כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות כ"א ב] כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. 

א' התורה היא נצחית. לכן, כול הפרשות והפסוקים שבתוך התורה האלוהית, הם נכונים ורלבנטיים גם לימינו.

ב' פרשת משפטים בספר שמות דנה במצוות שיש לעשותם כלפי העבדים. אבל, בימינו אין עבדים, לפחות עבד עברי בעם ישראל.

לכן, אפשר לשאול איך מקיימים את המצוות האלה בימינו.

ג' חיפשתי ב-GOOGLE ומצאתי ששאלה זאת 'מצוות העבדים בימינו' נשאלת ולא רק פעם אחת. בין התשובות מצאתי התייחסות לסכר בנשים בישראל, ויחס לזולת.

ד' יכול להיות שאפשר למצוא עוד כוון שבו התורה תהיה כמשל עבורנו. ואפרש בהמשך.

ה' בזמן מתן התורה, העבדים היו כוח העבודה הגדול העיקרי והמשמעותי ביותר בחברה דאז. בימינו, כוח העבודה הוא העובדים השכירים. לכן, יכול להיות שאפשר להפעיל את המצוות הקשורות בעבדות לתפוס התנהגות מול ציבור השכירים בימינו. ז"א, ליחסי העבודה הקיימים בין ציבור השכירים לבין ציבור המעסיקים בימינו.

ו' אפשר לחזור לפסוק המצוטט בתחילת החיבור:

[שמות כ"א ב] כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. 

יכול להיות שהתורה מלמדת אותנו דרך ארץ שחוזה העבודה בין שכיר לבין מעסיק לא צריך להיות יותר משש שנים. כול שש שנים יש לסגור חוזה חדש. יש אולי הצדקה למצווה זאת, תוך שש שנים יש שינויים בעובד, במעביד או במעסיק, בסביבת העבודה ובשוק העבודה. לכן, יש לקחת אותם בחשבון בחוזה החדש.

ז' [שמות כ"א ג] אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.

היום, העובד מקבל כסף בסוף העסקתו, כאשר החוזה נגמר, למשל קרן פיצויים וקרן השתלמות. לעניות דעתי, הסיבה לקיום קרנות אלה היא אי-תשלום מס הכנסה על כספי הקרן, מן סוג של פטור מס הכנסה על תכניות חיסכון. אבל דווקא בזמן האחרון, כלכלנים אומרים שהפטור ממס הכנסה על הכספים האלה לא מוצדק ולא ענייני. יותר מזה, גם המעסיק לפעמים לוקח את הכסף הזה לעצמו לא מפקיד אותו בקרן העובד.

יכול להיות שהתורה מלמדת אותנו דרך ארץ שכול הכסף של השכר יש לשלמו לעובד מיד אחרי עבודתו, על בסיס יומי, שבועי, או חודשי, ולא בסוף העסקתו.

יכול להיות שדבר זה נתמך גם על ידי שני פסוקים אחרים בתורה:

[דברים כ"ד יד] לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ :

[ויקרא י"ט יג]  לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר:

ח' [שמות כ"א ד]  אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ.

יכול להיות שהתורה מלמדת אותנו דרך ארץ, אם העובד בזמן העסקתו אצל המעביד מביא לאור העולם המצאה או פטנט, אלה שייכים למעביד והעובד "הוא יצא בגפו".

[שמות כ"א ה-ו] ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי.  ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

אם העובד רוצה לעבוד אצל מעבידו כול החיים, כנראה בגלל הביטחון התעסוקתי וכלכלי, או בימינו להיות בעל 'קביעות', ולא רוצה לצאת לחופשי, ז"א, העובד לא רוצה לחדש את החוזה בינו לבין, המעסיק כול שש שנים. אזי, העובד יסכים שהחוזה שחתם נשאר בתוכף לכול החיים ואין לעובד זכות לבקש הטבות, תוספות, או שינויים בחוזה ההוא.