בראשית ב׳:ד׳ דון יצחק אברבנאל על
התורה
אלה תולדות השמים והארץ וכו'. עד לשמור
דרך עץ החיים. הנה בפרשה הזאת הגדולה בכמותה וסודותיה שיערתי שמנה חלקים. האחד הוא
בהקדמת תחלתו אלה תולדות השמים וגו' עד והשקה את כל פני האדמה. והחלק הב' הוא בספור
יצירת האדם תחלתו וייצר ה' אלהים את האדם עד ויהי האדם לנפש חיה. והחלק הג' הוא בספור
הגן ונהרותיו תחלתו ויטע ה' אלהים עד לעבדה ולשמרה. והחלק הד' הוא בספור מה מצוה השם
לאדם תחלתו ויצו ה' אלהים עד מות תמות. והחלק הה' הוא ביצירת האשה וזווגה עם אדם תחלתו
ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם עד והיו לבשר אחד. והחלק הששי הוא בחטא אדם תחלתו
והנחש היה ערום עד הנחש השיאני ואוכל. והחלק השביעי הוא בעונש אדם והאשה וקללותיהם
תחלתו ויאמר ה' אלהים אל הנחש עד כתנות עור וילבישם. והחלק הח' הוא מגרוש האדם מג"ע
תחלתו מן האדם היה כאחד ממנו עד לשמור את דרך עץ החיים. והנני מעיר הספקות והשאלות
אשר שערתי בכל פסוקי הפ' הזאת וחלקיה אח"כ נבקש דרך או דרכים נאותים וראויים לתשובתם
עם פירושי הפסוקים:
השאלה הל"ו בעונשי האדם שיראה שהם כלם
דברים טבעיים ג"כ ומהכרח החומר אף שלא חטא אדם מעולם. אם הא' שאמר ארורה
האדמה בעבורך שפירשו בו שתצטרך לעבודה לפי שהנה קודם החטא אמר הכתוב ואדם אין
לעבוד את האדמה. ואמר ויניחהו ה' אלהים בג"ע לעבדה ולשמרה מכלל שצריכה היתה
האדמה להעבד אפי' שלא חטא. והב' שאמר בעצבון תאכלנה שפי' העבודה עוד ישאר העובד
בעצבון עד אשר ירד הגשם והשלג מן השמים לרוות את הארץ לפי שג"כ אמר הכתוב
קודם החט' וכל שיח השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים מכלל שהיה המטר הכרחי
בהולדת הצמחים ואין שני הדברים האלה א"כ ע"ד העונש כי דברים טבעיים הם
בארץ. ואם הג' שקוץ ודרדר תצמיח לו לפי שזהו מהמותרות וידוע שבכל הדברים המורכבי'
יצמח בהם חלק מה מותר בלתי מועיל ואולי שיזיק וזה מבואר. והיה א"כ הקוץ
והדרדר הנולד בתוך התבואות דבר טבעי בהכרח ומותר החומר ולא עונש ואם הד' ואכלת את
עשב השדה אינו עונש לפי שקודם חטא אדם נגזר עליו זה כמ"ש בבריאתו הנה נתתי
לכם את כל עשב זורע זרע. ואם הה' שאמר בזעת אפך תאכל לחם שפירשוהו על יגיעת
המלאכות הצריכות לאכול לחם אבירים טחינה ורקוד ואפיה ושאר המלאכות שבלחם אין ספק
שאינו עונש כי אם מלאכה נכבדת ותענוג להמציא מזון נבחר מסכים לחיי האדם ולאורך
ימיו בטבע כמ"ש (תהלים ק"ד ט') ולחם לבב אנוש יסעד. וידוע שבבריאת האדם
לא נאמר שתוציא הארץ גלוסקאו' אבל אמר הנה נתתי לכם את כל עשב והמלאכה תעזור אל
הטבע והיא אשר המציאה היגיעות ההם בעשיית הפת לתכלית התענוג ותאות המזון הטוב. לא
בדרך עונג הנה א"כ כל הדברים שנאמרו בעונש אדם היו טבעיים אליו ולא בדרך קללה
ועונש:
הפסוק הקשור:
[בראשית ג יז-יט] וּלְאָדָם אָמַר
כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ
לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן
תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב
הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל
לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה
וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.
[תרגום יונתן] וּלְאָדָם אָמַר אֲרוּם
קְבֵלַת לְמֵימַר אִנְתְּתָךְ וְאָכָלְתְּ מִן פֵּירֵי אִילָנָא דְפַקִידְתָּךְ
לְמֵימַר לָא תֵיכוּל מִנֵיהּ לוּטָא אַרְעָא בְּגִין דְלָא חַוִיאַת לָךְ חוֹבָךְ
בַּעֲמַל תַּכְלִינָהּ כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ:
וְכוּבִין וְאַטְדִין תִּצְמַח וְתַרְבֵּי בְּדִילָךְ וְתֵיכוֹל יַת
עִשְבָּא דְעַל אַפֵּי בְּרָא עָנֵי אָדָם וְאָמַר בְּבָעוּ רַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ
יְיָ דְלָא נִתְחַשֵׁב כִּבְּעִירָא דְנֵיכוֹל עִיסְבָּא דְאַפֵּי בְּרָא נֵיקוּם
כְּעַן וְנִלְעֵי בְּלֵיעוּת יְדַיי וְנֵיכוֹל מָזוֹן מִן מְזוֹנָא דְאַרְעָא
וּבְכֵן יִתְאַפְרֵשׁ כְּעַן קָדָמָךְ בֵּין בְּנֵי אֵינָשָׁא וּבֵין בְּנֵי
בְּעִירָא: בְּלֵיעוֹת כַּף יְדָךְ
תֵּיכוֹל מְזוֹנָא עַד דְתֵיהֲדוֹר לְעַפְרָא דְמִינָהּ אִיתְבְּרִיאַת אֲרוּם
עַפְרָא אַנְתְּ וּלְעַפְרָא תְּתוּב דְמִן עַפְרָא אַנְתְּ עָתִיד לְמֵיקוּם
לְמִתַּן דִינָא וְחוּשְׁבְּנָא עַל כָּל מַה דַעֲבַדְתְּ בְּיוֹם דִינָא רַבָּא:
[תרגום יונתן בעברית] "ולאדם אמר: מכיוון שקיבלת את דברי
אשתך, ואכלת מפרי האילן שציוויתיך לאמור 'לא תאכל ממנו' – ארורה האדמה בגללך [על
שלא הראתה לך את חטאך]; בעמל תאכלנה כל ימי חייך.
וקוצים ודרדרים תצמיח ותירבה בשבילך,
ותאכל את עשב פני השדה.
ענה אדם ואמר: 'בבקשה, רחמים מלפניך ה'! שלא
נחשב כבהמה שנאכל את עשב פני השדה. נקום כעת ונעמול בעמל ידיי, ונאכל מזון ממזון
הארץ [לחם], ובכך יובדל כעת לפניך בין בני האדם ובין בני הבהמה'.
[ענה לו ה'] : 'בעמל כף ידך תאכל מזון, עד שתחזור לעפר שממנו נבראת; כי עפר אתה
ולעפר תשוב; ומן העפר אתה עתיד לקום לתת דין וחשבון על כל מה שעשית, ביום הדין
הגדול'."
בשאלה זו, דון יצחק אברבנאל ע"ה
מנתח את חמשת מרכיבי העונש של אדם הראשון ומוכיח שכולם הם תופעות טבעיות שהיו
קיימות (או היו אמורות להיות קיימות) גם לפני החטא:
1. הצורך לעבוד את האדמה
("אֲרוּרָה הָאֲדָמָה"):
- האדמה תמיד הצריכה עבודה.
- ההוכחה: עוד לפני החטא כתוב
"וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה), וגם
"וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". אם כך,
העבודה הייתה חלק מתפקידו המקורי של האדם, ולא תוצאה של קללה.
