"וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר"

 "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר"

לילה טוב ומבורך! כמה מחשבות על המצווה זאת (דף לילי!):

א' פירוש המצווה: לאהוב גר צדק שבחר לבוא ולהסתופף תחת כנפי השכינה.

ב' הפסוק בתורה הוא:

[דברים י יט] וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

לעניות דעתי, יש בפסוק זה קושיא: כתוב במצווה "לאהוב גר צדק", ז"א, גר שעבר גיור! לעומת זה, בפסוק כתוב "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", שאפשר להבין, שכמו שמצרים התייחסו אליכם, אל בני ישראל יפה ועזרו לכם, גם אתם, בני ישראל, תעזרו ותתנהגו יפה עם הגרים, הנוכרים הזרים, שבאים לגור איתכם!

אבל, זה לא נכון! בני ישראל היו עבדים במצרים, עבדו שמה עבודה קשה ביותר לבנות ערי מצרים.

רש"י, ובצורה דומה גם הרמב"ן, מפרש את הפסוק:

כי גרים הייתם - מום שבך אל תאמר לחברך

כתוב בגמרא, מסכת  בבא מציעא דף נט עמוד ב :

"כי גרים הייתם בארץ מצרים (תנינא) רבי נתן אומר מום שבך אל תאמר לחברך והיינו דאמרי אינשי דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא:"

מום שבך אל תאמר לחברך - כיון דגרים הייתם גנאי הוא לכם להזכיר שם גירות:

מאן דאית ליה זקיפ' בדיותקיה לא נימא לחבריה זקיף ביניתא - מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לעבדו או לבן ביתו תלה לי דג זה שכל שם תלייה גנאי הוא לו:

 

לעניות דעתי, הפסוק "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", אפשר לפרש אתו: אתם, בני ישראל, הייתם גרים במצרים, 'גר' היה שם גנאי בשבילכם. לכן, אל תזכירו את השם הזה 'גר' עבור 'גר צדק'!

לפי פירוש זה, קושיא פטורה!

לילה טוב ומבורך! 

עם כלביא

 

   עם כלביא

שמעתי ברדיו, בטלוויזיה, קראתי בעיתונים, שאנו נלחמים על בתינו!

לעניות דעתי, זה דבר הרבה הרבה יותר משמעותי: אנו נלחמים על נפשינו, על הילדים שלנו, על הנשים שלנו, על ההורים שלנו, על הטף ועל הזקן!

הקב"ה נתן לנו רמז גדול ביותר: חכמינו אומרים שהקב"ה החריב את בית המקדש, את האבנים של בית המקדש, כדי לשמור על עם ישראל!

לא לשכוח: הבחירה היא לא בין אפס קורבנות לבין אלף קורבנות, אלא בין אלף קורבנות לבין 10 מיליון קורבנות!

נס גדול קרה לנו, כאן, בארץ ישראל, בימינו אלה! אני מודה מכול לבי להקב"ה!

הלכות דעות

   הלכות דעות

לעניות דעתי, עולם ההלכות כמו פזל גדול, פזל אין סופי, הכול קשור לכול, והכול משפיע על הכול.

להידמות להקב"ה, וללכת בדרכיו, מביאים לחברה תקינה ומתוקנת. חברה תקינה ומתוקנת היא ביטוי מובהק של להידמות להקב"ה, וללכת בדרכיו!

אין חוץ מהקב"ה, אין שום דבר שהוא מחוץ להקב"ה! 

מבט אל פרשת חקת

 

מבט אל פרשת חקת

לעניות דעתי, רק על ידי ההשגחה של הקב"ה על עם ישראל, פרשת חוקת התחברה למצב בישראל בימינו אלה.

כתוב בפרשה, כאשר משה רבינו פנה למלך אדום:

[במדבר כ יז] נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ.

מלך אדום לא מרשה להם לעבור, ויוצא להילחם בבני ישראל:

[במדבר כ כ-כא] וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו.

על הפסוק אחרון, כא, כותב רבי יונתן בן עוזיאל ע"ה:

וְסָרֵיב אֱדוֹמָאָה לְמִשְׁבּוֹק יַת יִשְרָאֵל לִמְעִבַּר בִּתְחוּמֵיהּ וּסְטָא יִשְרָאֵל מִלְוָותֵיהּ דַהֲווֹ מַפְקְדִין מִן קֳדָם מֵימְרָא דִשְׁמַיָא דְלָא לִמְסַדְרָא עִמְהוֹן סִדְרֵי קְרָבָא מְטוֹל דְעַד כְּדוֹן לָא מָטָא זִמְנָא לְמִתְיַהֲבָא נִקְמָתָא דֶאֱדוֹם בִּידֵיהוֹן:

"וסירב האדומי [כלומר, מלך אדום] להניח את ישראל לעבור בתחומו, ונטה ישראל מלפניו, משום שהיו מצווים מלפני מאמר שמים [כלומר, מהקב"ה] שלא לערוך עמהם מערכות קרב, משום שעד עכשיו לא הגיע הזמן להינתן נקמת אדום בידיהם."

כתוב בהמשך הפרשה:

[במדבר כא כא-כד] וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן.

כמו בימים ההם, גם בימינו, עם ישראל, מדינת ישראל, רוצים שלום, רוצים להיות בשלום עם השכנים שלהם. לעם ישראל אין בכלל כוונות לבנות אימפריות, כמו אימפריה עותומנית, או אימפריה פרסית, של 127 מדינות. עם ישראל רוצה להיות בשלום בארץ ישראל. עם ישראל מבקש להיות בשלום עם השכנים שלו. 

אבל, אם ירצה הקב"ה, עם ישראל יודע גם להילחם בעד השלום בארץ ישראל! כמו בימים ההם, גם בימינו אלה!

הסוף של הפרשה עשה עלי רושם גדול, רושם טוב מאד:

[במדבר כא לד-לה] וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ.

אמן! כמו בימים ההם, גם בימינו אלה!

שבוע טוב ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות!

מבט אל פרשת בלק

 

מבט אל פרשת בלק

א' בלעם הוזמן פעמיים על ידי בלק, ורק בהזמנה השנייה הגיע. למה?

[במדבק כב ה] וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי.

[במדבר כב טו] וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה.

לעניות דעתי, יכול להיות פירוש הבא:

הקב"ה מנסה את אומות העולם, כמה הם שונאים את בני ישראל, כמה הם מוכנים להתמיד בשנאתם. אבל כמה שנאתם גדולה יותר אל בני ישראל, אל אלוקי ישראל, כך החיבה, האהבה של הקב"ה לעם ישראל גדולה יותר. בלעם הולך לקלל את בני ישראל, אבל הקב"ה מכריח אותו לברך את בני ישראל.

דבר דומה קורה גם בימינו אלה! כמה שהשנאה של אומות העולם גדולה יותר כלפי עם ישראל, כך הקב"ה מברך אותו יותר, עם ישראל מרבה ופורה יותר, פורח ומצליח יותר! אמן!

ב' כתוב בהפטרה לפרשת בלק:

[מיכה ה ו-ז] וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְהוָה כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל.

לעניות דעתי, תיאור יפה ומדויק של מצבם של יהודים בין הגויים, בקרב עמים רבים: היהודים הביאו ברכה וסגסוג לעמים כאשר חיו בקרבם. למשל ספרד שבה היה "תור הזהב" של כול ספרד, לפני ואחרי גירוש היהודים!

ג'  כתוב בפרשה:

[במדבר כג כד] הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.

כמו אז, גם בימינו אלה! אמן!

עוד דבר: מעניין שמילים אלה, "הנבואה" הזאת נאמרת על ידי בלעם הארמי, הרי הוא לבן הארמי, שונאי ישראל.

שאלה: יכול להיות שהנבואה הזאת על ידי גוי מבשרת ימי המשיח? הרי ידוע לפי חכמינו ע"ה, שבימי המשיח הגויים ישבחו את בני ישראל, ויעבדו אותם ואת הקב"ה, ויביאו מנחות לבית המקדש.

