מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר בראשית פרשת "וישב":

[בראשית מ ו-ח]  ו וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף, בַּבֹּקֶר; וַיַּרְא אֹתָם, וְהִנָּם זֹעֲפִים.  ז וַיִּשְׁאַל אֶת-סְרִיסֵי פַרְעֹה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו--לֵאמֹר:  מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם.  ח וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו--חֲלוֹם חָלַמְנוּ, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים--סַפְּרוּ-נָא, לִי. 

יכול להיות שהתורה מלמדת אותנו דרך ארץ, לשאול את החבר מה שלמו, אבל ברצינות, ובכוונה אמתית לעזור לו לפי היכולת שלנו.

לפעמים, אפילו מילה טובה אחת יכולה להולל נפלאות.

למה חסידות חב"ד לא עולה ארצה באופן ברור והחלטי

בס"ד

דברים חיים רחמים

הייתי בציון ראש השנה לחסידות, בקהילת חב"ד. הייתה שאלה, למה חסידות חב"ד לא עולה ארצה באופן

ברור והחלטי, ז"א, להעביר את קהילת חב"ד מארה"ב לישראל. אני לא זוכר את התשובה של הרב של חב"ד, אבל יכול להיות כמה תירוצים לדבר זה.

א' כתוב בספר בראשית פרשת "וישלח":

[בראשית ל"ב ח-ט] ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים--לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.  ט וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ--וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה.

יכול להיות שכמה עוד יש בעולם עשו שהוא האדום, כדאי לעם ישראל לחיות בשני מחנות, אחד בארץ ישראל ואחד בארה"ב.

ב' דבר זה הוכיח את עצמו במלחמת העולם השנייה. היה חורבן קהילות אירופה, אבל העם היהודי סרד הודות לקהילות בארץ ישראל ובשאר העולם, כולל ארה"ב.

ג' שמעתי סיפור על קיסר רומי שרצה לחסל את העם היהודי. אמרו לו, אי אפשר, הם מפוזרים בכול העולם.

ד' מוזר שתכונה שבדרך כלל שלילית, הפיזור, הפכה לעם היהודי לדבר חיובי שמציל אותו.

עוד ודגמה על הניסים שהקב"ה עושה לעם ישראל. דבר שהוא שלילי לכול העולם הופך לחיובי עבור עם ישראל.

ה' יש אולי עוד דבר שכדאי לציין אותו: היהודים הם עם אחד, וזה לא תלוי במקום איפה הם נמצאים מבחינה פיזית. הם תמיד בארץ ישראל במחשבותיהם. 

וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת-בֵּית הַמִּצְרִי, בִּגְלַל יוֹסֵף;

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר בראשית פרשת "וישב":

[בראשית ל"ט ה] וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ, וְעַל כָּל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת-בֵּית הַמִּצְרִי, בִּגְלַל יוֹסֵף; וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה, בְּכָל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ--בַּבַּיִת, וּבַשָּׂדֶה. 

א' בדומה ליוסף בבית המצרי, כך היה באירופה, כאשר היהודים הביאו ברכה ושגשוג במדינות איפה השליטים אישרו להם להתיישב. 

ב' יש אומרים שספרד לא התאוששה עד היום מגירוש היהודים שהסתיים לפני כחמש מאות שנה ב-1492. 

וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר בראשית, פרשות "וישב" ובפרשת "בראשית":

[בראשית ל"ח ב] וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ; וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.

[בראשית ל"ח טז-יח] טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא; וַתֹּאמֶר, מַה-תִּתֶּן-לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי.  יז וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר, אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.  יח וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ.

[בראשית ד א]. וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה

[בראשית ד יז] וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-חֲנוֹךְ; וַיְהִי, בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר, כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.

א' רואים שיש הבדל בביטוי בין הפסוקים שבפרשת "וישב" לבין אלה שבפרשת "בראשית".

ידוע ששום דבר בתורה הוא לא מקרי. לכן, אפשר לשאול מה הרמז בדבר זה.

ב' 'ידע' זאת מילה יפה יותר מאשר 'יבא אליה'. אבל, יכול להיות שמאחורי זה יש עוד רמזים.

ג' 'ידע' מרמז קשר ארוך זמן, שאפשר ללמוד על הזוגיות ולעומק. יותר מזה, 'וידע' מרמז גם על קשר רגשי, פנימי, נפשי, אפילו שכלי בתוך הזוגיות.

ד' 'יבא אליה' מרמז על קשר מזדמן, קצר בזמן. הקשר הזה הוא לא רגשי, לא פנימי, ולא נפשי.