2. התלות בגשם ובעצב
("בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה"):
- ה"עצבון" מפורש כאן
כהמתנה וחרדה לגשם.
- אבל הכתוב אמר עוד קודם
ש"כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים". כלומר, התלות בגשם היא חוק טבע
בסיסי בבריאת הצמחים, ולא עונש מיוחד.
3. צמיחת עשבים שוטים ("וְקוֹץ
וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ"):
- זהו חוק בטבע: בכל מקום שבו
צומחת תבואה ("דבר מורכב"), תמיד יצמחו לצידה גם עשבים טפילים
("מותרות"). זהו חלק בלתי נפרד מהטבע של האדמה, ולא קללה חדשה.
4. אכילת הצומח ("וְאָכַלְתָּ אֶת
עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה"):
- הרי כבר ביום השישי נאמר
בפירוש: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע...
לְאָכְלָה". אז מה החידוש או העונש כאן? זה היה התפריט המקורי!
5. המאמץ בהכנת הלחם ("בְּזֵעַת
אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם"):
- המלאכה הכרוכה בהכנת לחם
(טחינה, לישה, אפייה) היא לא עונש, אלא זכות ומעלה. היא זו שמאפשרת
לאדם ליצור מזון משובח ומזין ("לחם לבב אנוש יסעד") שמבדיל אותו
מהחיה.
- דון יצחק אברבנאל ע"ה אומר
שהיגיעה הזו היא "מלאכה נכבדת ותענוג" ולא סבל.
הערה לגבי תרגום יונתן (שפותר את
הבעיה):
תרגום יונתן (בפסוק י"ח) מתמודד
עם הבעיה הזו בדיוק:
הוא מוסיף דיאלוג
שלא כתוב בתורה.
כשאדם שומע
"וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", הוא נחרד! הוא פונה לקב"ה
ואומר:
"שלא
נחשב כבהמה שאוכלת עשב "!
אדם מבקש:
"נִלְעֵי בְּלֵיעוּת יְדַיי" (נעמול בעמל ידינו) ובתמורה נאכל
"מזון" (לחם) ולא עשב.
כלומר, לפי
יונתן, העבודה הקשה ("בזעת אפך") היא בעצם התשובה לתפילתו של אדם.
היא לא העונש המקורי, אלא "המתקת הדין" שמאפשרת לאדם לשמור על כבודו
האנושי ולהיבדל מהבהמה. זה מתחבר נהדר לטיעון של דון יצחק אברבנאל ע"ה שהעבודה
היא "מעלה".
תרגום יונתן לעברית:
"ולאדם אמר: מכיוון שקיבלת את דברי
אשתך, ואכלת מפרי האילן שציוויתיך לאמור 'לא תאכל ממנו' – ארורה האדמה בגללך [על
שלא הראתה לך את חטאך]; בעמל תאכלנה כל ימי חייך.
וקוצים ודרדרים תצמיח ותירבה בשבילך,
ותאכל את עשב פני השדה.
ענה אדם ואמר: 'בבקשה,
רחמים מלפניך ה'! שלא נחשב כבהמה שנאכל את עשב פני השדה. נקום כעת ונעמול בעמל
ידיי, ונאכל מזון ממזון הארץ [לחם], ובכך יובדל כעת לפניך בין בני האדם ובין בני
הבהמה'.
[ענה לו ה':] 'בעמל כף ידך תאכל מזון, עד שתחזור
לעפר שממנו נבראת; כי עפר אתה ולעפר תשוב; ומן העפר אתה עתיד לקום לתת דין וחשבון
על כל מה שעשית, ביום הדין הגדול'."
הנקודות המהפכניות בתרגום:
- הדיאלוג המוסף (תפילת אדם): בתורה נראה שגזר הדין
"בזעת אפיך" הוא עונש חד-צדדי. תרגום יונתן מגלה שזה היה משא
ומתן.
- הגזירה המקורית הייתה:
"וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (כמו חיה).
- אדם נחרד ומבקש: תן לי לעבוד
קשה ("נלעי בליעות ידיי") ובלבד שלא אהיה כמו בהמה.
