פירוש התורה - וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

בס"ד

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ  לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה .

וְהַעֲרֵב נָא, ה' אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ,  וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל .

 דברים חיים רחמים

כתוב בספר בראשית, פרשת ויגש:

[בראשית מז כז] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

[תרגום אונקלוס] וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, בְּאַרְעָא דְּגֹשֶׁן; וְאַחְסִינוּ בַּהּ, וּנְפִישׁוּ וּסְגִיאוּ לַחְדָּא. 

[תרגום יונתן] וִיתֵיב יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּבְנוֹ לְהוֹן בָּתֵּי מֶדְרָשִׁין וּפַלְטִין בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וְאַחְסִינוּ בָהּ אַחְסָנַת חַקְלִין וּכְרָמִין וּנְפִישׁוּ וּסְגִיאוּ לַחֲדָא: 

א' תרגום יונתן בעברית ([שרת"י במדינות – בראשית דף 554]):

"וישב ישראל בארץ מצרים ובנו להם בתי מדרשים ופלטרין בארץ גושן ויאחזו בה נחלת שדה וכרם וירבו ויעצמו מאוד."

-          תרגום יונתן מוסיף וּבְנוֹ לְהוֹן בָּתֵּי מֶדְרָשִׁין וּפַלְטִין שבעברית ובנו להם בתי מדרשים ופלטרין.

ז"א, בני ישראל המשיכו ללמוד, אפילו שהיו בגלות.

דבר דומה קרה גם בגלות בבל, וגם בגלות רומי, כאשר היהודים המשיכו ללמות תורה, ועל ידי זה שמרו על הקשר לא רק עם הקב"ה, מלך המלכים של עם ישראל, אלא גם עם ארץ ישראל, מולדת עם ישראל.

-          תרגום יונתן מוסיף אַחְסָנַת חַקְלִין וּכְרָמִין שבעברית נחלת שדה וכרם .

בני ישראל, בברכת הקב"ה, הפריחו את מקום נחלתם, ארץ גושן. דבר דומה קרה גם בגלויות האחרות, בבל, ורומי. הכול ברצון הקב"ה.

יוצא מזה, שעם ישראל, בגלותם, היו גורם חיובי ביותר בחיים הכלכליים, ובכלל גם בחיים הרוחניים, של מקום גלותם. אבל, דבר זה שראוי להערכה גדולה, דווקא הביא לקנאה ושנאה מצד האוכלוסייה המקומית, בדיוק כמו שקרה בגלות מצרים.

אמרו חז"ל 'אין חדש תחת השמש'. גלות מצרים כמו חזרה על הגלויות האחרות.

-            יש אולי עוד סוגיה: תרגום יונתן מציג ומתאר פעולות ומדיניות יוסף במצרים כתוצאה של הרצון

שלו, של יוסף, להטיב עם אביו ואחיו, או בגלל סיבות אישיות, לטובתו.

ז"א, אפשר אולי להגיד במילים של ימינו, שיוסף מעל, בגד באימון של פרעה, לא מלא ביושר תפקידו של משנה לפרעה, כאשר כול פעולותיו היו אמורות להיות אך ורק לטובת פרעה ומצרים, בלי שום סיבה ומחשבה אחרת.

תירוץ אפשרי, זאת הייתה התנהגות מקובלת ורגילה ביותר בימים ההם, בכול העולם, ובכול המדינות ומלכויות,  בעת העתיקה. לכן, מעשי יוסף לא היו יוצאי דופן.

תירוץ אחר, מעשי יוסף היו תקינים לחלוטין, ללא שום חשד של מעילה. רק תרגום יונן מיפה מעשיו, להנעים הרגשת קוראיו היהודים.

תירוץ שלישי, תרגום יונתן מבטא מחשבה מקובלת בין היהודים, וגם העמים הסובבים אותם, בזמן כתיבת תרגום יונתן, שבאמת, היהודים תומכים ועוזרים זה לזה באופן יוצא דופן, אפילו על חשבון הנוכרים. תרגום יונתן מחזק דעות קדומות כאלה, דווקא לא לטובת היהודים. דעות קדומות אלה שימשו להדליק וגם להצדיק פוגרומים וגירושים של יהודים באירופה, ברוסיה, בצפון אפריקה, וגם במזרח. כאשר היו בעיות כלכליות במדינות הנוכריות, השליטים שמו את היהודים כאחראים למצב הכלכלי הקשה של העם, לעוני שלו. יותר מזה, היהודים, שהיו חרוצים, משכילים, ישרים, ואמינים, היו מתחרים רציניים ביותר בשביל בעלי המלאכה הנוכרים, שהיו מעוניינים ביותר להתפטר מהיהודים המתחרים בהם. יכול להיות שכול מעשי הנוכרים נגד היהודים היו מסיבות אמתיות כלכליות, תחת כיסוי דתי.

-          דיברתי על השאלה שמתעוררת על ידי תרגום יונתן, עם הרב שמלמד אותי דך יומי. הוא נתן לי רמז

גדול: יוסף היה צדיק, הוא עשה מה שהקב"ה ציווה עליו לעשות.

ז"א, אני מבין ומפתח את הרמז הזה, יכול להיות שיוסף מעל מול הפרעה המצרי. אבל המלך האמתי של יוסף הוא הקב"ה, מלך המלכים עבור יוסף, עבור עם ישראל, ומאוחר יותר עבור העם היהודי. מול הקב"ה, יוסף לא מעל בכלל, אלא מילא תפקידו להגן על בית יעקב, להגן על אביו ועל אחיו, באופן מוצלח ביותר.

לגבי ימינו, תרגום יונתן על מדיניות יוסף במצרים, מול מצרים ומול הקב"ה ועם ישראל, מזכיר שאלה גדולה של ימינו, היחס בין דת למדינה. האם יהודי מחויב על ידי חוקי המדינה, נאמנות למדינה, פטריוטיזם, במיוחד אם מדובר על מדינה נוכרית, או יהודי מחויב לציווי הקב"ה, למצוות הקב"ה, לעם היהודי, וזה ללא קשר איפה נמצא היהודי, בישראל או במדינה נוכרית.

אולי דוגמה היא המקרה של יונתן פולרד, אזרח ארה"ב שריגל בארה"ב עבור ישראל. בארה"ב הוא נשפט לשנים ארוכות בכלא. בישראל הוא גיבור. יכול להיות שאצל פולרד לא מדובר על הניגוד האפשרי בין דת למדינה, אלא הניגוד האפשרי להיות יהודי בארץ נוכרית, בין הנאמנות למדינה הנוכרית לבין הנאמנות לעם היהודי.

זאת שאלה כבדה, הסתירה בין דת למדינה. היא לא שאלה חדשה שלא רק בימינו. קראתי בנושא זה את העבודה של ברוך ספינוזה, מאמר תיאולוגי – מדיני, שנכתב באמצע המאה 17, בהולנד (ראה ידיעות אחרונות, סדרת 'עם הספר').