יכול אולי להיות שהאירועים בארץ ישראל, במזרח התיכון בכלל, בימינו אלה, מבשרים ימות המשיח, כאשר יהיה שלום, ואומות העולם יעשו מחרשה מחרב, לפי הנביא ישעיהו ע"ה?

אמן, במהרה, בימינו אלה!

 

כתוב בתפילת אבינו מלכנו:

כתוב בתפילת אבינו מלכנו:

חָנֵּנוּ ה' חָנֵּנוּ. כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז: בְּרגֶז רַחֵם תִּזְכּר. בְּרגֶז אַהֲבָה תִּזְכּר. בְּרֹגֶז עֲקֵדָה תִּזְכֹּר. בְּרֹגֶז תְּמִימוֹת תִּזְכֹּר.

מצווה על היהודי להידמות לקב"ה. לכן, על היהודי לזכור בשעת הכעס:

הוא אבא שלי, תזכור! היא אימא שלי, תזכור! הוא בעלי, תזכרי! היא אשתי, תזכור! הוא הבן שלנו, תזכרו! היא הבת שלנו, תזכרו! כול ישראל ערבים זה לזה, תזכור! מה ששנוא עליך על תעשה לחברך, תזכור! "הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד", תזכור!

תזכור כול אלה, ואין מקום לכעס בלב שלך! 

מבט אל פרשת פינחס

 

מבט אל פרשת פינחס

כתוב בפרשה:

[במדבר כה יג] וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

[תרגום יונתן] וְחוֹלַף דְחַסְדוֹהִי לְמֵימָר הֲלָא בַּר פּוּטִי מִדְיָנָאָה הוּא הָא אֲנָא מְיַחְסִינֵיהּ לִכְהוּנְתָּא רַבְּתָא וְחוֹלַף דְאָחַד רוּמְחָא בִּדְרָעֵיהּ וּמְחָא לְמִדְיָנֵיתָא לְבֵית בַּהֲתַת קֵיבְתָהּ וְצַלֵי בְּפוּמֵיהּ עַל עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל יִזְכּוּן כַּהֲנַיָא לִתְלַת מַתְּנָן דְרוֹעָא וְלָעָא וְקֵיבְתָא וּתְהֵי לֵיהּ וְלִבְנוֹי בַּתְרוֹי קְיַים רְבוּת עֲלָם חוֹלַף דְקַנֵי לֶאֱלָהֵיהּ וְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל:

[תרגום יונתן בעברית] ותמורת [הביזיון של] המבזים אותו באמרם 'הלא הוא בן פוטי המדיני?', הרי אני מייחס אותו לכהונה הגדולה, ותמורת העובדה שאחז את הרומח בזרועו והכה את המדינית בבית הערווה של קיבתה והתפלל בפיו על עם בית ישראל - יזכו הכהנים לשלוש מתנות: הזרוע, הלחיים והקיבה, ותהיה לו ולבניו אחריו ברית כהונת עולם, תמורת העובדה שקינא לאלוהיו וכיפר על בני ישראל. 

הכוהנים מקבלים ברית הכהונה על שני דברים:

א' קינאה אל הקב"ה. לעניות דעתי, זה כולל התורה הקדושה, וגם ארץ ישראל.

ב' ויכפרו על בני ישראל, על עם ישראל. תרגום יונתן אומר "והתפלל בפיו על עם בית ישראל".

לעניות דעתי, מה שהיה עבודת הכוהנים בזמן בית המקדש, בימינו אלה זה עבודת הרבנים, עבודת התלמידים החכמים. עליהם להתפלל בפיהם על עם בני ישראל, על כול עם בני ישראל, בארץ ישראל ובגולה: "כול ישראל ערבים זה לזה!".

שבוע טוב ומבורך! הרבה בריאות ורק בשורות טובות!

דף שבועי בגמרא מסכת עבודה זרה, דף כ"ז, עמוד א' (סוף העמוד), עמוד ב'

 

בוקר טוב ומבורך! שבוע טוב ומבורך! כתבתי תרגום של דף בגמרה (אולי עמוד!), מתורגם לעברית, "עמוד שבועי בגמרא", על דף שנראה לי מעניין ויחסית קל להבנה, שלמדנו אותו בדף יומי במשך השבוע. אם מישהו רוצה הסברים והשלמות, סבור ובטוח שכבוד הרב אברהם, חברי בית הכנסת, וגם אני, נשמח מאד לענות.

אם ירצה השם, בלי נדר, אשתדל לשים "עמוד שבועי בגמרא" כול שבוע!

תודה רבה רבה! הרבה בריאות ורק בשורות טובות!

דף שבועי בגמרא

מסכת עבודה זרה, דף כ"ז, עמוד א' (סוף העמוד), עמוד ב'

משנה: מִתְרַפְּאִין מֵהֶן רִפּוּי מָמוֹן, אֲבָל לֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת. וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מוּתָּר, אֲבָל לֹא בֵּינוֹ לְבֵינוֹ.

גמרא: מהו "ריפוי ממון" ומהו "ריפוי נפשות"? אם נאמר ש"ריפוי ממון" הוא בשכר ו"ריפוי נפשות" הוא בחינם, אז שהמשנה הייתה שונה "מתרפאים מהם בשכר אבל לא בחינם"! אלא, "ריפוי ממון" הוא לדבר שאין בו סכנה, ו"ריפוי נפשות" הוא לדבר שיש בו סכנה. אבל הרי אמר רב יהודה: "אפילו לדקירה של אזמל הקזת הדם לא מתרפאים מהם"! אלא, "ריפוי ממון" הוא בהמתו, ו"ריפוי נפשות" הוא גופו, וזהו שאמר רב יהודה: "אפילו לדקירה של אזמל הקזת הדם לא מתרפאים מהם".

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אבל אם אמר לו (הגוי) "סם פלוני יפה לו" או "סם פלוני רע לו", מותר. הוא סבר ששיולי ישאל אותו, וכשם שהוא ישאל אותו, הוא ישאל אדם אחר, ואותו אדם יבוא להזיק לעצמו.

אמר רבא אמר רבי יוחנן, ויש אומרים שאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: ספק חי ספק מת – אין מתרפאים מהם. ודאי מת – מתרפאים מהם.
(הרי במצב של) ודאי מת יש לו חיי שעה! לחיי שעה לא חוששים.
ומנין לך שלחיי שעה לא חוששים? שכן כתוב: "אִם-אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם", והרי יש להם שם חיי שעה! אלא לא כן, שלחיי שעה לא חוששים.

הקשו: "לא ישא ויתן אדם עם המינים, ואין מתרפאים מהם, אפילו לחיי שעה". מעשה בבן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל, שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו, ולא הניחו רבי ישמעאל. אמר לו (בן דמא): "רבי ישמעאל אחי, הנח לו ואתרפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר". ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתו ומת. קרא עליו רבי ישמעאל: "אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חבריך שהיו אומרים 'וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ'".
(התשובה היא:) שונה (המקרה של) מינות, שהיא מושכת, ויבוא להימשך אחריהם.

אמר מר: "ולא עברת על דברי חבריך שהיו אומרים 'ופורץ גדר ישכנו נחש'". הוא עצמו נחש הכישו! (הכוונה ל)נחש של רבנן, שאין לו רפואה כלל. ומה היה לו לומר? "וָחַי בָּהֶם" – ולא שימות בהם.
ורבי ישמעאל? (מדוע לא קיבל את הפסוק הזה?) כלל זה נאמר בצינעה, אבל לא בפרהסיא. שכן שנינו בברייתא: היה רבי ישמעאל אומר: מנין שאם אומרים לו לאדם "עבוד עבודה זרה ואל תיהרג", שיעבוד ואל ייהרג? תלמוד לומר: "וָחַי בָּהֶם", ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא? תלמוד לומר: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי".

ט' באב: זיכרון, משמעות ותקווה

 

ט' באב: זיכרון, משמעות ותקווה

ט' באב הוא אכן יום צום ואבל ביהדות, המציין את חורבן בית המקדש הראשון והשני. זהו שיאו של תהליך אבלות הנמשך שלושה שבועות, והוא נחשב ליום הקשה והעצוב ביותר בלוח השנה היהודי. אבל משמעותו חורגת הרבה מעבר לזיכרון היסטורי של אירועים טראומטיים.

מעגל האסונות:
חז"ל מונים במשנה (מסכת תענית) חמישה אירועים קשים שאירעו בתשעה באב, המראים כיצד יום זה הפך ליום "מיועד לפורענות":

1. חטא המרגלים: נגזר על דור המדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל. זהו השורש, החטא הקדמון של חוסר האמון בארץ ובקב"ה.
2. חורבן בית המקדש הראשון בידי נבוכדנצר מלך בבל (586 לפנה"ס).
3. חורבן בית המקדש השני בידי טיטוס והרומאים (70 לספירה).
4. נחרשה העיר ירושלים על ידי הרומאים.
5. נפילת ביתר, המעוז האחרון במרד בר כוכבא, וטבח המוני ביהודים (135 לספירה).
   לאורך ההיסטוריה, אסונות נוספים נקשרו לתאריך זה, ובראשם גירוש ספרד בשנת 1492.

מנהגי האבלות:
ביום זה נהגים חמישה עינויים, בדומה ליום הכיפורים: איסור אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה (מריחת שמן או קרם), נעילת הסנדל (נעלי עור), ותשמיש המיטה. מלבד זאת, נוהגים מנהגי אבלות נוספים: יושבים על הרצפה או על שרפרפים נמוכים, נמנעים מלימוד תורה (שנחשב למשמח), למעט קטעים העוסקים בחורבן ובאבלות (כמו ספר איוב, נבואות החורבן בירמיהו, ומדרשי חז"ל על החורבן).

המשמעות העמוקה: לא רק אבל על העבר
האבלות בתשעה באב אינה רק על אבנים שנחרבו, אלא על המשמעות הרוחנית של החורבן. זהו אבל על:

• הסתר הפנים: אובדן הקשר הישיר והגלוי עם הקב"ה, שהתבטא בהשראת השכינה בבית המקדש.
• הגלות: הפיזור של עם ישראל בין האומות והסבל המתמשך שנבע מכך.
• הסיבה לחורבן: חז"ל קבעו שבית המקדש השני חרב בעוון שנאת חינם. לכן, האבלות היא גם חשבון נפש לאומי על הפילוג והמחלוקות הפנימיות, שמהוות סכנה קיומית לעם בכל דור ודור.
• חכמים הורו להתאבל על החורבן כאילו בימינו נחרבה ירושלים, כדי להדגיש שאם הסיבות לחורבן (כמו שנאת חינם) עדיין קיימות, הרי שהחורבן הרוחני עודנו כאן, והאחריות לתקן מוטלת עלינו.

מחורבן לגאולה: אין להתייאש

באופן מפתיע, ט' באב הוא לא רק יום של ייאוש, אלא גם יום של תקווה עצומה. חז"ל אומרים במדרש: "ביום שחרב בית המקדש, נולד המשיח". אמירה זו מלמדת שדווקא מתוך השפל הגדול ביותר, מתוך ההכרה בחורבן ובחוסר, נולד הצורך והכוח לצמוח מחדש ולקרוא לגאולה. האבל אינו מטרה בפני עצמו, אלא אמצעי לעורר את הלבבות לתשובה, לאהבת חינם, ולכיסופים לבניין ירושלים ולתיקון העולם כולו.

---

דף שבועי בגמרא מסכת עבודה זרה, דף ל"ב, עמוד ב'

 

דף שבועי בגמרא

מסכת עבודה זרה, דף ל"ב, עמוד ב'

משנה:
ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורים, ואין איסורם איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהם (רבי ובית דינו התירו את השמן), והשלוקות, והכבושים שדרכם לתת לתוכם יין וחומץ, ודג טרית קצוץ, וציר שאין בו דג כלבית שוחה בו, והחילק, וקורט של חלתית, ומלח סלקונדית – הרי אלו אסורים, ואין איסורם איסור הנאה.

והשלקות - כל דבר שבישלו עובד כוכבים ואפילו בכלי טהור וכולהו משום חתנות:

וכבשין - לכבוש דגים וירק וראש ורגלים של בהמה בחומץ:

וטרית - מין דגים קטנים מלוחים:

טרופה - שנטרפו ונשתברו הדגים ואין ניכרין הלכך חיישי לטמאים:

וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו - שדרך כלבית ליגדל מאליה בציר של דגים טהורים ואם יש ציר דג טמא עמו לא תגדל כלבית בו והיא עצמה טמאה:

והחילק - מין דגים קטנים טהורים והיא סולתנית ואין לה סנפיר וקשקשת ועתיד לגדל לאחר זמן סנפיר וקשקשת וקיימא לן דמותרת ואמר בגמרא מפני מה אסרוה מפני שעירבונה עולה עמה דגים טמאים הדומים לה הלכך לא שנא טרופה ול"ש אינה טרופה איכא למיחש לאחד מאלף ביניהם דדמו ליה ולא מינכרי אבל טרית אין שקץ דומה לה הלכך כי אינה טרופה שריא:

חלתית - מין פירי הוא שקורין לזר"א בלע"ז ומחתכין את קרטיו בסכין ואסור משום שמנוניתא דסכינא:

ומלח שלקונדית - מפרש בגמ' (לקמן לט:):

 

גמרא:
חלב, למה נחשוש בו? אם משום החלפה – חלב טהור לבן, חלב טמא ירקרק. ואם משום עירוב – נעמיד אותו, שהרי אמר מר: חלב טהור עומד (כשמכינים ממנו גבינה), חלב טמא אינו עומד. אם הוא רוצה אותו לגבינה, כך הוא. כאן במה אנו עוסקים? שהוא רוצה אותו לכמכא. וניקח ממנו מעט ונעמיד אותו! מכיוון שגם בחלב טהור יש מי גבינה שאינם עומדים, אי אפשר לעמוד על הדבר. ואם תרצה אמור: אפילו תאמר שהוא רוצה אותו לגבינה, יש (חלב טמא) שעומד בין הטיפות (של חלב טהור).

לכמכא - מאכל:

 

והפת:
אמר רב כהנא אמר רבי יוחנן: פת לא הותרה בבית דין. מכלל הדברים נשמע שיש מי שמתיר? כן, שכאשר בא רב דימי, אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה, והביא עובד כוכבים לפניו פת של נחתום, מאפה של סאה. אמר רבי: "כמה נאה פת זו!". (שאלו אותו) "מה ראו חכמים לאוסרה?". (ענה) מה ראו חכמים – משום חתנות. (אך רבי המשיך ושאל) "אלא מה ראו חכמים לאוסרה בשדה?". חשבו העם שהתיר רבי את הפת, ולא כך היא, רבי לא התיר את הפת.
רב יוסף, ויש אומרים רב שמואל בר יהודה, אמר: לא כך היה המעשה, אלא אמרו: פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה שהפת מצומצמת לתלמידים. אמר רבי: "אין כאן נחתום?". חשבו העם לומר (שהתכוון ל)נחתום עובד כוכבים, והוא לא אמר אלא נחתום ישראל.
אמר רב חלבו: אפילו למי שאומר (שהתיר) נחתום עובד כוכבים, לא נאמרו הדברים אלא כשאין נחתום ישראל, אבל במקום שיש נחתום ישראל – לא.
ורבי יוחנן אמר: אפילו למי שאומר (שהתיר) נחתום עובד כוכבים, דברים אלו אמורים בשדה, אבל בעיר – לא, משום חתנות.
אביו של איבו היה חותך ואוכל פת ליד מצרי. אמר להם רבא, ויש אומרים רב נחמן בר יצחק: "אל תדברו עם איבו, שאוכל לחם של ארמיים (גויים)".

---

מבט אל פרשת מטות

 

     מבט אל פרשת מטות

כתוב בפרשת מטות:

[במדבר לא לב] וַיְהִי הַמַּלְקוֹחַ יֶתֶר הַבָּז אֲשֶׁר בָּזְזוּ עַם הַצָּבָא צֹאן שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים.

וכך בהמשך, פירוט מדויק של כול השלל, ואיך הוא התחלק בין בני ישראל. לעניות דעתי, זה תיאור דומה מאד לדוח כלכלי של רואה חשבון על המצב הכלכלי של חברה עסקית, הכנסות, הוצאות, חלוקת רווחים.

ידוע שכול מילה בתורה חשובה, אין מילים סתם, מילים מיותרות. לכן, מה הרמז, מה המסר, של התיאור הזה, יחסית הרבה פסוקים של מספרים. למה מופיע בתורה?

לעניות דעתי, התורה מלמדת אותנו איך להתייחס לרכוש המשותף של העם, איך להקפיד בניהול שלו, אין דבר הפקר. הדיווח מדויק ושקוף!

לא רק שהשלל נספר בדייקנות, אלא שהוא מחולק בצורה צודקת – חצי ללוחמים שיצאו למלחמה, וחצי לכל שאר העם שנשאר במחנה. בנוסף, משני החצאים האלה מופרש "מכס" (מס) לה' – לכהנים וללויים. זה מדגיש עוד יותר את הרעיון של מערכת מסודרת, צדק חברתי והכרה בכך שהכל שייך בסופו של דבר להקב"ה.

הדבר עוד יותר מפליא, כאשר הזמנים ההם היו זמנים שבהם הכוח היה ביד הלוחמים, הכוח היה בזרוע, ולא במוסר. לעומת זה, התורה הקדושה מלמדת אותנו מוסר!

ירצה הקב"ה ויום ט' באב יהפוך ליום של שמחה וששון!

ט' באב

 

    ט' באב

השנה, ט' באב היה יום קשה מאד בשבילי. לא בגלל הצום, אלא בגלל הפסימיות שבי, הפסימיות לגבי גורל עם ישראל, בימינו אלה. אני לא כותב זה לגרום לכם ייאוש, אלא לעורר אתכם!  

אסביר את המחשבות שלי:

-          נזכרתי שאחרי ט' באב, קורבן בית המקדש הראשון, בא ג' בתשרי, רצח גדליה, ע"ה! ז"א, אחרי חורבן בית המקדש הראשון, היו כאלה בין בני ישראל שלא למדו לקח מן החורבן, והמשיכו במעשי פילוג בעם, עד רצח גדליה, ע"ה! לכן, אפילו החורבן לא הספיק, לא היה הוכחה "חיה" על ההרס והסכנות שבפילוג העם. כידוע, רצח גדליה הביא לביטול כמעט מוחלט של הנוכחות היהודית ביהודה, ובארץ ישראל בכלל.

-          נזכרתי שאחרי ט' באב, חורבן בית המקדש השני, בא מרד בר כוכבא. התוצאות של המרד היו נוראיות: ביטול כמעט מוחלט של היישוב היהודי בארץ ישראל, ביטול ירושלים והפיכתה ל"יוליה כפיתוליה", ביטול יהודה וארץ ישראל והפיכתם ל"פלשתינה". אפילו בימינו אלה, אחרי כאלפיים שנים ממרד בר כוכבא, מרגישים את התוצאות ההרסניות שלו.

עד כדי כך, שבגמרא קוראים לבר כוכבא 'בר כוזבא'! זה גם בגלל שנאת חינם, כנאה, ופילוג בעם!

זאת אומרת, החורבנות שבעם ישראל הם לא ביטחון והבטחה שהדברים הרעים ישתנו, לא יחזרו על עצמם!

גם בימינו אלה, אם לא תתעוררו, אין שום ביטחון, אין שום הבטחה, שדברים רעים אלה לא יכולים לחזור על עצמם!

סורו מרע, סורו משיח משפיל ומפלג, סורו משנאת חינם, סורו מקנאה, סורו מפילוג בעם ישראל!

אין לנו זמן, כול תיקונים אלה אמורים להיות לפני הדין! אני לא יודע מתי הדין, הוא יכול להיות כול רגע, לכן תתעוררו עכשיו, לפני שמאוחר מדי!

והעיקר לא להתייאש! כמה שהנר דולק, אפשר עוד לתקן! טוב לחיות בעד ארצנו!