- המסקנה: העבודה הקשה
("בזעת אפיך") אינה הקללה, אלא התיקון והכבוד האנושי. היא מה שמבדיל אותנו
מהחיות. זה עונה בדיוק לטיעון של אברבנאל שהעבודה היא "מעלה".
- יום הדין ותחיית המתים: בסוף הפסוק, יונתן מוסיף שהמוות
("אל עפר תשוב") אינו הסוף. הוא מכניס את האמונה בתחיית המתים
ובדין וחשבון עתידי לתוך הפסוקים הראשונים של התורה.
שאלה: גם בפסוקים אלה, ובשאלה של דון
יצחק אברבנאל ע"ה, אפשר להגיד שעולם גן עדן לפני החטא היה שונה מהעולם מחוץ
גן עדן אחרי החטא. לכן, העונש והקללה, הן השינוי, הנפילה, בגורל האדם.
זה נכון! הקו המחשבתי הוא עקבי,
הגיוני ופותר את כל הקשיים שדון יצחק אברבנאל ע"ה העלה גם בשאלה זו.
יש כאן את אותו עקרון בדיוק: העונש הוא לא המצב עצמו, אלא הירידה מהמצב העליון למצב
הנמוך.
1. "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה" – שינוי
במערכת היחסים עם הטבע
- בגן עדן (לפני החטא): הטבע
שירת את האדם. העבודה ("לעבדה ולשמרה") הייתה כנראה רוחנית או
פיזית-עדינה, ללא חיכוך וללא מאמץ. האדמה נתנה את כוחה ברצון.
- בחוץ (אחרי החטא): הטבע "מורד"
באדם. האדמה לא נותנת פירות בקלות, היא מצמיחה קוצים ודרדרים. האדם צריך
להילחם בטבע כדי להוציא ממנו לחם.
- התשובה לאברבנאל: דון יצחק אברבנאל
ע"ה צודק שקוצים הם דבר טבעי בעולם שלנו. אבל, בעולם של גן עדן, המציאות
הזו לא הייתה קיימת. הנפילה היא המעבר מעולם אידיאלי לעולם של מאבק הישרדותי.
2. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ" – שינוי במהות
הפרנסה
- בגן עדן: הפרנסה
הייתה זמינה, כמו אוויר לנשימה. לא היה פער בין הרצון לאכול לבין האכילה.
- בחוץ: נוצר פער אדיר שנקרא "זמן
ומאמץ". צריך לחרוש, לזרוע, לחכות לגשם, לקצור, לטחון.
- התשובה לדון יצחק אברבנאל
ע"ה: אברבנאל
צודק שהכנת לחם היא מלאכה מכובדת המבדילה אותנו מן הבהמה. אבל הצורך
לעבוד קשה כל כך רק כדי לשרוד ("בזעת אפיך") הוא הירידה. המלך הפך
לפועל יצור.
3. החיבור לתרגום יונתן (הפחד להפוך
לבהמה)
זה מתחבר נפלא
לתרגום יונתן שראינו:
אדם הראשון
מבין שהעולם השתנה. הוא מבין שבעולם החדש והמקולקל, האדמה מצמיחה עשב כמו לבהמות.
הוא נחרד מהירידה הזו ("דְלָא נִתְחַשֵׁב כִּבְּעִירָא" – שלא נחשב
כבהמה).
לכן, העבודה
הקשה היא "רע במיעוטו" – היא הדרך היחידה לשמור על צלם אנוש בתוך עולם
שנפל.
לסיכום הגישה המדרשית על שלושת
העונשים הצלחה
לבנות תמונת עולם שלמה:
- הנחש: נפל מדרגת "חיה
תבונית" לזוחל.
- האישה: נפלה
מלידה רוחנית/הרמונית ללידה פיזית כואבת.
- האדם: נפל מחיים של שפע אלוהי
לחיים של מלחמת הישרדות בטבע.
בכולם, דון יצחק אברבנאל ע"ה
צודק ש"זהו הטבע כיום", והגישה המדרשית צודקת ש"העונש הוא שהפכנו
להיות כפופים לטבע הזה".
התורה היא 'המתכון' של חזרה לגן עדן
על פני אדמות? זה בימות המשיח, או אפילו לפני ביאתו? זה נכון לכול העולם, כולל
הנוכרים, או רק לבני ישראל? או גן עדן זה העולם הבא?
1. התורה כ"מתכון" לחזרה לגן
עדן
אם החטא היה ה"קלקול" שגרם
לגירוש מגן עדן ולשינוי הטבע (נפילה), הרי שהתורה היא התיקון.
- עץ החיים: התורה
נקראת "עץ חיים למחזיקים בה". זהו רמז ברור לכך שהיא התחליף (או
הדרך חזרה) לעץ החיים שבגן עדן.
- החזרה לאיזון: המצוות נועדו לרסן את
ה"נחש" (היצר), לעדן את ה"חומר" (הגוף) ולהחזיר את האדם
למצב שבו הרוח שולטת בחומר – בדיוק כמו שהיה בגן עדן.
2. מתי זה קורה? (עכשיו או בימי המשיח?)
יש כאן תהליך של "בנייה":
- עכשיו (לפני ביאת המשיח): אנחנו
בשלב ה"בישול" לפי המתכון. כל אדם שמקיים מצווה, מתקן את המידות
שלו ומתגבר על היצר – יוצר לעצמו ולסביבתו "גן עדן קטן". אנחנו
מתקנים את העולם טיפין-טיפין.
- ימות המשיח: זהו שלב
ה"ארוחה". זהו הזמן שבו התיקון המצטבר יושלם, והמציאות העולמית
תחזור (ואף תעלה) למדרגה של שלום וידיעת ה'.
3. האם זה לכל העולם או רק לישראל?
החזון היהודי הוא עולמי לחלוטין, אבל עם חלוקת תפקידים:
- בני ישראל: יש
להם תפקיד של "ממלכת כהנים". הם צריכים לשמור על
ה"מתכון" המחמיר והמפורט (613 מצוות) כדי להוביל את העולם ולקדש את
שם ה'.
- אומות העולם: גם הן חלק מהתיקון!
התורה מחייבת אותן ב"שבע מצוות בני נח" (מוסר בסיסי, איסור רצח,
גזל, עריות וכו').
- החזון הסופי: הנביאים
מתארים עתיד שבו כל העולם יחזור לגן עדן עלי אדמות: "וְכִתְּתוּ
חַרְבוֹתָם לְאִתִּים... לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרֶב" (ישעיהו ב').
הגאולה היא לא רק ליהודים, אלא לאנושות כולה שתכיר בבורא עולם.
4. איפה זה "גן עדן"? (בשמיים
או בארץ?)
זוהי נקודה קריטית בהשקפה היהודית.
- יש מושג של "גן עדן"
לנשמות אחרי המוות (עולם הנשמות).
- אבל התכלית הסופית
("עולם הבא" במובן הרחב, או "ימות המשיח") היא כאן,
בעולם הזה.
היהדות לא שואפת לברוח מהעולם הפיזי לשמיים, אלא להוריד את השמיים לארץ. המטרה היא להפוך את העולם הגשמי הזה למקום קדוש ומתוקן, שבו הגוף והנשמה חיים באידיאליות – בדיוק כמו אדם הראשון בגן עדן לפני החטא.
התורה היא המדריך המעשי איך לתקן את
השברים, צעד אחר צעד, עד שנגיע אם ירצה ה' למצב שבו העולם כולו, יהודים וגויים,
יחזור להיות "גן עדן" – מקום שבו "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'
כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".
הרעיון הוא לא רק "חזרה"
למצב הראשוני, אלא אפילו עלייה למדרגה גבוהה יותר, כי גן עדן
שאחרי התיקון הוא גן עדן שנבנה בעמל וביגיעה ("בזעת אפיך"), ולכן הוא
יציב ונצחי יותר מגן העדן הראשון שניתן במתנה.