ה' יש עוד דבר מוזר אולי, שקשה לי להבין אותו: טיב הקשר לא מבטיח את התוצאות. מהקשר העמוק בין אדם וחווה יצאו הבל אבל גם קין. מהקשרים השטחיים של יהודה יצאו ער, אונו, ושלה, אבל גם פרץ וזרח.

כנראה שהתהליך הוא מורכב ותוצאותיו תלויות בכמה גורמים ביחד. טיב הקשר אינו מספיק. 

שפת מדינת ישראל עברית או ארמית

בס"ד

דברים חיים רחמים

שפת מדינת ישראל עברית או ארמית

א' מתברר שבשפה הארמית קיימת כשלושת אלפים שנה, מזמן דוד המלך, בכול המזרח התיכון . ארמית היא השפה המדוברת על ידי היהודים בזמן בית המקדש השני בזמן חורבן בית המקדש השני, וגם אחרי זה עוד כשש מאות שנה. ארמית היא השפה של התלמוד הבבלי והירושלמי, וגם של ספרות קודש אחריו.

לכן, יכול להיות שהשפה הארמית היא יותר קרובה לנו מאשר העברית המקראית.

ב' לכן, אפשר אולי לשאול, למה ומי החליטו להחיות את השפה העברית ולא את השפה הארמית?

יותר מזה, אם השפה הארמית הייתה השפה הרשמית של מדינת ישראל, גם מבחינה דתית המצב היה אולי טוב יותר. השפה העברית הייתה נשארת שפת הקודש, כאשר השפה הארמית הייתה שפת חול של יום-יום.

ג' מצאתי מאמר יפה ומעניין של חיים נחמן ביאליק על שפות היהודים. אבל, לעניות דעתי, הוא לא עונה לשאלתי.

http://benyehuda.org/bialik/dvarim_shebeal_peh64.html שאלת הלשונות בישראל, ח"נ ביאליק (ב"אהל יעקב" בקובנה, כ' באלול תר'ץ)

אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר בראשית פרשת ויישב:

[בראשית ל"ז ח] ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.

[תרגום אונקלוס] ח וַאֲמַרוּ לֵיהּ, אֲחוֹהִי, הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עֲלַנָא, אוֹ שֻׁלְטָן אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בַּנָא; וְאוֹסִיפוּ עוֹד סְנוֹ יָתֵיהּ, עַל חֶלְמוֹהִי וְעַל פִּתְגָמוֹהִי. 

[בראשית ל"ז י] י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ, אָרְצָה. 

[תרגום אונקלוס] י ואשתעי לאבוהי, ולאחוהי, ונזף ביה אבוהי, ואמר ליה מא חלמא הדין דחלמתא:  המיתא ניתי, אנא ואימך ואחך, למסגד לך, על ארעא.

א' כתוב במקרא מָשׁוֹל ובתרגום אונקלוס שֻׁלְטָן . לכן, השם בעברית עכשווית שולטן (בסין), או סולטאן או סולטן זה מושל, מלך, מנהיג, ראש, שליט מוסלמי. המקור הוא בארמית שֻׁלְטָן (בשין) שכנראה עבר לערבית, טורקית, ועברית בסין או בסמך.

ב' כתוב במקרא לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת ובתרגום אונקלוס למסגד . לכן, השם בעברית עכשווית מסגד בית תפילה מוסלמי, מקורו בארמית ומשם עבר לערבית ובהמשך לעברית. כנראה נקרא מסגד בגלל השתחוות ארצה של המוסלמים בעת תפילתם.

וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר בראשית, פרשת 'וישב':

[בראשית ל"ז ג]  וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים.

[תרגום אונקלוס] וישראל, רחים ית יוסף מכל בנוהי--ארי בר חכים הוא, ליה; ועבד ליה, כיתונא דפסי. 

א' לפי המקרא, יעקב אהב את יוסף כי היה בן- זקונים לו, ליעקב.

ב' לפי אונקלוס, יעקב אבינו אהב את יוסף בגלל שהוא היה חכם לו, ליעקב.

ג' אבל בנימין היה עוד יותר בן- זקונים ליעקב. אבל לא בנימין היה אהובו של יעקב אביו אלא יוסף.

ד' לכן, יכול להיות שזאת כוונת המקרא, יוסף בן-זקונים, יוסף היה בן צעיר אבל כאיש זקן בחכמתו.

ה' אני זוכר את סיפוריה של אמי, יהיה עליה השלום. היא הייתה מספרת שהרבה פעמים בן-הזקונים הוא הילד החכם ביותר בין ילדי המשפחה. לכן, אולי יש קשר והתאמה בין המקרא לבין תרגום אונקלוס.

לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן, אֶת-יִשְׂרָ וַיֶּגֶלאֵל, אַשּׁוּרָה;

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר מלכים ב, פרק יז:

[ספר מלכים ב י"ז ו-יח] ו בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ, לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן, אֶת-יִשְׂרָ וַיֶּגֶלאֵל, אַשּׁוּרָה; וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן--וְעָרֵי מָדָי.  {פ}

ז וַיְהִי, כִּי-חָטְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם, הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם; וַיִּירְאוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים.  ח וַיֵּלְכוּ, בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עָשׂוּ.  ט וַיְחַפְּאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא-כֵן, עַל-יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם; וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל-עָרֵיהֶם, מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד-עִיר מִבְצָר.  י וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן.  יא וַיְקַטְּרוּ-שָׁם, בְּכָל-בָּמוֹת, כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הֶגְלָה יְהוָה מִפְּנֵיהֶם; וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים, לְהַכְעִיס אֶת-יְהוָה.  יב וַיַּעַבְדוּ, הַגִּלֻּלִים, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם, לֹא תַעֲשׂוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.  יג וַיָּעַד יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל-נביאו (נְבִיאֵי) כָל-חֹזֶה לֵאמֹר, שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי, כְּכָל-הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבֹתֵיכֶם--וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם, בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים.  יד וְלֹא, שָׁמֵעוּ; וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם, כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם, אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ, בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם.  טו וַיִּמְאֲסוּ אֶת-חֻקָּיו, וְאֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת-אֲבוֹתָם, וְאֵת עֵדְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם; וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, וַיֶּהְבָּלוּ, וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם.  טז וַיַּעַזְבוּ, אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה, שנים (שְׁנֵי) עֲגָלִים; וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַיַּעַבְדוּ, אֶת-הַבָּעַל.  יז וַיַּעֲבִירוּ אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיהֶם, בָּאֵשׁ, וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים, וַיְנַחֵשׁוּ; וַיִּתְמַכְּרוּ, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה--לְהַכְעִיסוֹ.  יח וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו:  לֹא נִשְׁאַר, רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ.

א' אפשר אולי לשאול, למה הקב"ה מוכן לסלוח ולהעביר את הגזירה הרעה על סדום ועמורה אם יש שם עשרה צדיקים [ספר בראשית יח-יט], או אפילו בנינווה [ספר יונה] הקב"ה מעביר את הגזירה הרעה אחרי שתושביה חוזרים בתשובה בעקבות התרעתו של יונה הנביא.

אבל, בממלכות ישראל, קיימת גלותם של עשרת השבטים של עם ישראל.

ב' אפשר אולי לתת כמה תירוצים:

-          הייתה כבר התרעה מוקדמת על ידי הקב"ה, על ידי שתי גלויות קודמות, בהיקף  קטן יחסית. וגם כמה נביאים התריעו על הצורך הדחוף של חזרה בתשובה.

-          אבל יכול להיות תירוץ אולי יותר מעניין. את גזירות בסדום ועמורה, או בנינווה, הקב"ה מביא אותם בעצמו, על ידי תופעות טבע יוצאות דופן. לעומת זאת, את העונש על מלכות ישראל מבוצע על ידי מלך אשור.

לכן, אפשר אולי להגיד שגלות של מלכות ישראל נעשתה לא על ידי עונש של הקב"ה אלא על ידי הסתרת הפנים שלו, של הקב"ה, כלפי מלכות ישראל בגלל חטאיהם.

ג' אפשר אולי להגיד שיש שלוש דרגות בהתייחסותו של הקב"ה כלפי עם ישראל: השגחה פרטית, הסתרת פנים, ועונש פעיל כמו המבול או מעשה סדום ועמורה.

כלפי עם ישראל, הקב"ה עף פעם לא מגיע לעונש, אלא הסתרת פנים במקרה הגרוע ביותר.

אבל, גם במקרה של הסתרת פנים, קשה מאד אם לא בלתי אפשרי להתקיים ולשרוד, בדומה לעמים האחרים שנעלמו מן העולם.

ד' כתב רבינו עובדיה מברטנורא בפירושיו למסכת אבות:

[מסכת אבות א א] משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

" לאנשי כנסת הגדולה - מאה ועשרים זקנים היו. זרובבל שריה רעליה מרדכי בלשן, שהיו בימי עזרא כשעלו מן הגולה בבית שני. ומכללם, חגי זכריה ומלאכי ונחמיה בן חכליה וחבריהם. ונקראו כנסת הגדולה לפי שהחזירו העטרה ליושנה [יומא ס"ט ע"ב] שמשה אמר (דברים י) האל הגדול הגבור והנורא, באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא, והם החזירום כבתחלה, לפי שאמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, שאלמלא כן היאך אומה כזו יכולה להתקיים בפני כמה אומות:"

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר בראשית, פרשת 'וישלח', על סיפור דינה, בת יעקב אבינו, ואנשי שכם [בראשית ל"ד א–ל"ה ה]. יש כמה פסוקי מפתח:

[בראשית ל"ד ב] וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ. 

[בראשית ל"ד כו] וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ.

[בראשית ל"ד ל] וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. 

[בראשית ל"ה ה] וַיִּסָּעוּ; וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים, עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ, אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. 

א' שמעון ולוי, בני יעקב, הורגים את כול הזכרים שבשכם, בוזזים עירם, ומחזירים את דינה לביתה באוהלי יעקב. יעקב, אביהם, מוכיח אותם בגלל הסכנה שהביאו עליהם, שכול עמי הכנען יתחברו נגדם ויהרגו אותם. אבל, הקב"ה מציל את בית יעקב מהסכנה.

ב' שמעתי ברשת מורשת על דמיון אפשרי בין פרשת דינה בת יעקב לבין מבצע צוק איתן שהיה בקיץ 2014 ברצועת עזה.

גם מבצע צוק איתן התחיל אחרי חטיפת שלושה תלמידי ישיבה בחברון על ידי פעילי חמס. גם במבצע צוק איתן, רצועת עזה נחרבה. גם במבצע צוק איתן היה חשד שהתאמת בפני גינוי ישראל על ידי אומות העולם ואו"ם.

ג'  אזי, אפשר אולי לשאול, האם אפשר להמשיך עם ההשוואה, ולהגיע להוכחת בני יעקב על ידי אביהם.

לכן, אפשר לשאול, האם מבצע צוק איתן היה הכרחי או אולי לא, לפי הדברים של יעקב אל בניו [בראשית ל"ד ל].

ד' התשובה נראית לי לא פשוטה בכלל. לשם כך, כדאי לבחון את האפשרויות שהיו בפני אחיה של דינה ובפני יעקב אביהם:

-          לתת את דינה בת יעקב לשכם בן חמור לאישה. אזי, כפי שאמר חמור, אביו של שכם, "לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ--לִהְיוֹת, לְעַם אֶחָד [בראשית ל"ד כב] ", ז"א, התבוללות של בני יעקב בתוך עמי הכנען.

-          לא לתת את דינה בת יעקב לשכם בן חמור לאישה. אזי, כפי שקורה גם בימינו, שכם, חמור אביו, ואנשי שכם היו הורגים את בני יעקב ולוקחים את דינה בכוח הזרוע. סביר להניח שלא היו מוותרים עליה. עוד יותר, דינה כבר הייתה אצל שכם, כך שסירובם של בני יעקב היה בעל תוקף רק אם היו נלחמים בשכם כדי לקחת את דינה בחזרה אליהם.

-          כאשר דינה הייתה אצל שכם, יעקב וביתו היו יכולים לא לתת שום תשובה ופשוט לברוח ולהשאיר את דינה בידיו של שכם. גם דבר זה היה מסוכן, מפני שהיה מזמין כנראה חטיפות ומעשי התנכלות אחרים בבני יעקב מצד עמי הכנען, אז כמו בימינו.

-          או, כמו שעשו בני יעקב, לתפוס יוזמה ראשונים ולהרוג את בני שכם כולם.

 הקב"ה הציל את בני יעקב (" וַיִּסָּעוּ; וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים, עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ, אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. [בראשית ל"ה ה]") , ואולי לפי זה, הקב"ה כן הסכים עם מעשיהם של בני יעקב. כנראה הפתרון שבני יעקב בחרו בו, לחסל את שכם, היה הטוב ביותר מבין הפתרונות האפשריים שהיו לפניהם. עוד יותר, כנראה פתרונם היה מבוסס על הבנת צורת המחשבה של עמי הכנען "  וַיֹּאמְרוּ:  הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ. [בראשית ל"ד לא].

ה' ובימינו כמו אז.

וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַשּׁוּרָה

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר מלכים ב, פרק יז:

[ספר מלכים ב י"ז ו-יח] ו בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ, לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַשּׁוּרָה; וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן--וְעָרֵי מָדָי.  {פ}
ז וַיְהִי, כִּי-חָטְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם, הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם; וַיִּירְאוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים.  ח וַיֵּלְכוּ, בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עָשׂוּ.  ט וַיְחַפְּאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא-כֵן, עַל-יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם; וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל-עָרֵיהֶם, מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד-עִיר מִבְצָר.  י וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן.  יא וַיְקַטְּרוּ-שָׁם, בְּכָל-בָּמוֹת, כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הֶגְלָה יְהוָה מִפְּנֵיהֶם; וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים, לְהַכְעִיס אֶת-יְהוָה.  יב וַיַּעַבְדוּ, הַגִּלֻּלִים, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם, לֹא תַעֲשׂוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.  יג וַיָּעַד יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל-נביאו (נְבִיאֵי) כָל-חֹזֶה לֵאמֹר, שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי, כְּכָל-הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבֹתֵיכֶם--וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם, בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים.  יד וְלֹא, שָׁמֵעוּ; וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם, כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם, אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ, בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם.  טו וַיִּמְאֲסוּ אֶת-חֻקָּיו, וְאֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת-אֲבוֹתָם, וְאֵת עֵדְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם; וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, וַיֶּהְבָּלוּ, וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם.  טז וַיַּעַזְבוּ, אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה, שנים (שְׁנֵי) עֲגָלִים; וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַיַּעַבְדוּ, אֶת-הַבָּעַל.  יז וַיַּעֲבִירוּ אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיהֶם, בָּאֵשׁ, וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים, וַיְנַחֵשׁוּ; וַיִּתְמַכְּרוּ, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה--לְהַכְעִיסוֹ.  יח וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו:  לֹא נִשְׁאַר, רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ.

א' אפשר אולי לשאול, למה הקב"ה מוכן לסלוח ולהעביר את הגזירה הרעה על סדום ועמורה אם יש שם עשרה צדיקים [ספר בראשית יח-יט], או אפילו בנינווה [ספר יונה] הקב"ה מעביר את הגזירה הרעה אחרי שתושביה חוזרים בתשובה בעקבות התרעתו של יונה הנביא.

אבל, בממלכות ישראל, קיימת גלותם של עשרת השבטים של עם ישראל.

ב' אפשר אולי לתת כמה תירוצים:

-          הייתה כבר התרעה מוקדמת על ידי הקב"ה, על ידי שתי גלויות קודמות, בהיקף  קטן יחסית. וגם כמה נביאים התריעו על הצורך הדחוף של חזרה בתשובה.

-          אבל יכול להיות תירוץ אולי יותר מעניין. את גזירות בסדום ועמורה, או בנינווה, הקב"ה מביא אותם בעצמו, על ידי תופעות טבע יוצאות דופן. לעומת זאת, את העונש על מלכות ישראל מבוצע על ידי מלך אשור.

לכן, אפשר אולי להגיד שגלות של מלכות ישראל נעשתה לא על ידי עונש של הקב"ה אלא על ידי הסתרת הפנים שלו, של הקב"ה, כלפי מלכות ישראל בגלל חטאיהם.

ג' אפשר אולי להגיד שיש שלוש דרגות בהתייחסותו של הקב"ה כלפי עם ישראל: השגחה פרטית, הסתרת פנים, ועונש פעיל כמו המבול או מעשה סדום ועמורה.

כלפי עם ישראל, הקב"ה עף פעם לא מגיע לעונש, אלא הסתרת פנים במקרה הגרוע ביותר.

אבל, גם במקרה של הסתרת פנים, קשה מאד אם לא בלתי אפשרי להתקיים ולשרוד, בדומה לעמים האחרים שנעלמו מן העולם.

ד' כתב רבינו עובדיה מברטנורא בפירושיו למסכת אבות:

[מסכת אבות א א] משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

" לאנשי כנסת הגדולה - מאה ועשרים זקנים היו. זרובבל שריה רעליה מרדכי בלשן, שהיו בימי עזרא כשעלו מן הגולה בבית שני. ומכללם, חגי זכריה ומלאכי ונחמיה בן חכליה וחבריהם. ונקראו כנסת הגדולה לפי שהחזירו העטרה ליושנה [יומא ס"ט ע"ב] שמשה אמר (דברים י) האל הגדול הגבור והנורא, באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא, והם החזירום כבתחלה, לפי שאמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, שאלמלא כן היאך אומה כזו יכולה להתקיים בפני כמה אומות:"