אגרת הרמב"ן 5

 

אגרת הרמב"ן 5

אגרת הרמב"ן

בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ, וּבְכָל עֵת – חֲשׁוֹב בְּלִבְּךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם.
וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ.

וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם. וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ – אַל תַּעֲנֵהוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ.

-          בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ, וּבְכָל עֵת – חֲשׁוֹב בְּלִבְּךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם.  -  לעניות דעתי, זה יראת שמיים! וּבְכָל עֵת! ובכול מקום! ובכול מצב! ובכול דבר!

-          וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם. וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ – אַל תַּעֲנֵהוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ.  -  זה נכון מאד! אני יודע זה על עצמי: במעמד כזה, אני חושב ובוחר כול מילה שיוצאת לי מן הפה. וכך צריך להיות: לכול מילה יש משמעות, יש קיום משלה לפני הקב"ה. יכול להיות שכול מילה מביאה לנו זכויות, וסנגורים בדין לפני הקב"ה בעולם הבא!

אגרת הרמב"ן 4

 

אגרת הרמב"ן 4

אגרת הרמב"ן

עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה, לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד:
כָּל דְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף;
וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְלִבְּךָ לְמַעֲלָה;
וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ.
וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ:
אִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ.
וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ, וְהוּא זַכַּאי מִמְךָ. שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא – הוּא שׁוֹגֵג, וְאַתָּה מֵזִיד.

 

-          עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה, לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד:  -  זה דבר נכון ביותר וחכם ביותר: ההתנהגות נלמדת, נרכשת. לכן, המידות הטובות נלמדות, נרכשות. זה לא כמו אכילה, או הליכה, שבאים באופן טבעי, שאפילו עגל שרק נולד יודע לעמוד, ללכת, ולינוק. אלה דברים טבעים, העגל, האדם נולדים איתם. לא כך ההתנהגות, ובעיקר המידות הטובות. את אלה יש ללמד אותם!

-          כָּל דְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף; וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְלִבְּךָ לְמַעֲלָה; וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ. - 

מצאתי באינטרנט דבר מעניין:

מתי מותר להסתכל בפני רשע?

הרב דב קדרון

מגילה כח ע"א

https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=60892

אמר רבי יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר (מלכים ב ג, יד): לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ.
ביאר השם משמואל (פרשת במדבר, תרע"ה, מובא בלקט ביאורי אגדות) שההסתכלות בדבר עושה רושם בנפש, הן לטוב, כמו להביט בפני אדם גדול וקדוש, או מצוות ה' כמו נר חנוכה וכדומה, וכן ח"ו להיפך, כי באמצעות הראייה יש חיבור בין הרואה והנראה, וישנה השפעה מהנראה לרואה.
עם זאת מרן הרב קוק זצ"ל (מובא שם) דייק מתוך הפסוק שאלישע הביט אל פניו של יהורם מלך ישראל הרשע, בזכותו של יהושפט מלך יהודה שנלווה עמו, ומדוע לא חשש לאיסור ההסתכלות בפני רשע?
אלא, כאשר יש אצל הרשע דבר טוב, ומתכוונים בהסתכלות רק לקלוט את הטוב, אז אין בזה איסור, ואפילו יש בכך דרך של מצווה. יתר על כן, אם יש איזשהו חיבור בין הרשע לצדיק בדרך אהבה, הרי זה נחשב כאילו יש באותו רשע כבר חלק טוב, ואין בו כבר איסור הסתכלות. עד כאן!

לעניות דעתי, בימינו אלה נהוג כן להסתכל בפני האדם שאתה מדבר אתו. בדרך כלל, הסתכלות בפנים, קשר עין מבטה בטחון עצמי, אימון בבן השיח, שאתה דן אותו לטובה! זה גם מה שנאמר בפסיקת כבוד הרב דב קדרון.

אז למה הרמב"ן אומר "וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ"? מצאתי פירוש לאגרת הרמב"ן של כבוד הרב דן סתר, על פסוק זה http://www.dnoam.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=144624 , העונה לשאלה זאת:

" ואל תביט בפני אדם בדברך אתו. כך אנו מרגישים כשאנו ניצבים בפני אדם גדול, מתוך בושה הנובעת מהכרתנו את כבודו. אמנם, רוב האנשים נפגעים באם בן-שיחם לא מסתכל בהם, מלבד שבדו-שיח, ההסתכלות בשני מעודדת את רצון המשמיע לדבר. והכל לפי הנסיבות (בזוהר הקדוש מובא כי אין להסתכל בפני אדם הכועס, כי עבודה זרה ממש שרויה בגופו [וכן במגילה כח ע"א])."

אמרו חז"ל "לכול כלל יש יוצא מן הכלל!"

-          וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ: אִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ.
וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ, וְהוּא זַכַּאי מִמְךָ. שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא – הוּא שׁוֹגֵג, וְאַתָּה (התוספת שלי: אם אתה חוטא, אתה) מֵזִיד.

שבוע טוב ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות!

