וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר בראשית פרשת בראשית:

[בראשית א כח] וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.

[פירוש רש"י] וכבשה - חסר וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, ועוד ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורבייה ולא האשה:

א' אפשר אולי לשאול האם יש תירוץ למצווה זאת שהאיש מצווה לעשותה, בנוסף לפירוש של רש"י.

יכול להיות שבזמן התורה ואחר כך גם בזמן התלמוד וגם אחרי זה בזמן רש"י, האיש, הגבר, הוא השולט על תהליך פריה ורביה. הוא לבדו יכול למנוע תהליך זה, למשל על ידי הוצאת זרע על האדמה. לאישה אין אמצעים של מניעת הריון בתקופה ההי. לכן, על הגבר מוטלת מצוות פריה ורביה.

ב' אבל, בימינו, בשונה מהימים ההם,  המצב שונה לחלוטין. בימינו גם לאישה יש אמצעים למניעת הריון, יעלים לפחות כמו אצל הגבר, ואולי אפילו יותר יעילות.

ג' עוד יותר. בימינו האישה יכולה לבדה להביא ילד לעולם על ידי הפריה מלאכותית.

ד' לכן, יכול להיות שיש מקום לפסוק הלכה, שגם האישה מצווה בפריה ורביה, בדומה לאיש, לגבר.

מַכֵּה אִישׁ וָמֵת, מוֹת יוּמָת

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות כ"א יב] מַכֵּה אִישׁ וָמֵת, מוֹת יוּמָת.

א' כתוב מַכֵּה אִישׁ וָמֵת . יכול להיות שהמילה איש היא גם על מי שמכה וגם על מי שמוכה. ז"א, איש שמכה איש, והאיש המוכה מת, יומת גם האיש המכה.

ב' על שניהם כתוב איש ולא אדם. לפי חז"ל, אדם הוא טהור לענייני טומאה וטהרה:

[ויקרא א ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.

כאן כתוב אדם ולא איש.

ג' גם המוכה הוא איש ולא אדם טהור ללא טומאה. יכול להיות שהמוכה כן עובר על

[דברים ד ט] רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. 

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות כ"א ב] כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. 

א' התורה היא נצחית. לכן, כול הפרשות והפסוקים שבתוך התורה האלוהית, הם נכונים ורלבנטיים גם לימינו.

ב' פרשת משפטים בספר שמות דנה במצוות שיש לעשותם כלפי העבדים. אבל, בימינו אין עבדים, לפחות עבד עברי בעם ישראל.

לכן, אפשר לשאול איך מקיימים את המצוות האלה בימינו.

ג' חיפשתי ב-GOOGLE ומצאתי ששאלה זאת 'מצוות העבדים בימינו' נשאלת ולא רק פעם אחת. בין התשובות מצאתי התייחסות לסכר בנשים בישראל, ויחס לזולת.

ד' יכול להיות שאפשר למצוא עוד כוון שבו התורה תהיה כמשל עבורנו. ואפרש בהמשך.

ה' בזמן מתן התורה, העבדים היו כוח העבודה הגדול העיקרי והמשמעותי ביותר בחברה דאז. בימינו, כוח העבודה הוא העובדים השכירים. לכן, יכול להיות שאפשר להפעיל את המצוות הקשורות בעבדות לתפוס התנהגות מול ציבור השכירים בימינו. ז"א, ליחסי העבודה הקיימים בין ציבור השכירים לבין ציבור המעסיקים בימינו.

ו' אפשר לחזור לפסוק המצוטט בתחילת החיבור:

[שמות כ"א ב] כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. 

יכול להיות שהתורה מלמדת אותנו דרך ארץ שחוזה העבודה בין שכיר לבין מעסיק לא צריך להיות יותר משש שנים. כול שש שנים יש לסגור חוזה חדש. יש אולי הצדקה למצווה זאת, תוך שש שנים יש שינויים בעובד, במעביד או במעסיק, בסביבת העבודה ובשוק העבודה. לכן, יש לקחת אותם בחשבון בחוזה החדש.

ז' [שמות כ"א ג] אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.

היום, העובד מקבל כסף בסוף העסקתו, כאשר החוזה נגמר, למשל קרן פיצויים וקרן השתלמות. לעניות דעתי, הסיבה לקיום קרנות אלה היא אי-תשלום מס הכנסה על כספי הקרן, מן סוג של פטור מס הכנסה על תכניות חיסכון. אבל דווקא בזמן האחרון, כלכלנים אומרים שהפטור ממס הכנסה על הכספים האלה לא מוצדק ולא ענייני. יותר מזה, גם המעסיק לפעמים לוקח את הכסף הזה לעצמו לא מפקיד אותו בקרן העובד.

יכול להיות שהתורה מלמדת אותנו דרך ארץ שכול הכסף של השכר יש לשלמו לעובד מיד אחרי עבודתו, על בסיס יומי, שבועי, או חודשי, ולא בסוף העסקתו.

יכול להיות שדבר זה נתמך גם על ידי שני פסוקים אחרים בתורה:

[דברים כ"ד יד] לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ :

[ויקרא י"ט יג]  לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר:

ח' [שמות כ"א ד]  אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ.

יכול להיות שהתורה מלמדת אותנו דרך ארץ, אם העובד בזמן העסקתו אצל המעביד מביא לאור העולם המצאה או פטנט, אלה שייכים למעביד והעובד "הוא יצא בגפו".

[שמות כ"א ה-ו] ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי.  ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

אם העובד רוצה לעבוד אצל מעבידו כול החיים, כנראה בגלל הביטחון התעסוקתי וכלכלי, או בימינו להיות בעל 'קביעות', ולא רוצה לצאת לחופשי, ז"א, העובד לא רוצה לחדש את החוזה בינו לבין, המעסיק כול שש שנים. אזי, העובד יסכים שהחוזה שחתם נשאר בתוכף לכול החיים ואין לעובד זכות לבקש הטבות, תוספות, או שינויים בחוזה ההוא. 

כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות י"ח יא] עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים:  כִּי בַדָּבָר, אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. 

[תרגום אונקלוס] כְּעַן יָדַעְנָא, אֲרֵי רָב יְיָ וְלֵית אֱלָהּ בָּר מִנֵּיהּ:  אֲרֵי בְּפִתְגָמָא, דְּחַשִּׁיבוּ מִצְרָאֵי לִמְדָּן יָת יִשְׂרָאֵל בֵּיהּ דָּנִנּוּן.

א' לפי המקרא היה אפשר אולי להבין, חו"ח, שיש כמה אלהים אבל הקב"ה הגדול בין כולם: כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים.

ב' אונקלוס בא ומתרגם ומפרש שהקב"ה הוא הגדול ואין אחר חוץ ממנו: אֲרֵי רָב יְיָ וְלֵית אֱלָהּ בָּר מִנֵּיהּ.

על דברים כאלה אומרים חז"ל שאסור לקרוא את התורה ללא הפירושים של חז"ל. אפשר אולי להגיד שהתורה היא לא אוסף סיפורים, מעשיות, או דברי הימים של עם ישראל. התורה היא משל שהקב"ה נתן לנו באהבה ובהשגחה אישית ללמדנו דרך ארץ, דרך התנהגות בעולם הזה מול הזולת וגם מול הקב"ה. הרי עם ישראל בניו ועבדיו, עם בחירתו.

וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְרֵאִים אֶת-יְהוָה, וְאֶת-פְּסִילֵיהֶם, הָיוּ עֹבְדִים

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר מלאכים ב' פרק י"ז פסוק מא:

[ספר מלאכים ב' י"ז מא] וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְרֵאִים אֶת-יְהוָה, וְאֶת-פְּסִילֵיהֶם, הָיוּ עֹבְדִים; גַּם-בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. 

[מלבי"ם]  ויהיו אמנם הגוים האלה רצה לומר הכותים שהם לא הוזהרו על זאת והם נתונים תחת המערכת ומשטרי השמים, הם לא נצטוו על השיתוף והם כשעשו כן נקראים יראים את ה' במה שאת פסיליהם הם עובדים, גם בניהם ובני בניהם הם עושים עד היום הזה כאשר עשו אבותם וה' לא קצף עליהם ולא הענישם כי די להם בעבודה וביראה כזאת ולכן אחר שלא כחשו בהסבה הראשונה הגם שעבדו אלהים אחרים לא אכלו האריות בהם, הגם שישראל נענשו על זה וגלו מארצם, כי ישראל יצאו ממצרים ונתן להם תורה וכרת עמהם הברית :(הדגשה שלי) 

א' מלבי"ם בפירושו מבדיל בין ישראל, שהקב"ה נתן להם את התורה וכרת עמם ברית, לבין הכותים, שעשו גיור. אפילו שהכותים היראים את הקב"ה אבל גם עובדים עבודה זרה כפי שעשו אבותיהם, הכותים לא נענשים על העבודה הזרה שהם עובדים. לעומת זאת, ישראל כן נענש על זה. מלבי"ם מסביר שהסיבה היא הקשר העמוק והברית שבין הקב"ה לבין ישראל.

ב' ההבדל בין הקשר של הקב"ה עם ישראל לבין הקשר של הקב"ה עם כותים פעל אז לרעת ישראל. ישראל נענש קשה לעומת הכותים, אפילו שגם זה וגם זה יראי שמיים אבל גם עובדים עבודה זרה.

יכול להיות שההבדל שקיים לפי מלבי"ם בין ישראל לבין גרים מסביר תופעה נפוצה יחסית בימינו. לצערנו, יש גם יהודים וגם גרים שלא עושים מצוות הקב"ה. דבר זה יכול לבטל את הגיור של הגר אבל לא מבטל שייכותו של יהודי לעם ישראל. 

וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת בשלח:

[שמות י"ד כב] וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. 

א' אמרו חז"ל "תורה מים".

ב' לכן, אפשר אולי להגיד שהתורה היא שהגנה על עם ישראל כאשר עברו דרך ים סוף.

ג' אולי אפשר להגיד עוד דבר: אותם קירות המים שהגנו על עם ישראל, הם שבו וכיסו את מחנה מצרים.

לכן, אפשר אולי להגיד שהתורה שהיא מים חיים לעם ישראל ומגינה עליהם, אותה התורה מחריבה את אויבי עם ישראל:

[שמות י"ד כח] וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם:  לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד.

מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת בשלח:

[שמות ט"ו כ] וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף--בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.

א' אפשר לשאול, למה כתוב במקרא מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן ולא בת אמרם או בת יוכבד, שהיו הוריה, ולא אחות משה, שהיה בתפקיד יותר חשוב מאשר אחיו אהרון.

ב' באה התורה ומלמדת אותנו דרך ארץ: כנראה הוריה של מרים בזמן יציאת מצרים כבר היו בעולם הבא.

אזי, האח הגדול תופס מקומם, ולא משנה אם יש אולי עוד אחים, אפילו יותר מכובדים ממנו.

ג' גם בירושה, לפי ההלכה, האח הבכור מקבל פי שניים משאר אחיו.