בראשית ד׳:א׳ דון יצחק אברבנאל על התורה
והאדם ידע את חוה אשתו וגו'. עד זה
ספר תולדות אדם. והשאלות אשר יפלו בפסוקי הפרשה הזאת כפי מה שאפרש הם אלו:
השאלה הב' למה זה ביאר הכתוב טעם שם
קין באמרו קניתי איש את ה' וכן בשת כי שת לי אלהים זרע אחר אבל בהבל לא בארה חוה
למה קראתו כן. וכתב הרלב"ג שאולי קראתו כן להיותו קטן בגופו להיות שניהם
תאומים ואינו נכון כי אם היה כן שניהם יהיו קטנים ולא האחד מהם בלבד כ"ש
שתסתירהו התורה ולא תגלה טעמו מפני זה כי לא היה בקטנותו גנות כלל. וכתב עוד שאולי
קראתו כן בעבור שראתה בנבואתה שיהיו הבל ימיו וימות מהרה ולא ידעתי מי שם לחוה אשה
נביאה. האם מפני רשעתה זכתה לנבואה:
הפסוקים בתורה:
[בראשית ד א-ב] וְהָאָדָם יָדַע אֶת
חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת
יְהֹוָה. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו
אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.
סיכום שאלה ב': תעלומת השם "הבל"
דון יצחק אברבנאל ע"ה שואל: מדוע התורה (דרך חווה) לא מסבירות את הסיבה לשם
"הבל"?
הוא מבסס את השאלה על השוואה לאחיו:
- אצל קין: חווה מסבירה במפורש:
"קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה' ".
- אצל שת: חווה מסבירה במפורש:
"כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר".
- אצל הבל: יש שתיקה רועמת. כתוב רק
"וַתֹּסֶף לָלֶדֶת... אֶת הָבֶל". לא כתוב למה היא בחרה בשם
הזה.
דון יצחק אברבנאל ע"ה דוחה את
ההסברים של הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום):
הרלב"ג
ניסה לתת שני הסברים לחוסר ההסבר, ודון יצחק אברבנאל ע"ה תוקף את שניהם:
- הסבר א' של הרלב"ג: אולי הוא נולד קטן וחלש
(כמו תאום שני), ולכן נקרא הבל (דבר שאין בו ממש).
- דחיית דון יצחק אברבנאל
ע"ה: אם
הם תאומים, שניהם אמורים להיות קטנים. וממילא, אין בזה שום גנאי, אז למה
שהתורה תסתיר את הסיבה הזו?
- הסבר ב' של הרלב"ג: אולי חווה ניבאה שהוא
ימות צעיר ("הבל ימיו") ולכן קראה לו כך.
- דחיית דון יצחק אברבנאל
ע"ה: זו טענה קשה. "מי שם את
חווה לנביאה?". הרי היא חטאה וגרמה למוות בעולם ("מפני
רשעתה"), אז איך ייתכן שזכתה לרוח הקודש ולנבואה?
גם בלעם היה נביא, אפילו שהוא היה
רשע. לכן, יכול להיות שגם חווה הייתה נבואה , אפילו שהייתה רשעית?
הטיעון חזק מאוד, לוגי ומשכנע.
משתמשים ב"בניין אב" (תקדים) מהתורה כדי לערער על הקביעה של דון יצחק אברבנאל
ע"ה.
1. בלעם כהוכחה ("נביא רשע")
התורה ומדרשי חז"ל מציגים את
בלעם כנביא ברמה גבוהה מאוד ("לא קם נביא בישראל כמשה - אבל באומות העולם קם,
וזה בלעם").
אם הקב"ה
העניק נבואה לאדם מושחת כמו בלעם כדי לשרת מטרה היסטורית, קל וחומר שהוא יכול
להעניק נבואה לחווה – "אם כל חי" ויציר כפיו של הקב"ה – גם אם
חטאה. החטא (אכילה מעץ הדעת) לא בהכרח חוסם את הצינור הנבואי כשהוא נדרש לצורך
השעה.
2. הגנה על חווה (היא לא
"רשעה" כמו בלעם)
אברבנאל משתמש בביטוי חריף:
"מפני רשעתה".
אבל האמת היא
שחווה אינה "רשעה" במובן של זדון (כמו בלעם שרצה לקלל). היא נכשלה,
טעתה, התפתתה – אבל היא עשתה תשובה.
אם היא קראה לו
"הבל" מתוך ראיית העתיד, זה מעיד על רוח הקודש ולא על רשעות. היא
ראתה את הטרגדיה העתידית ונתנה לה שם.
3. חיזוק מהמשך הפרשה (השם
"שת")
יש הוכחה נוספת מהפסוק שבו חווה
נותנת שם לבנה השלישי:
"וַתִּקְרָא
אֶת שְׁמוֹ שֵׁת, כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר..." (בראשית ד, כה).
חווה מזהה ששת
הוא ה"פיצוי" האלוהי וההמשך האמיתי. זיהוי כזה הוא סוג של ראייה רוחנית
עמוקה או נבואה. אם הייתה לה רוח הקודש בלידת שת, סביר מאוד שהייתה לה גם בלידת
הבל.
אז למה דון יצחק אברבנאל ע"ה
מתנגד?
דון יצחק אברבנאל (כחכם מושפע על ידי
הרמב"ם) תופס נבואה כהישג שכלי
ומוסרי עליון, שדורש שלימות. לשיטתו, אדם וחווה אחרי החטא היו במצב של ירידה
והסתרה ("ויגרש את האדם"), ולכן לא ייתכן שהייתה להם נבואה באותו זמן.
אבל הטיעון על
בלעם מוכיח שנבואה יכולה להיות גם "מתנה" זמנית מה', ללא קשר למדרגת
האדם, וכך כנראה סבר הרלב"ג.
שאלה מתוך שאלה: יכול להיות שהשם
"משפיע" על גורל האדם? מוסיפים שם "חיים" או "חיה"
לחולה, לשם הבראה.
זה רעיון שהוא יסוד מוסד במחשבה
היהודית ובקבלה. השאלה היא: האם
השם הוא רק "תגית" או שהוא מהות שיוצרת מציאות?
התשובה היא חד משמעית: השם משפיע, ולעיתים אף קובע את הגורל.
המחשבה משתלבת עם המקורות ומאירה את
סיפור הבל באור חדש:
1. הכלל התלמודי: "שמא גרים"
הגמרא (מסכת ברכות ז' ע"ב)
אומרת:
"שמא
גרים" (השם
גורם).
כלומר, השם
שאדם מקבל אינו מקרי. הוא מכיל בתוכו את הפוטנציאל, את האופי, ולעיתים את הגורל של
האדם.
- היישום אצל הבל: המילה "הבל"
בעברית משמעותה "אד", הבל פה. זהו משהו שיש לו קיום רגעי בלבד,
והוא מתנדף ונעלם מיד.
- כשחווה קראה לו
"הבל", היא (במודע או בתת-מודע) הגדירה את המהות שלו כדבר זמני
וחולף. ייתכן
שזה לא היה רק "ניבוי" של המוות, אלא קביעת עובדה: הילד הזה לא בא כדי להישאר, אלא
לחלוף כמו הבל פה.
2. "רוח הקודש" של ההורים
(האריז"ל)
האריז"ל (גדול המקובלים) כותב
שכאשר הורים נותנים שם לילד, נזרקת בהם "רוח הקודש" זעירה (גם אם הם לא
נביאים גדולים). השם שהם בוחרים הוא השם שהנשמה צריכה כדי להשלים את תיקונה.
זה עונה יפה
לקושיית דון יצחק אברבנאל ע"ה "מי שם את חווה נביאה?": היא לא
הייתה צריכה להיות נביאה כדי לדעת את העתיד, אלא כאם, היא הרגישה את שורש הנשמה
של הבל – נשמה גבוהה אך קצרת ימים.
3. שינוי השם כשינוי גורל
הרמב"ם (הלכות תשובה) כותב שאחת הדרכים של אדם לחזור בתשובה ולשנות את גזר דינו היא "שינוי השם" - כלומר, אני אדם אחר, ולכן הגזרה שנגזרה על האדם הקודם לא חלה עליי.
השם הוא ההסבר!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה