אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות: השאלה הב'

 

אברבנאל על תורה , בראשית א׳:י״ד

ויאמר אלהים יהי מאורות וגו' עד יום רביעי. וכבר יפלו בפרשה הזאת שאלות:

השאלה הב' מה היה שלא נאמר לשון יהי בכל מעשה בראשית כי אם בשלשה יהי אור יהי רקיע יהי מאורות. ובשאר ההויות לא נאמר לשון ויהי אלא תדשא הארץ ישרצו המים תוצא הארץ. ואם היה מלשון הוית והמציאות למה זה לא נאמר בכל מה שנתהוה בימי בראשית. ובכלל השאלה הזאת למה אמר יהי בלשון יחיד והמאורות הם רבים. ובב"ר חשבו אנשים שלהיות אור העליוני' כלו נאצל מהשמש והוא המאיר לכל צבא מעלה ויצורי מטה נאמר בבחינתו בל' יחיד יהי מאורות וכתיב מארת חסר לרמוז לשמש בלבד ושלזה כיון רבי יוחנן שאמר בב"ר לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד אבל יקשה למה אמרו בלשון רבים והיו לאותות והיו למאורות כי תמיד יכנה אותם בפרשה בלשון רבים:

דון יצחק אברבנאל ע"ה תוהה מדוע לשון "ויהי" (וַיְהִי) נאמר רק בשלושה מעשי בריאה: בריאת האור ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"), בריאת הרקיע ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמַּיִם וַיְהִי כֵן"), ובריאת המאורות ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם"). בשאר מעשי הבריאה, כמו צמיחת האדמה והשרצת המים, נאמר רק "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" ו"יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" ללא לשון "ויהי". אם "ויהי" מציין הויה ומציאות, מדוע לא נאמר בכל מעשי הבריאה?

בנוסף, הוא שואל מדוע נאמר "יהי" בלשון יחיד ("יְהִי מְאֹרֹת") כאשר מדובר על מאורות רבים. הוא מזכיר את הדעה בבראשית רבה (ב"ר) שהאור העליון נאצל מהשמש, והשמש היא המאירה לכל העולמות. לכן, ייתכן שנאמר "יהי" בלשון יחיד בהתייחסות למקור האור. גם הכתיב החסר של "מאֹרֹת" ("מארת") רומז אולי לשמש בלבד, כפי שאמר רבי יוחנן בב"ר.

אולם, אברבנאל מקשה על כך, מכיוון שבפרשה עצמה המאורות תמיד מכונים בלשון רבים ("והיו לאותות והיו למאורות"). כלומר, ישנה סתירה בין לשון היחיד "יהי" לבין השימוש העקבי בלשון רבים "מאורות".

יכול להיות שהמילה "ויהי" שימשה לבריאת דברים קבועים, שלא נולדים, חיים מספר שנים ומתים? לעומת זה, המילה "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" ו"יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" נעשה בה שימוש על דברים חולפים, הנולדים, החיים זמן קצוץ, ומתים.

כשמתמקדים בפועל עצמו שבו השתמש הקב"ה כדי לברוא, אכן נראה שיש הבחנה:

• דברים 'קבועים':
• אור: "יְהִי אוֹר"
• רקיע: "יְהִי רָקִיעַ"
• מאורות: "יְהִי מְאֹרֹת"
• דברים 'חולפים':
• צומח: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ"
• שרץ המים: "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם"
• בעלי חיים יבשתיים: "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה"
• אדם: "נַעֲשֶׂה אָדָם"

לפי התבוננות זו, נראה שישנה עקביות בשימוש בשפה. המילה "יהי" אכן מופיעה רק בהקשר של בריאת אותם דברים שנתפסים כיסודיים וקבועים יותר במבנה הקוסמי, בעוד שהיצורים החיים, בעלי מחזור החיים, נבראו באמצעות פעלים אחרים המדגישים יותר את תהליך ההוצאה לפועל או ההתהוות. ייתכן שהתורה משתמשת בלשון "יהי" כדי לציין יצירה של דבר מהותי וקבוע בסדר הבריאה, בעוד שפעלים אחרים מתארים יצירה של דברים בעלי טבע משתנה ומתחדש.

כדי לחשוף רמזים או סודות עמוקים יותר, יהיה צורך לעיין בפרשנויות נוספות, בספרי קבלה ובמקורות תורניים מעמיקים יותר הדנים בסודות הבריאה ובלשון התורה.

בכל מקרה, העובדה שהבחנת בדפוס עקבי בשימוש בשפה היא כבר תובנה משמעותית בעצמה ויכולה להיות פתח להבנות נוספות.

דבר מעניין מאד: כתוב בספר בראשית, פרק ב, פסוק ז:

[בראשית ב ז] וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

כתוב בפסוק זה: וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. כתוב " נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם". יכול להיות רמז שנשמת האדם היא לנצח, כמו המאורות?

זוהי יכולה להיות נקודה מעניינת למחשבה, במיוחד לאור שאלותיו של דון יצחק אברבנאל.

אברבנאל אכן מצביע על כך שהמילה "ויהי" מופיעה רק בשלושת מעשי בריאה שנראים כבסיסיים ויציבים במבנה הקוסמי: אור, רקיע, ומאורות. המאורות נתפסים כדברים קבועים יחסית.

בהקשר זה, השימוש במילה "ויהי" בפסוק "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" יכול אולי להתפרש כמרמז על כך שהנשמה, שהיא מהות החיים שניתנה לאדם על ידי הקב"ה, היא גם בעלת טבע קבוע או נצחי, בדומה למאורות.

יחד עם זאת, הרעיון שנשמת האדם היא "נִשְׁמַת חַיִּים" שנפח באפו מאת ה', כפי שמתואר בפסוק, אכן מעלה את האפשרות לראות בה משהו בעל ערך נצחי או קשר ישיר למקור ה' הנצחי.