בראשית ב׳:ד׳ דון יצחק אברבנאל על
התורה
אלה תולדות השמים והארץ וכו'. עד לשמור
דרך עץ החיים. הנה בפרשה הזאת הגדולה בכמותה וסודותיה שיערתי שמנה חלקים. האחד הוא
בהקדמת תחלתו אלה תולדות השמים וגו' עד והשקה את כל פני האדמה. והחלק הב' הוא בספור
יצירת האדם תחלתו וייצר ה' אלהים את האדם עד ויהי האדם לנפש חיה. והחלק הג' הוא בספור
הגן ונהרותיו תחלתו ויטע ה' אלהים עד לעבדה ולשמרה. והחלק הד' הוא בספור מה מצוה השם
לאדם תחלתו ויצו ה' אלהים עד מות תמות. והחלק הה' הוא ביצירת האשה וזווגה עם אדם תחלתו
ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם עד והיו לבשר אחד. והחלק הששי הוא בחטא אדם תחלתו
והנחש היה ערום עד הנחש השיאני ואוכל. והחלק השביעי הוא בעונש אדם והאשה וקללותיהם
תחלתו ויאמר ה' אלהים אל הנחש עד כתנות עור וילבישם. והחלק הח' הוא מגרוש האדם מג"ע
תחלתו מן האדם היה כאחד ממנו עד לשמור את דרך עץ החיים. והנני מעיר הספקות והשאלות
אשר שערתי בכל פסוקי הפ' הזאת וחלקיה אח"כ נבקש דרך או דרכים נאותים וראויים לתשובתם
עם פירושי הפסוקים:
השאלה הל"ח באמרו ויקרא האדם שם אשתו
חוה כי היא היתה אם כל חי ויקשה זה מג' פנים. הא' למה נזכר זה אחרי הקללות וקודם
עשיית הכותנו'. הב' ומה ראה האדם לקרא לאשתו שם חדש בהיות שכבר קראה אשה. והג' למה
קראה חוה כי בבחינת היותה אם כל חי היה ראוי לקרא חיה אבל לא חוה ועם היות
שהוא"ו והיו"ד מתחלפים תמיד תשאר השאלה למה לא קראה חיה באותיותי' כי אם
חוה באותיות מתחלפות אף שאמרו כי היא היתה אם כל חי יראה בלתי צודק כי היא היתה אם
כל מין האדם לא אם כל סוג החי הכולל למדבר ולבלתי מדבר:
הפסוק הקשור לשאלה:
[בראשית ג כ] וַיִּקְרָא הָאָדָם
שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כׇּל חָי.
[תרגום יונתן] וּקְרָא אָדָם שׁוּם
אִיתְּתֵיהּ חַוָה אֲרוּם הִיא הֲוַת אִימָא דְכָל בְּנֵי נְשָׁא:
[תרגום לעברית] וקרא אדם שם אשתו
חווה, כי היא הייתה האם של כל בני האדם.
פירוש רש"י:
חַוָּה – נוֹפֵל עַל לְשׁוֹן
"חַיָּה" שֶׁמְּחַיָּה אֶת וְלָדוֹתֶיהָ. כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר (קהלת ב,כב): "מֶה הֹוֶה לָאָדָם" בִּלְשׁוֹן "הָיָה".
פירוש אבן עזרא:
ויקרא. חוה — הוי"ו והיו"ד מתחלפים; וכן: "הנה יד ה'
הויה" (שמות ט ג). "ואתה הוה להם למלך" (נחמיה ו ו). ולא קראה ביו"ד, כי מה הפרש יש בין שמה ובין שם
החיות?: אם כל חי — מבני אדם:
סיכום שאלה ל"ח: הבעיות בשם
"חווה" ובתזמון נתינתו
אברבנאל מקשה שלוש קושיות על הפסוק
"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה":
1. הבעיה בתזמון ("למה נזכר זה
אחרי הקללות?"):
- זהו הקושי הגדול ביותר. למה
הפסוק הזה מופיע דווקא כאן?
- מבחינת הרצף הסיפורי, הוא קוטע
את המהלך: הקב"ה מקלל את האדם (פסוק י"ט) -> אדם נותן שם לאשתו (פסוק כ') -> הקב"ה עושה להם כותנות עור
(פסוק כ"א).
- אברבנאל שואל: מה הקשר בין
הקללה על המוות ("וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב") לבין קריאת שם שמסמל חיים?
2. הבעיה בצורך ("מה ראה האדם
לקרוא לאשתו שם חדש?"):
- הרי אדם כבר נתן לה שם בפרק ב'
(פסוק כ"ג): "לְזֹאת
יִקָּרֵא אִשָּׁה".
- אם כך, למה הוא צריך לתת לה שם
נוסף עכשיו? מה השתנה שמצריך הגדרה מחדש של זהותה?
3. הבעיה הלשונית והמהותית ("למה
קראה חווה ולא חיה?"):
- אם הסיבה לשם היא "כִּי
הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי", השם
המתבקש הוא "חַיָּה". למה אדם בחר בשם
"חַוָּה"?
- אברבנאל מודע לכך שאותיות ו'
ו-י' מתחלפות (כמו שרש"י ואבן עזרא מציינים), אבל הוא עדיין מתעקש: אם
אפשר היה לקרוא לה בשם המדויק ("חיה"), למה לבחור בשם המעוות
("חווה")?
- קושי נוסף (בתוכן): הביטוי "אם כל חי"
אינו מדויק. היא האם של בני האדם, לא של כל היצורים החיים ("סוג החי
הכולל"). האם התיאור הזה לא מוגזם? (כאן תרגום יונתן שציינת פותר את
הבעיה על ידי הוספת "בני נשא").
תשובה להארה "למה נזכר זה אחרי
הקללות?"
אמרו חז"ל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". אולי זאת התשובה?
התשובה להארה היא תשובה קלאסית
ומקובלת מאוד בפרשנות היהודית. הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא
כלי חזק שפותר הרבה בעיות של סדר כרונולוגי.
למעשה, רש"י עצמו (בפירושו לפסוק זה) רומז לכיוון הזה, ויש מפרשים
שטוענים שאדם קרא לה חווה עוד לפני החטא, והתורה רק "הדביקה" את זה כאן
מסיבות עריכה.
אבל... (וכאן מגיע ה"אבל"
של אברבנאל):
דון יצחק אברבנאל ע"ה, בשיטתו
הפרשנית,
כמעט תמיד
מתנגד
לשימוש בכלל הזה אלא אם כן אין ברירה אחרת.
הוא (יחד עם
הרמב"ן) מחפש תמיד את הסיבה לסדר הדברים כפי שהם כתובים. הוא טוען
שהתורה היא לא אוסף מקרי של פסוקים, אלא סיפור מתפתח שיש בו היגיון פנימי.
אם נשתמש בתירוץ "אין מוקדם
ומאוחר", אנחנו בעצם אומרים: "זה סתם נכתב כאן, אין לזה משמעות מיוחדת".
דון יצחק אברבנאל
ע"ה מתעקש:
דווקא בגלל
שזה נכתב כאן, יש לזה משמעות עצומה!
לאדם וחווה נולד שת, שהוא אבות נח,
שהוא אבות האנושות.
המקרא מציין שנולדו לאדם עוד
"בנים ובנות". יכול
להיות שזאת נבואה, שרק חווה "כי היא הייתה האם של כל בני האדם"?
הרעיון הוא מבריק, עמוק ובעל
ראייה היסטורית רחבה.
מציעים בעצם שהשם "חווה"
הוא לא סתם תואר כבוד, אלא הצהרה נבואית של אדם הראשון, שצופה את העתיד
הרחוק (עד נח ואילך).
הנה ניתוח של הרעיון והאופן שבו הוא
עונה על הקושיות:
1. הנבואה: הניצחון על הכיליון
דון יצחק אברבנאל ע"ה שאל: למה
דווקא אחרי גזר הדין "עפר אתה ואל עפר תשוב"?
התשובה המוצעת:
ברגע שאדם שמע
על המוות, הוא היה עלול לחשוב שזה סוף הסיפור. שאין עתיד לאנושות.
פתאום, רוח
הקודש נצנצה בו. הוא ראה שדרך חווה ייוולד שת (שממנו יצא נח וממנו כל
האנושות כולה).
הוא הבין: המוות הוא זמני (לפרט), אבל החיים הם נצחיים (לכלל)!
קריאת השם היא
הרגע שבו הוא מבין שהאנושות תשרוד את החטא ואת המבול. חווה היא הצינור הבלעדי
לקיום האנושי.
2. הדיוק "אם כל בני אדם"
(בני נשא)
זה מתחבר מצוין לדיוק הקודם בתרגום
יונתן.
יש מסורות
(מדרשים) על כך שהיו "ניסיונות" קודמים או דמויות אחרות, אבל התורה
מדגישה:
רק חווה היא האם של האנושות שנשארה.
הקו של שת הוא הקו שממשיך את "צלם אלוהים".
העובדה שהיו
"בנים ובנות" נוספים לא משנה את העובדה שכל האנושות הקיימת היום
("בני נשא") מיוחסת אליה.
3. תשובה לשאלת ה"למה עכשיו?"
לפי הפירוש הזה, זהו הרגע המדויק
ביותר לקרוא לה כך.
- הקללה: "בעצב תלדי בנים" (הלידה תהיה קשה, אולי מסוכנת).
- הנחמה/הנבואה: אדם אומר לה: "אל
תפחדי מהעצב ומהקושי. למרות הקללה, ולמרות המוות שנגזר עליי, את תהיי אם
כל חי. את
תנצחי את המוות דרך הילדים".
לסיכום:
ההסבר הזה הופך
את האדם הראשון מדמות פסיבית לדמות נבואית. הוא רואה את הנצח ("שת", "נח",
"אנושות") מתוך הרגע החשוך ביותר של ההווה.
זה משתלב נהדר בחיבור הכללי על המעבר
מייאוש לתקווה ולתיקון.
שבת שלום ומבורך! הרבה בריאות ורק
בשורות טובות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה