סוד שיר השירים אשר לשלמה

בס"ד

דברים חיים רחמים

לכבוד ולזכרה של אמי דבורה בת חיים ורוחלה עליה השלום

רשב"י עליו השלום כותב דבר נפלא בזוהר הקדוש, זהר חדש, שיר השירים, פסוק פ"ו:

"פו) ואלין תרין כתרין, מוצקות לנרות. חד מסטרא דא, וחד מסטרא דא. ואע"ג דאינון במניינא דאינון נרות, ועל כל דא, שבחא מאלין, תרין, דאינון שבעה ושבעה, דמוצקות לגבייהו. דאינון נרות דקא נהרין על רישא דההוא מנורה, וההוא מנורא קא מנהרא מחילא דילהון, לסלקא לגביה עילא. וכד סלקא, סלקא מדרגא לדרגא, ומכתרא לכתרא, עד דאתאחדא כלא לעילא, ורזא דא, שיר השירים אשר לשלמה : "

תרגום: ושני הכתרים הללו מוצקות לנרות., אחד מצד זה ואחד מצד זה. ואף על גב שהם במניין של אותם הנרות, ועם כול זה, השבח מאלו השניים, שהם שבעה ושבעה {{למוצקות}}, שמוצקות אליהם. שאותם הנרות שמאירים על ראש אותה המנורה, ואותה מנורה מאירה מחכן, לעלות אליו למעלה. וכשעולה, עולה מדרגה לדרגה ומכתר לכתר, עד שהכול מתאחד למעלה, וזה סוד שיר השירים אשר לשלמה. שהכול מתאחד בשלמה, שהוא בינה כי שיר, הוא מלכות, השירים. הוא יסוד. אשר, הוא זעיר אנפין , וכולם מתאחדים בבינה שהיא, לשלמה. (לפי הביאורים הנפלאים הסולם)

אפשר אולי להשיג מהפסוק הזה שספר שיר השירים לא היה יכול להיכתב אלא אך ורק על ידי שלמה המלך. זאת אומרת שתפקידו של שלמה המלך בעולם הזה ובגללו בא לעולם היה גם לכתוב שיר השירים, הוא בלבד ולא מישהו אחר. לפי מחשבה זאת, יוצא שלכול אחד מאיתנו יש תפקיד, שליחות, ויעוד מיוחד בעולם הזה, והתפקיד הזה אך ורק מי שמיועד לו יכול לבצעו ואף אחד אחר. ועוד, ללא הדבר הזה המיוחד ומיועד כול דבר למישהו אחר ורק לו, העולם לא היה יכול להתקיים. הדבר דומה לבניין בית המקדש, העשוי זהב, כסף, נחושת, אבן, ועוד, אבל לא היה אפשר לבנות אותו רק מזהב או רק מכסף, או רק מנחושת. בלי כול אחד מהמרכיבים האלה בית המקדש לא היה יכול להתקיים. לכן, כול אדם אמור להיות מודע שלו ורק לו יש איזה שהו דבר לעשות בעולם הזה, ובלי הדבר הזה שמיועד לו ורק לו העולם לא היה מתקיים. מחשבה זאת מכניסה שלווה ושקת לנפש האדם ומביא אותו להיות בשלום עם העולם כולו. מפני שאין תחרות מול אנשים אחרים, כול אחד ושליחותו.

דבר דומה כותב המהר"ל, "תפארת ישראל", פרק י"ח:

"ובמדרש (במדבר יח, ז), ׳׳בוקר ויודע ה׳׳׳  (מדבר טו, ה), אמר משה, גבולות חלק הקב׳׳ה בעולמו, יכולים אתם לעשות יום ולילה. והכתיב  (בראשית א, ד) ״ויבדל אלהים בין האור ובין החשך״. וכן ״הבדיל אהרון להקדישו קודש קדשים״ (ר׳ דהי״א כג, יג)... כי כל דברי תורה הם מוכרחים להיות, ואינם מציאות במקרה, שדבר זה הכול מודים שאין העולם מציאותו במקרה. כך הם כל דברי תורה.

וכאשר היו חולקים על דבר שמציאותו הכרחי, אי אפשר שיהיה אדם כזה נמצא.   כי המוכרח במציאות, הדבר שהוא כנגדו הוא מוכרח שלא יהיה נמצא, אחר שהפכו מוכרח. ולכך כאשר היו חולקים על התורה, שכל דבריה מוכרחים במציאות, המתנגד לזה מוכרח שאין לו מציאות כלל."

אפשר אולי להבין מדברי המהר"ל, שמציאות העולם היא הכרחית וניתנת על ידי הש"י בהשגחה פרטית, ז"א ששום דבר בעולם אינו מקרי אלא בהשגחת הש"י. וזה נכון לגבי כול אחד מאיתנו.

דבר זה יכול להביא אותנו למחשבה פָטָלִיסְטית, שהכול נקבע מראש ואין לאדם מה לעשות, לטוב או לרע. אבל אמרו חז"ל 'הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים', ז"א, הכול בידי הש"י, אבל הוא נתן לאדם את הבחירה לעשות עם זה טוב או רע. עוד יותר, אמרו חז"ל "ואמר רבי יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה." (מסכת ראש השנה דף טז ע"ב איתא). לכן, האדם אינו פסיבי בכלל בעולם הזה אלא אף הוא שותף  בבריאתו.