אגרת הרמב"ן 3

 

אגרת הרמב"ן 3

אגרת הרמב"ן

וְכַאֲשֶׁר תַּחֲשֹׁב אֶת כָּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרְאֶךָ וְתִשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא. וּבַמִּדּוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָֹמֵחַ בְּחֶלְקֶךָ.
וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם, וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא – אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא.

וְעַתָּה, בְּנִי, דַע וּרְאֵה כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת – מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צג א): "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵש" וגו'.
וּבַמֶה יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם?
אִם בְּעֹשֶׁר – "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" (שמ"א ב ז).
וְאִם בְּכָבוֹד – הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"א כט יב): "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְפָנֶיךָ", וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ?
וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה: "מֵסִיר שָֹפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (איוב יב כ).
נִמְצָא: הַכֹּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַ שְׁפָלִים (עירובין יג ע"ב). לָכֵן הַשְׁפֵּל עַצְמְךָ, וִינַשְּׂאֶךָ הַמָּקוֹם.

-          [ספר תהלים  פרק צ"ג  פסוק א'] ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט.

לעניות דעתי, שאלה מעניינת: למה יש בפסוק זה פעמיים "לָבֵשׁ לָבֵשׁ"? תירוץ אפשרי: א' יש בפסוק שני משפטים "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" וגם "לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט", כול משפט עם הפועל שלו. ב' למה אותו פועל בשני המשפטים? אולי להראות שהגדולה של הקב"ה היא לטובת האדם "אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט"!

-          [ספר שמואל א  פרק ב'  פסוק ז'] ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם.

לפי מבנה הפסוק "מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם", זה כנגד זה, גם החלק הראשון של נפסוק "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" הוא זה כנגד זה: "מוֹרִישׁ" זה מוריד, אף אחד לא לוקח אתו כלום לעולם הבא, כול העושר שלו נשאר כאן, בעולם הזה, כול העושר שלו עובר לידיהם של היורשים, אפילו בעל כורחו.  והקב"ה "וּמַעֲשִׁיר", מעצמו!

-          [ספר דברי הימים א  פרק כ"ט  פסוק י"ב] וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל.

לעניות דעתי, פסוק נפלא, הכול לטובה "וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל"! הפסוק מלמד אותנו מידה חשובה: להשתמש בכבוד, בכוח השלטון, לטובת הכלל, לטובת הכול!

-          [ספר איוב  פרק י"ב  פסוק כ'] מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח.

לעניות דעתי, לי אישית, קשה להבין אותו. ננסה חלק חלק: מבנה הפסוק דומה אולי לפסוק בספר תהלים "סור מרע עשה טוב". מסיר, זה להרחיק, להפסיק, לבטל. זקנים זה חכמים. ז"א, הקב"ה ייקח טעם החכמים לנאמנים. לכן, "מֵסִיר שָׂפָה" זה מבטל, הקב"ה מפסיק דיבור לשון הרע לנאמנים שלו, שומר עליהם מחטא.

אגרת הרמב"ן אומרת שהחוכמה ניתנת לנאמנים על ידי הקב"ה, ולכן אין האדם להתגאות בדבר שהוא לא שלו, אלא קיבל אותו במתנה, או אפילו עוד יותר נכון בהשאלה, ובכול רגע ה' יכול לקחת אותו בחזרה.

-          [עירובין ביאור שטיינזלץ י"ג ב'] ללמדך שכל המשפיל עצמו — הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו — הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה — גדולה בורחת ממנו, ולהיפך: כל הבורח מן הגדולה — גדולה מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה, שמתייגע לעשות דבר ולהצליח בו בדיוק בזמן שהוא חפץ בכך — שעה דוחקתו, ואינו מצליח. ולהיפך, כל הנדחה מפני שעה ואינו נדחק — סופו ששעה עומדת לו ומצליח לבסוף.

אשריכם שמתנהגים לפי אגרת הרמב"ן!

שבוע טוב ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות!

זה ברור שאני אקום מוקדם יותר כדי להרוג אותו ולהציל את הילדים שלי!

אגרת הרמב"ן 2

 

אגרת הרמב"ן 2

אגרת הרמב"ן

וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'".

וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד:
מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ;
וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶּיךָ, וְאַף כִּי בְּמוֹתָךְ;
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"ב ו יח): "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ", אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם (ע"פ משלי טו יא).
וְנֶאֱמַר (ירמיהו כג כד): "הֲלֹא אֵת הַשָׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם ה' . "

-          וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה  -  מצווה גוררת מצווה! חזק וברוך!

-          [ספר משלי  פרק כ"ב  פסוק ד'] עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים. : מעניין החיבור " עֲנָוָה יִרְאַת ה' עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים".

-          [ספר דברי הימים ב  פרק ו'  פסוק י"ח] כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב ה' אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי. :

רש"י מפרש: אף כי הבית הזה אשר בניתי - ולמה בניתיו להתפלל לפני האלהים ולפנות הוא אל תפלתינו

לעניות דעתי, יש אולי עוד אמירה חשובה מאד: [ספר דברים  פרק י"ד  פסוק כ"ט] וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אלוקיך בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

כתוב כאן "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אלוקיך בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". האדם חייב להשתדל, כאשר הקב"ה מברך מעשי ידיו. לעניות דעתי, זה גם המובן של "הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ", האדם חייב להשתדל!

-          [ספר משלי  פרק ט"ו  פסוק י"א] שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה' אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם. : רש"י מפרש: שאול ואבדון נגד ה' - גלוי לפניו כל אשר בתוכה. לעניות דעתי, בהמשך, "אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם", גם ליבות האדם גלויים ופתוחים לפני הקב"ה!

-          [ספר ירמיהו  פרק כ"ג  פסוק כ"ד] אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה' הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְהוָה.

-          לעניות דעתי, הפסוק בספר ירמיהו ממשיך את קו המחשבה של [ספר משלי ט"ו י"א], שהקב"ה רואה ומשגיח על הכול, אפילו "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי (לעניות דעתי, הנביא ירמיהו) לֹא אֶרְאֶנּוּ" , אבל הקב"ה רואה אותו  "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְהוָה."

 שבוע טוב ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות!  

אגרת הרמב"ן 1

 

אגרת הרמב"ן 1

אגרת הרמב"ן

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א ח).

תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם.
וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (נדרים כב ע"א): כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא י): "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ".
וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז ד): "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה".

בשבת לפני שבועיים התפללתי מסידור שיש בו "אגרת הרמב"ן", לפני שיר השירים. כנראה שיש קשר בין "אגרת הרמב"ן", שיר השירים, וקבלת השבת. עונג שבת הוא רק בשמחה, נחת רוח, שלום. זה בדיוק מה שמלמדת אותנו "אגרת הרמב"ן"!

-          כתוב בספר משלי א ח: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ."

רש"י מפרש:

שמע בני מוסר אביך - מה שנתן הקב"ה למשה בכתב ועל פה.

אמך - אומתך, כנסת ישראל, כמו: "מה אמך לְבִיָּא" (יחזקאל יט, ב). והם דברי סופרים, שחדשו והוסיפו ועשו סייגים לתורה.

-          כתוב בספר קהלת יא י: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל."

רש"י מפרש:

והסר כעס - דברים המכעיסים את המקום

והעבר רעה - יצר הרע

מבשרך - שיהיה לך לב בשר

והשחרת - נערות שראש אדם שחור בימי עלומיו

-          כתוב בספר משלי טז ד: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה."

רש"י מפרש:

כל פעל ה' למענהו - הכל עשה בשביל קילוסו, כמו (תהלים קמז ז): "ענו לה' בתודה".

דבר אחר: להעיד עליו, כלומר פעלו מעיד עליו, על גבורותיו;

שניהם בהגדת תהילים.

וגם רשע - עשה להניחו ליום רעה, וכל זה לקילוסו.

רלב"ג מפרש:

כל פעל ה' למענהו - הנה כל אשר פעל הש"י הוא לתכלית ולתועלת, וגם מה שתראה שיוזק הרשע ליום רעה הוא לתועלת, כי בזה תועלת ללקיחת המוסר.

-          כתוב במסכת נדרים כב ע"א: "א אגב הזכרת הכתוב "שם רשעים חדלו רוגז", מביאים מה שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, לפי שהכעס גורם לו לעבור על עבירות חמורות, שנאמר: "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת יא, י), ואין "רעה" האמורה אלא גיהנם, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה" (משלי טז, ד), כלומר, בסופו של דבר, יומו של הרשע מגיע בגיהנם."

-          "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א ח).  -  פסוק מעניין מאד, ביחד עם פירוש רש"י: המוסר מוגדר כתורה שבכתב, וכתורה שבעל פה! ז "א, המצוות, החוקים, הפקודות שהקב"ה מצווה אותנו. והתורה מוגדרת כדברי הסופרים, ספרות הקודש. פירוש זה מחזק את הגישה שלימוד תורה זה לימוד תורה, תנ"ך, משנה, גמרא, וספרות הקודש. עוד דבר: המוסר של עם ישראל הוא אלוקי, ולכן נצחי!

-          "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת"  -  אמרו חז"ל: [קהלת ט יז] דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים. זה ממש שיעור מנהיגות "מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים!" וגם שיעור דרך ארץ ושכל ישר.

-          וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם.  -  מעניין ויפה מאד מה אומר הרמב"ם על מידת הכעס [משנה תורה לרמב"ם , ספר המדע , הלכות דעות , פרק שני , הלכה ג]:

"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ובעלי כעס אין חייהם חיים לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו."

לעניות דעתי, דבר מעניין לפי הרמב"ם: כתוב בתורה, בכמה מקומות על הקב"ה שכועס, יש לו כעס. יכול להיות שלפי מה שהרמב"ם כותב, תירוץ טוב, הקב"ה "ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס". לכן, הקב"ה לא כועס, אלא נראה ככועס, להחזיר אותנו למוטב.

שבת שלום ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות!