בראשית ב׳:ד׳ דון יצחק אברבנאל על
התורה
אלה תולדות השמים והארץ וכו'. עד לשמור
דרך עץ החיים. הנה בפרשה הזאת הגדולה בכמותה וסודותיה שיערתי שמנה חלקים. האחד הוא
בהקדמת תחלתו אלה תולדות השמים וגו' עד והשקה את כל פני האדמה. והחלק הב' הוא בספור
יצירת האדם תחלתו וייצר ה' אלהים את האדם עד ויהי האדם לנפש חיה. והחלק הג' הוא בספור
הגן ונהרותיו תחלתו ויטע ה' אלהים עד לעבדה ולשמרה. והחלק הד' הוא בספור מה מצוה השם
לאדם תחלתו ויצו ה' אלהים עד מות תמות. והחלק הה' הוא ביצירת האשה וזווגה עם אדם תחלתו
ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם עד והיו לבשר אחד. והחלק הששי הוא בחטא אדם תחלתו
והנחש היה ערום עד הנחש השיאני ואוכל. והחלק השביעי הוא בעונש אדם והאשה וקללותיהם
תחלתו ויאמר ה' אלהים אל הנחש עד כתנות עור וילבישם. והחלק הח' הוא מגרוש האדם מג"ע
תחלתו מן האדם היה כאחד ממנו עד לשמור את דרך עץ החיים. והנני מעיר הספקות והשאלות
אשר שערתי בכל פסוקי הפ' הזאת וחלקיה אח"כ נבקש דרך או דרכים נאותים וראויים לתשובתם
עם פירושי הפסוקים:
השאלה הל"ז למה זה במ"ש ית' כי
שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ ולא נאמר כזה אל האשה כי שמעת לקול הנחש ותאכל מן
העץ. וידוע שיותר מגונה היה שתשמע האשה אל הנחש משישמע האדם לקול אשתו ושניהם
נצטוו שלא יאכלו מן העץ ולכן היה ראוי שיוכיחם בשוה ויקשה עם זה אמרו לאדם בזעת אפך
תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי בידוע כי אחרי מות האדם ושובו אל האדמה לא יאכל לחם
בזעת אפו ולא בלתה:
הפסוק הקשור:
[בראשית ג טז] אֶל הָאִשָּׁה אָמַר
הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל
אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשׇׁל בָּךְ.
[בראשית ג יז-יט] וּלְאָדָם אָמַר
כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ
לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן
תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב
הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל
לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה
וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.
סיכום שאלה ל"ז: חוסר הסימטריה
בתוכחה והגדרת הזמן המיותרת
1. למה רק אדם הואשם ב"שמיעה
לקול" המפתה? (חוסר סימטריה)
- העובדה: כשהקב"ה
פונה לאדם, הוא פותח בסיבה: "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ".
- ההשוואה: כשהוא פנה לאישה (בפסוק
ט"ז), הוא לא אמר לה "כי שמעת לקול הנחש", אלא ישר פירט את
העונש.
- הקושי הלוגי: היה ראוי יותר להאשים
את האישה על כך ששמעה לקול הנחש. מדוע? כי זה "יותר מגונה" (יותר
גרוע/מביש) שבן אדם ישמע בקול חיה, מאשר שאיש ישמע בקול אשתו (שהיא אדם
כמוהו).
- השאלה: אם
שניהם חטאו בכך שהקשיבו למסית, למה התורה מדגישה את ההקשבה אצל אדם ומתעלמת
ממנה אצל חווה?
2. למה לציין שהעבודה היא "עד
המוות"? (יתירות)
- העובדה: הקב"ה
אומר לאדם: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל
הָאֲדָמָה".
- הקושי: זה נראה משפט מיותר
ומובן מאליו. הרי ברור לכולם שאחרי שאדם מת וחוזר לאדמה, הוא מפסיק לאכול לחם
ומפסיק להזיע. אין צורך לציין שהעבודה תיפסק במוות, כי המתים אינם עובדים
ואינם אוכלים.
- השאלה: מה באה התוספת "עד
שובך אל האדמה" לחדש או ללמד אותנו?
לגבי ההארה: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ
תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה".
אולי לרמז שבעולם הבא, אולי אפילו
בימות המשיח, אחרי תחיית המתים, החיים לא גשמיים, לא חומריים, לא "מזיעים",
לא אוכלים ולא שותים?
השאלה בעצם עונה לדון יצחק אברבנאל
ע"ה שהמילים "עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה" אינן ציון זמן טכני
("כשמתים מפסיקים לעבוד"), אלא הבטחה רוחנית או גבול גזרה למהות
החיים הגשמיים.
הנה איך ההארה משתלבת עם המקורות
ועונה על שאלת דון יצחק אברבנאל ע"ה:
1. החיבור לדברי חז"ל (מסכת ברכות
יז ע"א)
ההשערה ש"לא אוכלים" בעולם
הבא היא דעה מרכזית ביהדות.
רב (האמורא)
היה רגיל לומר:
"העולם
הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה... אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים
מזיו השכינה".
לפי זה, הפסוק אומר לאדם:
העונש של
"בזעת אפך תאכל" הוא זמני. הוא קשור רק למצב שבו אתה "בשר
ודם" מחובר לאדמה. ברגע שתיפרד מהגוף החומרי ("שובך אל האדמה" -
הגוף חוזר, הנשמה עולה), תשתחרר מהצורך באוכל ומהצורך בזיעה.
זה לא משפט
מיותר, אלא נחמה. הקללה
אינה נצחית לנשמה, אלא רק לגוף.
2. רמז לתחיית המתים (לפי הרמב"ם)
צוינו ימות המשיח ותחיית המתים.
הרמב"ם
(בהלכות תשובה) טוען בדיוק את מה שנכתב: התכלית הסופית היא קיום רוחני ללא גוף
גשמי שזקוק לאוכל.
לשיטתו, הפסוק
מדגיש שכל הדרמה הזו של "לחם" היא אפיזודה חולפת בהיסטוריה של הנשמה.
3. הקשר לתרגום יונתן
בתרגום יונתן לפסוק הזה (י"ט)
הוא הוסיף בסוף: "וּמִן
עַפְרָא אַנְתְּ עָתִיד לְמֵיקוּם... בְּיוֹם דִינָא רַבָּא"?
הוא ראה במילים
"ואל עפר תשוב" רמז למה שקורה אחרי המוות ולתחיית המתים. הפסוק
לא מדבר רק על סוף החיים, אלא על המעבר לשלב הבא של הקיום.
הפסוק בא לומר שה"אכילה"
עצמה (הצורך ההישרדותי בחומר) היא מצב לא טבעי לנשמה, שנוצר בעקבות החטא, והוא
יסתיים כשהתיקון יושלם והאדם יחזור למצבו הרוחני.
לגבי ההארה: "כִּי שָׁמַעְתָּ
לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ".
יכול להיות שההאשמה הזאת כלפי האיש,
יותר חמורה מאשר האשמה של האישה? הרי כתוב בהמשך הפסוק "וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ
אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ".
הגבר מקובל כעד. האישה פחות, יש
מקרים רבים שבהם האישה לא מקובלת כעד. לכן, יכול להיות שהציפיות מהאיש גבוהות
מהציפיות מהאישה? האיש אמור לעמוד בפיתוים עיתן יותר מאשר האישה? לפי אותה מחשבה
של קביעת העדות?
1. הפער בציווי: "אשר
ציוויתיך" (ישיר מול עקיף)
יש הבדל עובדתי דרמטי:
- אדם שמע את הציווי ישירות מפי
הגבורה (לפני שחווה נבראה).
- חווה שמעה את הציווי מפי אדם
(כלי שני).
לכן, כשאדם אוכל, הוא מורד במי שדיבר
אליו ישירות. זה חמור יותר מאשר מישהי שטועה במידע שקיבלה ממישהו אחר. המילים
"אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ" (בלשון יחיד זכר) הן כתב האישום החריף ביותר.
2. אנלוגיית העדות: יציבות מול השפעה
החיבור שלך לדיני עדות הוא מקורי
ומעניין.
- מהו עד? עד
הוא מי שראה את האמת וצריך להעיד עליה ביושר, בלי להיות מושפע מלחצים או
מרגשות. עליו להיות "יציב".
- הכישלון של אדם: אדם
הראשון היה אמור להיות ה"עד" של דבר ה' בעולם. הוא היה צריך לעמוד
יציב מול חווה ולהגיד: "אני שמעתי אחרת".
- הכניעה: העובדה
שהוא "שמע לקול אשתו" (כלומר, קיבל את דעתה כנגד הידיעה הברורה
שלו) היא כניעה של כוח השיפוט והאחריות.
הקב"ה אומר לאדם: "אני
נתתי לך אחריות של 'עד' ושל 'מצווה'. הציפייה ממך הייתה להחזיק באמת הזו גם
כשהופעל עליך לחץ רגשי (קול אשתך). הכישלון שלך הוא בוויתור על האחריות הזו".
3. תשובה לאברבנאל: למה "כי שמעת
לקול..."?
אברבנאל שאל: למה אצל האישה לא
הוזכרה השמיעה לקול הנחש?
לפי ההסבר שלך,
התשובה היא:
אצל האישה,
הבעיה המרכזית הייתה המעשה (האכילה) והפיתוי.
אצל האדם,
הבעיה המרכזית הייתה הוויתור על הסמכות והאחריות. הוא החליף את "קול ה'" (ששמע ישירות)
ב"קול אשתו". לכן אצלו, עצם ה"שמיעה" לאחרים היא-היא שורש
החטא.
לסיכום:
ההסבר הנוכחי
מציב היררכיה של אחריות: מי שקיבל הוראה ישירה ומי שאמור להוביל, נשפט בחומרה רבה
יותר כשהוא נגרר אחרי אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה