אברבנאל על תורה בראשית א׳:ט׳ ויאמר אלהים יקוו המים. עד יום שלישי. השאלה הא'

 

אברבנאל על תורה

בראשית א׳:ט׳

ויאמר אלהים יקוו המים. עד יום שלישי. ואמנם השאלות אשר שערתי בפסוקי הפרשה הזאת הם אלו:

השאלה הא' באמרו יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד והיא כי הנה המים אינם כלם במקום אחד כי הם בימים ובנהרות ובנחלים וכמו שאמר ולמקוה המים קרא ימים בלשון רבים ולמה אמר א"כ יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד:

[בראשית א ט] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן.

רש"י: יִקָּווּ הַמַּיִם - שֶׁהָיוּ שְׁטוּחִין עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ, וְהִקְוָם בָּאוֹקְיָנוֹס, הוּא הַיָּם הַגָּדוֹל שֶׁבְּכָל הַיַּמִּים.

[בראשית א י] וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

רש"י: קָרָא יַמִּים - והלא ים אחד הוא אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לדג העולה מן הים באספמיא 

דון יצחק אברבנאל ע"ה שם לב לפסוק בו נאמר: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד". הוא מעלה תמיהה על הביטוי "אֶל מָקוֹם אֶחָד" - למקום אחד.

הוא מציין כי המציאות מראה שהמים אינם נמצאים "במקום אחד" בלבד. אנו רואים מים בימים, נהרות, נחלים ובמאגרי מים שונים. יתרה מכך, הפסוק עצמו בהמשך משתמש בלשון רבים "יַמִּים" - "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים".

לכן, שאלתו של אברבנאל היא: אם המים אינם מתאספים רק למקום אחד, אלא למקומות רבים (ימים, נהרות וכו'), ומדוע הפסוק משתמש בביטוי "יִקָּווּ... אֶל מָקוֹם אֶחָד"? מדוע התורה מדגישה "מקום אחד" אם המציאות מראה ריבוי מקומות למים?

במילים אחרות, אברבנאל שואל על סתירה לכאורה בין לשון הפסוק "מָקוֹם אֶחָד" לבין המציאות והמשך הפסוק המשתמש בלשון רבים "יַמִּים".

לעניות דעתי, תירוץ אפשרי הוא, כול הימים, האוקיאנוסים, הנחלים, מחוברים ביניהם, כמו מקום אחד. כתוב בספר קהלת של שלמה המלך ע"ה:

[קהלת א ז] כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת.

הפסוק מקהלת מבטא בצורה פיוטית את המחזוריות והאחדות של מערכת המים. הנחלים זורמים לים, אך הים אינו "מתמלא" וגולש, אלא המים "שבים" (דרך אידוי וגשם) לנחלים, וחוזר חלילה. זהו תיאור יפהפה של מערכת סגורה ומאוחדת.

המים כמערכת אחת: ההבנה מתבססת על העיקרון שהמים בעולם אינם אוסף מקרי של גופי מים נפרדים, אלא מערכת אחת גדולה ומחוברת. כל הנהרות אכן זורמים בסופו של דבר אל הים, והמים מתאדים מהים, הופכים לעננים, יורדים גשם ומזינים את הנחלים - זהו מחזור מים אחד גדול.

"מקום אחד" כמערכת ולא כמקום גיאוגרפי מצומצם: כאשר התורה אומרת "מקום אחד", ייתכן שהיא לא מתכוונת למקום פיזי יחיד ומצומצם על פני כדור הארץ. אלא, היא מתכוונת למערכת כוללת אחת של מים. במובן הזה, כל גופי המים בעולם, על אף פיזורם הגיאוגרפי, הם חלק מ"מקום אחד" מערכתי ופונקציונלי. יכול להיות משל של בית ספר, שיכבה אחת, עם הרבה כיתות במקביל.

יכול להיות משל לתורה, מים חיים, שיש לתורה הרבה פנים, כמו כול הנחלמים שהולכים לים, לתורה, אבל התורה אין סופית, התורה מקבלת את כולם, וחוזרים ממנה בכוחות חזקים יותר, וככה ללא סוף

ההקבלה בין מים ל"תורה, מים חיים" היא מוכרת ועמוקה במסורת היהודית. התורה עצמה נמשלה למים במקומות רבים, והדימוי הזה מבטא את חיותה, חשיבותה לחיים רוחניים, והיכולת שלה להרוות את נפש האדם.

• "הרבה פנים לתורה" כ"נחלים רבים": כמו שיש נחלים רבים הזורמים למקום אחד, כך גם לתורה יש "הרבה פנים", כלומר, ריבוי של פרשנויות, רבדים, סודות ומשמעויות. כל "נחל" של הבנה ופרשנות מוביל בסופו של דבר אל ה"ים" הגדול של התורה.
• "הים האין סופי" כ"תורה אין סופית": הדימוי של "הים שאיננו מלא" מתאים מאוד לתפיסה של התורה כאינסופית ובלתי נדלית. כמה שנלמד תורה, תמיד יישארו עוד עומקים ורבדים שלא גילינו. בדיוק כמו הים שתמיד מקבל אליו עוד מים אך לעולם לא מתמלא.
• "התורה מקבלת את כולם": המערכת של המים פתוחה ומקבלת את כל הנחלים הזורמים אליה. באופן דומה, התורה פתוחה ומזמינה את כולם להיכנס בשעריה ולשאוב ממנה. לכל אדם יש את ה"נחל" הפרטי שלו של הבנה, וכולם מתנקזים בסופו של דבר אל ה"ים" של התורה.
• "חוזרים ממנה בכוחות חזקים יותר": המים במחזור הטבעי מתאדים ועולים לשמים, ואז יורדים כגשם שמזין ומחייה. באופן דומה, מי ש"נכנס" אל ה"ים" של התורה ושואב ממנה, יוצא ממנה מחוזק ומלא כוחות רוחניים, כדי לחזור ולהשפיע על העולם. זהו מחזוריות של קבלה והשפעה.
• "ללא סוף": מחזור המים הוא אינסופי, וגם ההתחדשות של התורה היא אינסופית. תמיד יש פרשנויות חדשות, גילויים חדשים, ודרכים חדשות להתחבר אל התורה.

ועוד: מקווה המים, הוא מקום אחד שמחבר את כול הימים והנחלים. יכול להיות משל לעם ישראל שמחבר ביחד את כול היהודים "כול ישראל ערבים זה לזה"!

ההקבלה בין "מקווה המים" ל"עם ישראל" ובין "מקום אחד" ל"אחדות ישראל" היא משל שמדגיש את הערבות ההדדית והחיבור הפנימי בין כל חלקי העם היהודי.

• "מקווה המים" כמקום מאחד :  "מקווה המים" הוא אכן מקום כינוס ומפגש של כל המים.  הוא לא אוסף אקראי של מים, אלא גוף מים אחד שלם ומחובר. במשל, "מקווה המים" הופך לסמל לעם ישראל כמכלול אחד מאוחד.
• "מקום אחד" כסמל לאחדות: כאשר הפסוק מדבר על "מקום אחד", אפשר לפרש זאת לא רק כמקום פיזי, אלא גם כמצב של אחדות וחיבור. במשל, "מקום אחד" אינו מתייחס רק למקום גיאוגרפי, אלא לאחדות הרוחנית והקולקטיבית של עם ישראל.
• "כל ישראל ערבים זה לזה": הפסוק "כל ישראל ערבים זה לזה" מבטאת את הרעיון שכל יהודי קשור ונושא באחריות כלפי כל יהודי אחר. זהו עקרון יסוד ביהדות שמדגיש את האחדות והערבות ההדדית בתוך העם. במשל שלך, "מקווה המים" מסמל את הערבות הזו - כל טיפת מים (כל יהודי) היא חלק ממקווה אחד גדול ומאוחד, ומשפיעה על השלם.
• חיבור בין ימים ונחלים לעם ישראל: כמו שיש ימים, נהרות ונחלים שונים הזורמים בסופו של דבר למקווה מים אחד, כך גם יש יהודים שונים ומגוונים, ממקומות שונים ועם דעות שונות, אך כולם שייכים בסופו של דבר לעם ישראל האחד. המגוון הוא חלק מהאחדות הגדולה.
• תשובה לשאלת אברבנאל דרך משל: על פי המשל הזה, התשובה לשאלת אברבנאל היא שהתורה משתמשת בביטוי "מקום אחד" דווקא כדי לרמוז לאחדות. אמנם יש ריבוי של גופי מים (כמו ריבוי בתוך עם ישראל), אך כולם מתאחדים ב"מקום אחד" - במקווה המים, המסמל את האחדות הפנימית של העם.

ועוד: יש פסוק בספר ירמיהו, פרק לא, פסוק טז, "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם." המסמל את הגאולה וקיבוץ גלויות של עם ישראל. אפשר אולי לשים את הפסוק הזה כמשל של מקווה המים? ז"א, ארץ ישראל היא המקווה, ובני ישראל הם הנחלים שמתכנסים למקווה.

• "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ" - תקווה לגאולה ואחדות: החלק הראשון של הפסוק, "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ", הוא הצהרת תקווה וביטחון בעתיד. בהקשר של המשל, זה מבטא את התקווה והאמונה שבסופו של דבר, למרות הפיזור והגלות, עם ישראל ישוב להתאחד ויתגלה במלוא הדרו. "מקווה המים" כסמל לאחדות מקבל כאן חיזוק של תקווה לעתיד טוב יותר.
• "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" - קיבוץ גלויות: החלק השני, "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם", מדבר באופן מפורש על שיבת הבנים לגבולם, כלומר, קיבוץ גלויות ושיבת עם ישראל לארצו. זה מתחבר ישירות למשל "מקווה המים" שמחבר את כל "הימים והנחלים" למקום אחד. בדומה, הפסוק מדבר על קיבוץ של כל בני העם למקום אחד - לגבול ישראל, לארץ ישראל.
• "גְבוּלָם" כמקום האחדות:  ה-"גְבוּלָם" בפסוק יכול להתפרש לא רק כגבול פיזי, אלא גם כגבול רוחני ומהותי - הגבול של הזהות הלאומית המשותפת, של התורה, של הארץ המובטחת. שיבת הבנים לגבולם היא שיבה לא רק למקום גיאוגרפי, אלא גם שיבה אל האחדות הפנימית, אל השורשים המשותפים. "מקווה המים" מסמל את ה"גבול" הזה - את המקום המאחד שכולנו שייכים אליו.
• הפסוק כמפתח להבנת "מקום אחד": הפסוק "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" יכול לשמש כמפתח להבנת הביטוי "מקום אחד" בפסוק "יקוו המים אל מקום אחד". "מקום אחד" אינו רק מקום פיזי, אלא מצב של אחדות רוחנית ושל גאולה עתידית, שאליה אנו נושאים עיניים. "מקווה המים" הוא סמל מקדים לאותו "מקום אחד" עתידי של קיבוץ וגאולה.
• "נְאֻם יְהוָה" - הבטחה אלוהית: הסיום "נְאֻם יְהוָה" מדגיש שזו הבטחה אלוהית, לא רק משאלה או חלום. ה' מבטיח שתהיה תקווה לעתיד ושתהיה שיבה לגבול. זה נותן תוקף אלוהי למשל "מקווה המים" כסמל לאחדות ולגאולה.