אברבנאל על תורה
בראשית א׳:ט׳
ויאמר ה' יקוו המים. עד יום שלישי.
ואמנם השאלות אשר שערתי בפסוקי הפרשה הזאת הם אלו:
השאלה הז' מדוע לא בא לשון הכתו' בכל הימי'
בשוה בענין המלאכה שנעשה בהם וזה כי אתה תמצא בימי' האלה ד' מיני' מהלשונות במלאכה
הא' הוא שבקצתם יאמר אחר הצווי והגזרה ויעש ה' כמ"ש בשני במעשה הרקיע ובד'
במאורות ובו' בב"ח. והמין הב' שאחר האמירה והגזרה יאמר ויברא ה' כמו שהוא
בהוית הדגים והתנינים והאדם. והמין הג' שלא נתיחסה הויתם אל ה'. לא בלשון עשייה
ולא בלשון בריאה אבל אמר ותוצא הארץ דשא כאלו היא מעצמה עשתה זה ולא ה' פעל כל
זאת. והמין הד' שלא נזכרה עשייה ולא בריאה מיוחסת לאל ית' וגם לא נתיחסם אל היסוד
שממנה היה כמו שהוא בהגלות היבשה והקוות המים וראוי לתת טעם בשנויים הגדולים האלה
בהיות הכל פועל השם ומעשה ידיו. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
דון יצחק אברבנאל ע"ה בפירושו לבראשית פרק א',
פסוק ט',
מעלה שאלות
לגבי הלשון השונה בה מתארת התורה את מלאכת הבריאה בימים השונים.
דון יצחק אברבנאל ע"ה מציין ארבעה
מיני לשון שונים המתארים את פעולת הבריאה, למרות שכל הפעולות נעשו על ידי
הקב"ה:
- לשון של ציווי ומיד אחר כך
ביצוע על ידי האל: "ויאמר...
ויעש ה'". לדוגמה, ביום השני בבריאת הרקיע, ביום הרביעי בבריאת המאורות.
בלשון זו, התורה
מציינת ציווי של האל ולאחר מכן את הביצוע המיידי של הציווי על ידי האל.
- לשון של אמירה ומיד אחר כך
בריאה על ידי האל: "ויאמר...
ויברא ה'". לדוגמה, בבריאת הדגים והתנינים וכן בבריאת האדם. בלשון זו, התורה משתמשת בפועל
"ברא" לאחר האמירה, כדי
לתאר את יצירת יש מאין או בריאה חדשה ומשמעותית יותר.
- לשון שבה הבריאה מיוחסת לארץ
עצמה, ללא ייחוס ישיר לאל:
"ותוצא הארץ דשא". כאן, הצמיחה
של הדשא מיוחסת לארץ עצמה, כאילו
הארץ פעלה מעצמה, ולא האל פעל ישירות. התורה משתמשת בלשון "ותוצא",
המצביעה על הוצאה או גידול מתוך הארץ, ולא על פעולה ישירה של האל.
- לשון שאינה מייחסת פעולת עשייה
או בריאה לאל, וגם לא ליסוד שממנו נוצר הדבר: כמו בהתגלות היבשה ובהיקוות
המים. "יקוו המים... ותראה היבשה". במקרים אלו, התורה אינה משתמשת בפועל
"עשה" או "ברא" ביחס לאל, וגם אינה מייחסת את הפעולה
ליסוד כמו הארץ. היא פשוט מתארת את התהליך - המים מתקבצים והיבשה נראית.
הקושייה היא מדוע יש שינויים
גדולים אלו בלשון, הרי
הכול מעשה ה' ופעולתו? הקושייה מביעה תמיהה על השימוש במגוון לשונות אלו.
יכול להיות שריבוי הביטויים הוא רמז
למורכבות העולם, וגם רמז שיש הרבה דרכים
לעשיה?
- מורכבות העולם: העולם שאנחנו חיים בו הוא אכן
מורכב להפליא. יש בו רמות שונות של קיום, סוגים שונים של יצורים, חוקי טבע
מגוונים ותהליכים מורכבים. ייתכן שהתורה, בחוכמתה האינסופית, משתמשת בריבוי
לשונות כדי לרמוז לנו על המורכבות הזו כבר בראשית הבריאה. כל סוג של בריאה -
רקיע, מאורות, צמחים, בעלי חיים, אדם - הוא עולם ומלואו, עם ייחודיות משלו.
השפה המשתנה יכולה להדגיש את הייחודיות והמורכבות של כל חלק בבריאה.
- ריבוי דרכים בעשייה: ייתכן שהשימוש בלשונות שונות
לא רק מתאר את סוגי הבריאה השונים, אלא גם רומז על אופני פעולה שונים
של הקב"ה.
- "ויאמר... ויעש ה'": אולי הלשון הזו, של
ציווי וביצוע מידי, מרמזת על פעולה ישירה, ברורה ומוחלטת של האל, כמו בבריאת
הרקיע והמאורות.
- "ויאמר... ויברא ה'": השימוש
בפועל "ברא" יכול לרמוז על סוג אחר של עשייה - בריאה יש מאין, יצירת ישות
חדשה, כמו
בבריאת בעלי חיים או האדם. יכול
להיות שזו פעולה ייחודית ועמוקה יותר מאשר רק "עשייה".
