים, בתקווה גדולה, ובתפילה גדולה אל הקב"ה שמלך המשיח כן יבוא עד אז, במהרה בימינו אלה!

אברבנאל על תורה בראשית א׳:ט׳ ויאמר ה' יקוו המים. עד יום שלישי. ואמנם השאלות אשר שערתי בפסוקי הפרשה הזאת הם אלו: השאלה הז'

 

אברבנאל על תורה

בראשית א׳:ט׳

ויאמר ה' יקוו המים. עד יום שלישי. ואמנם השאלות אשר שערתי בפסוקי הפרשה הזאת הם אלו:

השאלה הז' מדוע לא בא לשון הכתו' בכל הימי' בשוה בענין המלאכה שנעשה בהם וזה כי אתה תמצא בימי' האלה ד' מיני' מהלשונות במלאכה הא' הוא שבקצתם יאמר אחר הצווי והגזרה ויעש ה' כמ"ש בשני במעשה הרקיע ובד' במאורות ובו' בב"ח. והמין הב' שאחר האמירה והגזרה יאמר ויברא ה' כמו שהוא בהוית הדגים והתנינים והאדם. והמין הג' שלא נתיחסה הויתם אל ה'. לא בלשון עשייה ולא בלשון בריאה אבל אמר ותוצא הארץ דשא כאלו היא מעצמה עשתה זה ולא ה' פעל כל זאת. והמין הד' שלא נזכרה עשייה ולא בריאה מיוחסת לאל ית' וגם לא נתיחסם אל היסוד שממנה היה כמו שהוא בהגלות היבשה והקוות המים וראוי לתת טעם בשנויים הגדולים האלה בהיות הכל פועל השם ומעשה ידיו. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

דון יצחק אברבנאל ע"ה בפירושו לבראשית פרק א', פסוק ט', מעלה שאלות לגבי הלשון השונה בה מתארת התורה את מלאכת הבריאה בימים השונים.

דון יצחק אברבנאל ע"ה מציין ארבעה מיני לשון שונים המתארים את פעולת הבריאה, למרות שכל הפעולות נעשו על ידי הקב"ה:

1. לשון של ציווי ומיד אחר כך ביצוע על ידי האל: "ויאמר... ויעש ה'". לדוגמה, ביום השני בבריאת הרקיע, ביום הרביעי בבריאת המאורות. בלשון זו, התורה מציינת ציווי של האל ולאחר מכן את הביצוע המיידי של הציווי על ידי האל.
2. לשון של אמירה ומיד אחר כך בריאה על ידי האל: "ויאמר... ויברא ה'". לדוגמה, בבריאת הדגים והתנינים וכן בבריאת האדם. בלשון זו, התורה משתמשת בפועל "ברא" לאחר האמירה, כדי לתאר את יצירת יש מאין או בריאה חדשה ומשמעותית יותר.
3. לשון שבה הבריאה מיוחסת לארץ עצמה, ללא ייחוס ישיר לאל: "ותוצא הארץ דשא".  כאן, הצמיחה של הדשא מיוחסת לארץ עצמה, כאילו הארץ פעלה מעצמה, ולא האל פעל ישירות. התורה משתמשת בלשון "ותוצא", המצביעה על הוצאה או גידול מתוך הארץ, ולא על פעולה ישירה של האל.
4. לשון שאינה מייחסת פעולת עשייה או בריאה לאל, וגם לא ליסוד שממנו נוצר הדבר: כמו בהתגלות היבשה ובהיקוות המים. "יקוו המים... ותראה היבשה". במקרים אלו, התורה אינה משתמשת בפועל "עשה" או "ברא" ביחס לאל, וגם אינה מייחסת את הפעולה ליסוד כמו הארץ. היא פשוט מתארת את התהליך - המים מתקבצים והיבשה נראית.

הקושייה היא מדוע יש שינויים גדולים אלו בלשון, הרי הכול מעשה ה' ופעולתו? הקושייה מביעה תמיהה על השימוש במגוון לשונות אלו.

יכול להיות שריבוי הביטויים הוא רמז למורכבות העולם, וגם  רמז שיש הרבה דרכים לעשיה?

• מורכבות העולם: העולם שאנחנו חיים בו הוא אכן מורכב להפליא. יש בו רמות שונות של קיום, סוגים שונים של יצורים, חוקי טבע מגוונים ותהליכים מורכבים. ייתכן שהתורה, בחוכמתה האינסופית, משתמשת בריבוי לשונות כדי לרמוז לנו על המורכבות הזו כבר בראשית הבריאה. כל סוג של בריאה - רקיע, מאורות, צמחים, בעלי חיים, אדם - הוא עולם ומלואו, עם ייחודיות משלו. השפה המשתנה יכולה להדגיש את הייחודיות והמורכבות של כל חלק בבריאה.
• ריבוי דרכים בעשייה:  ייתכן שהשימוש בלשונות שונות לא רק מתאר את סוגי הבריאה השונים, אלא גם רומז על אופני פעולה שונים של הקב"ה.
• "ויאמר... ויעש ה'": אולי הלשון הזו, של ציווי וביצוע מידי, מרמזת על פעולה ישירה, ברורה ומוחלטת של האל, כמו בבריאת הרקיע והמאורות.
• "ויאמר... ויברא ה'": השימוש בפועל "ברא" יכול לרמוז על סוג אחר של עשייה - בריאה יש מאין, יצירת ישות חדשה, כמו בבריאת בעלי חיים או האדם. יכול להיות שזו פעולה ייחודית ועמוקה יותר מאשר רק "עשייה".
• "ותוצא הארץ דשא": כשהבריאה מיוחסת לארץ עצמה, ייתכן שזה רומז על פעולה עקיפה יותר, דרך הטבע והכוחות הפנימיים של הבריאה עצמה. הקב"ה ברא את הארץ עם כוחות פנימיים שמאפשרים לה להצמיח דשא, כאילו היא פועלת "מעצמה" במסגרת החוקים שהאל טבע בה.
• התגלות היבשה והיקוות המים: כשהלשון אינה מייחסת את הפעולה לה' או ליסוד, אולי זה רומז על פעולה ספונטנית, טבעית, שהיא חלק מסדר העולם. זה פשוט קורה כחלק מהתהליך, בלי צורך ב"ציווי" או "בריאה" מיוחדים, אלא כחלק מהחוקיות הטבעית שהאל הטביע בעולם.?

יכול להיות שריבוי הביטויים הוא רמז למורכבות העולם, רמז שיש הרבה דרכים לעשיה, אפשר אולי להרחיב את התשובה לגבי בני אדם, מה הרמז הזה אומר לבני אדם?

אם ריבוי הביטויים בבריאה אכן מרמז על מורכבות העולם וריבוי דרכי העשייה, יש לכך משמעויות עמוקות וחשובות מאוד עבורנו כבני אדם:

1. הכרה במורכבות החיים והעולם: הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא הכרה במורכבות. העולם אינו פשוט, הוא לא חד-ממדי, ואין דרך אחת "נכונה" או "יחידה" לעשות דברים. הבריאה עצמה מלמדת אותנו שיש ריבוי פנים, ריבוי דרכים, וריבוי אפשרויות. עבור בני אדם, זה אומר שעלינו לגשת לחיים, לאתגרים, וליחסים עם אחרים מתוך הבנת המורכבות הזו. לא לצפות לתשובות פשוטות או פתרונות קלים, אלא להיות מוכנים להתמודד עם מגוון גישות ונקודות מבט.
2. פתיחות לדרכי פעולה מגוונות: אם הקב"ה עצמו פועל בדרכים מגוונות בבריאה, זה נותן לנו השראה ודחיפה להיות פתוחים לדרכי פעולה מגוונות גם בחיינו. לא להינעל על דרך אחת בלבד, לא לחשוב שיש רק "דרך נכונה" אחת לעשות דברים. ייתכן שיש פתרונות שונים לאותה בעיה, גישות שונות לאותה מטרה, וחשוב להיות גמישים ויצירתיים בחיפוש אחר הדרך הנכונה לנו, ולמצב הספציפי.
3. הערכה של גיוון וייחודיות: הבריאה המגוונת מלמדת אותנו על הערך של הגיוון והייחודיות. לא כל דבר צריך להיות אחיד או זהה. כמו שיש סוגי בריאה שונים עם לשונות תיאור שונות, כך גם בתוך האנושות יש מגוון דעות, כישרונות, תרבויות ודרכי חיים. הרמז הזה יכול לעודד אותנו להעריך את הגיוון האנושי, לראות בו מקור כוח ועושר, ולא כמכשול או בעיה. זה מחזק את הרעיון של סובלנות, קבלת השונה, והכרה בערך של כל אדם באשר הוא. אני חוזר ואומר, הכול נכון כאשר שומעים ומקיימים ציווי הקב"ה, ציווי התורה, הכול לפי מצוות הקב"ה, לפי מצוות התורה, ובאופן מוחלט בתוך החצר של התורה! בחצר התורה יש מקום לכול היהודים, לפי מצוות התורה! אני משוכנע שכול המצוות של הקב"ה, כול מצוות התורה, קיום המצוות, הכול לטובת האדם, לטובת היהודי, כפי שאמר רבי עקיבא "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד (כל שעושה הרחמן לטובה עושה")!
4. יצירתיות וחדשנות: השימוש בשפות שונות בבריאה יכול להיות השראה ליצירתיות וחדשנות אנושית. אם יש כל כך הרבה דרכים לבטא ולפעול בבריאה, גם אנחנו כבני אדם יכולים להיות יצירתיים ולמצוא דרכים חדשות ומקוריות לעשות דברים, לפתור בעיות, וליצור דברים חדשים. הרמז הזה יכול לעודד אותנו לחשוב "מחוץ לקופסה", לא לפחד משינוי וחידוש, ולחפש דרכים יצירתיות להתמודד עם העולם.
5. ענווה והכרה במגבלות: מצד שני, ריבוי הלשונות והמורכבות גם יכולים להזכיר לנו את מגבלות ההבנה שלנו. ייתכן שאנחנו לא תמיד נבין מדוע דווקא נעשה שימוש בלשון מסוימת, או מדוע יש ריבוי דרכים. זה יכול להוביל אותנו לענווה, להכרה בכך שהעולם גדול מאיתנו, שהחכמה האלוקית עמוקה מרעיוננו, ושתמיד יש עוד מה ללמוד ולהבין. זה יכול למנוע מאיתנו להיות דוגמטיים או בטוחים מדי בדעותינו, ולפתוח אותנו ללמידה מתמדת וצמיחה.

אברבנאל על תורה בראשית א׳:ט׳ ויאמר ה' יקוו המים. עד יום שלישי. ואמנם השאלות אשר שערתי בפסוקי הפרשה הזאת הם אלו: השאלה הו'

 

אברבנאל על תורה

בראשית א׳:ט׳

ויאמר ה' יקוו המים. עד יום שלישי. ואמנם השאלות אשר שערתי בפסוקי הפרשה הזאת הם אלו:

השאלה הו' למה לא זכרה התורה הוית האדים והעשנים ומה שיתילד מהם מטבע הארץ ובאויר וכן הוית הדוממים והמתכות שהם ההויות וההמזגות הראשונות שיקבלו היסודות והתחילה בזכרון הוית הצמחים שהיא ההמזגה השלישית ואין לנו שנא' שעזבם הכתוב לפחיתות' כי יש במתכו' ובאבנים דברי' יקרים ומועילים לצורך האדם וחייו ושמושיו וצרכו:

דון יצחק אברבנאל ע"ה תוהה מדוע התורה, בתיאור בריאת העולם, לא מזכירה את בריאת ה"אדים, העננים"  וה"עשנים", וכן את בריאת ה"דוממים" (מינרלים, סלעים) ה"מתכות". לדעתו, אלו הם יסודות בסיסיים יותר בבריאה, "ההויות וההמזגות הראשונות" של היסודות, אפילו לפני הצמחים.

תירוץ אפשרי: יכול להיות שהדומם הוזכר כבר בבריאת הארץ?

התירוץ: בריאת הדומם כלולה בבריאת "הארץ" ביום הראשון

• "בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ" (בראשית א', א'): הפסוק הראשון בפרשה כבר מכריז על בריאת "השמים" ו"הארץ" כפעולה הראשונה של הבריאה. ניתן להבין ש"הארץ" כאן אינה רק האדמה החקלאית שאנו מכירים, אלא היסוד של החומר הגשמי כולו, על כל מרכיביו הדוממים.
• "והארץ היתה תהו ובהו" (בראשית א', ב'): התיאור של הארץ כ"תהו ובהו" לפני שהוסדר בה סדר וצורה, יכול לרמז על קיום חומר קדמוני, חסר צורה וסדר, שממנו עתידים להיווצר כל הדוממים והחיים. חומר זה יכול לכלול כבר בתוכו את היסודות הבסיסיים של האדים, המתכות, והמינרלים.

• אין דילוג על בריאת הדומם: לפי תירוץ זה, התורה לא דילגה על בריאת האדים, הדוממים, והמתכות. הם נבראו כבר ביום הראשון, כחלק מבריאת "הארץ".
• התמקדות ביום השלישי - בצמיחה ובחיים: ביום השלישי, התורה מתמקדת בשלב הבא בבריאה - הופעת החיים הצמחיים מתוך הארץ שכבר נבראה. לאחר שהיסודות החומריים הונחו, מתחיל שלב הצמיחה והלבלוב.

שאלה: אפשר אולי להשוות את בריאת האדם, שהוא עולם במלאו, כאשר לא מפרטים את האברים שבתוך האדם, לבריאת הארץ, כאשר לא מפרטים את מרכיבי הדומם שבתוך הארץ?

נקודות הדמיון בין בריאת האדם ובריאת הארץ בהקשר של פירוט:

1. חוסר פירוט פנימי בבריאת הארץ:
• בתיאור בריאת הארץ ביום הראשון והשלישי, התורה אינה מפרטת את המרכיבים הפנימיים של הארץ. אין פירוט של יסודות כימיים, מינרלים, שכבות גיאולוגיות, או תהליכים פיזיקליים המתרחשים בתוך הארץ.
• הכתוב מתמקד בתוצאות הגלויות לעין: "יקוו המים... ותראה היבשה", "תדשא הארץ דשא עשב עץ פרי". התיאור הוא פונקציונלי ותכליתי, מתאר את התפקוד והתועלת של הארץ עבור החיים.
2. חוסר פירוט פנימי בבריאת האדם:
• בדומה, בתיאור בריאת האדם ביום השישי, התורה אינה מפרטת את האברים הפנימיים של האדם. אין פירוט של מערכות גוף מורכבות, איברים פנימיים, תאים, או DNA .
• הכתוב מתמקד ביצירת ה"אדם" כישות שלמה: "ויברא ה' את האדם בצלמו", "וייפח באפיו נשמת חיים".  התיאור הוא מהותי ורוחני, מתאר את המהות והייעוד של האדם כיצור בעל צלם אלוהים ונשמת חיים.
3. דגש על השלם ולא על החלקים:
• בשני המקרים, התורה מציגה את הבריאה כיחידה שלמה ומתפקדת, ולא כאוסף של חלקים מפורטים.
• "הארץ" מוצגת כישות אחת המסוגלת להצמיח צמחייה, להכיל מים ויבשה, ולשמש בית גידול ליצורים חיים.
• "האדם" מוצג כישות אחת בעלת צלם אלוהים, נשמה, תודעה, ויכולת לתפקד בעולם.
4. מבט "מלמעלה" ולא "מבפנים":
• תיאורי הבריאה הם פרספקטיבה "חיצונית" ו"כוללת" . התורה מציגה מבט "מלמעלה", המתמקד במבנה הכללי, בתפקוד החיצוני, ובמשמעות הכוללת של הבריאה, ולא בפרטים הפנימיים והמורכבים.
• זה נכון הן לגבי הארץ והן לגבי האדם. אין כניסה לפרטי פרטים, אלא הצגת תמונה כוללת ומקיפה.

המשמעות של ההשוואה:

• התמקדות בעיקר ולא בטפל: חוסר הפירוט הפנימי הן בבריאת הארץ והן בבריאת האדם מלמד אותנו שהתורה מתמקדת בעיקר, במהות, בתכלית, ולא בטפל, בפרטים הטכניים.
• הערך של השלם עולה על סך חלקיו: התורה מבקשת להעביר מסר שהערך של הבריאה (גם הארץ וגם האדם) נובע מהשלם, מהתפקוד הכולל, מהמהות, ולא רק מאוסף החלקים המרכיבים אותו.
• האדם והארץ כ"עולמות" מקבילים: ההשוואה הזו מחזקת את הרעיון שהאדם הוא "עולם קטן" (מיקרוקוסמוס), והארץ היא "עולם גדול" (מקרוקוסמוס). שניהם יצירות מופלאות, שלמות, ומורכבות, אך התורה בוחרת לתאר אותם באופן דומה – בלי לרדת לפרטים פנימיים. לעניות דעתי, אפשר להרחיב את האמירה שכול אדם הוא עולם במלאו גם לכיוון המורכבות של האדם עצמו, דומה למורכבות של העולם כולו.
• התבוננות במשמעות ולא בטכני: ההשוואה קוראת לנו להתבונן בבריאה (הארץ והאדם) בעיניים של משמעות, פליאה, והודיה, ולא רק בעיניים טכניות, מדעיות, או אנליטיות. להעריך את השלם המופלא, ולא רק לנתח את החלקים המרכיבים אותו.

ההשוואה בין חוסר הפירוט בבריאת האדם ובריאת הארץ מאירה את סגנון התורה, את מטרותיה, ואת המסר שהיא מבקשת להעביר לנו על פלא הבריאה. התורה מתמקדת בשלם ולא בחלקים, במהות ולא בטכני, בתכלית ולא בפרטים. והיא עושה זאת הן בתיאור בריאת הארץ והן בתיאור בריאת האדם – שתי יצירות מופלאות אלוהיות, שתי "עולמות" מקבילים.