- "ותוצא הארץ דשא": כשהבריאה
מיוחסת לארץ עצמה, ייתכן שזה רומז על פעולה עקיפה יותר, דרך הטבע והכוחות
הפנימיים של הבריאה עצמה. הקב"ה
ברא את הארץ עם כוחות פנימיים שמאפשרים לה להצמיח דשא, כאילו היא פועלת
"מעצמה" במסגרת החוקים שהאל טבע בה.
- התגלות היבשה והיקוות המים: כשהלשון אינה מייחסת
את הפעולה לה' או ליסוד, אולי זה רומז על פעולה ספונטנית, טבעית, שהיא
חלק מסדר העולם. זה פשוט קורה כחלק מהתהליך, בלי צורך
ב"ציווי" או "בריאה" מיוחדים, אלא כחלק מהחוקיות הטבעית
שהאל הטביע בעולם.?
יכול להיות שריבוי הביטויים הוא רמז
למורכבות העולם, רמז שיש הרבה דרכים לעשיה, אפשר אולי להרחיב את התשובה לגבי בני
אדם, מה הרמז הזה אומר לבני אדם?
אם ריבוי הביטויים בבריאה אכן מרמז
על מורכבות העולם וריבוי דרכי העשייה, יש
לכך משמעויות עמוקות וחשובות מאוד עבורנו כבני אדם:
- הכרה במורכבות החיים והעולם: הדבר הראשון והחשוב
ביותר הוא הכרה במורכבות. העולם
אינו פשוט, הוא לא חד-ממדי, ואין דרך אחת "נכונה" או
"יחידה" לעשות דברים. הבריאה עצמה מלמדת אותנו שיש ריבוי פנים,
ריבוי דרכים, וריבוי אפשרויות. עבור בני אדם, זה אומר שעלינו לגשת לחיים,
לאתגרים, וליחסים עם אחרים מתוך הבנת המורכבות הזו. לא לצפות לתשובות
פשוטות או פתרונות קלים, אלא להיות מוכנים להתמודד עם מגוון גישות ונקודות
מבט.
- פתיחות לדרכי פעולה מגוונות: אם
הקב"ה עצמו פועל בדרכים מגוונות בבריאה, זה נותן לנו השראה ודחיפה
להיות פתוחים לדרכי פעולה מגוונות גם בחיינו. לא להינעל על דרך אחת בלבד, לא
לחשוב שיש רק "דרך נכונה" אחת לעשות דברים. ייתכן שיש פתרונות שונים לאותה
בעיה, גישות שונות לאותה מטרה, וחשוב להיות גמישים ויצירתיים בחיפוש אחר הדרך
הנכונה לנו, ולמצב הספציפי.
- הערכה של גיוון וייחודיות: הבריאה המגוונת מלמדת אותנו על הערך
של הגיוון והייחודיות. לא
כל דבר צריך להיות אחיד או זהה. כמו
שיש סוגי בריאה שונים עם לשונות תיאור שונות, כך גם בתוך האנושות יש מגוון
דעות, כישרונות, תרבויות ודרכי חיים. הרמז הזה יכול לעודד אותנו להעריך
את הגיוון האנושי, לראות
בו מקור כוח ועושר, ולא כמכשול או בעיה. זה מחזק את הרעיון של סובלנות, קבלת
השונה, והכרה בערך של כל אדם באשר הוא. אני חוזר ואומר, הכול נכון כאשר שומעים
ומקיימים ציווי הקב"ה, ציווי התורה, הכול לפי מצוות הקב"ה, לפי
מצוות התורה, ובאופן מוחלט בתוך החצר של התורה! בחצר התורה יש מקום לכול
היהודים, לפי מצוות התורה! אני משוכנע שכול המצוות של הקב"ה, כול מצוות
התורה, קיום המצוות, הכול לטובת האדם, לטובת היהודי, כפי שאמר רבי עקיבא
"כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד (כל שעושה
הרחמן לטובה עושה")!
- יצירתיות וחדשנות: השימוש בשפות שונות בבריאה יכול
להיות השראה ליצירתיות וחדשנות אנושית. אם יש כל כך הרבה דרכים לבטא
ולפעול בבריאה, גם אנחנו כבני אדם יכולים להיות יצירתיים ולמצוא דרכים חדשות
ומקוריות לעשות דברים, לפתור בעיות, וליצור דברים חדשים. הרמז הזה יכול לעודד
אותנו לחשוב "מחוץ לקופסה", לא לפחד משינוי וחידוש, ולחפש דרכים
יצירתיות להתמודד עם העולם.
- ענווה והכרה במגבלות: מצד
שני, ריבוי הלשונות והמורכבות גם יכולים להזכיר לנו את מגבלות ההבנה שלנו.
ייתכן שאנחנו לא תמיד נבין מדוע דווקא נעשה שימוש בלשון מסוימת, או מדוע יש
ריבוי דרכים. זה
יכול להוביל אותנו לענווה, להכרה
בכך שהעולם גדול מאיתנו, שהחכמה האלוקית עמוקה מרעיוננו, ושתמיד יש עוד מה
ללמוד ולהבין. זה
יכול למנוע מאיתנו להיות דוגמטיים או בטוחים מדי בדעותינו, ולפתוח אותנו
ללמידה מתמדת וצמיחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה