טעמי המקרא

בס"ד

דברים חיים רחמים

כמה מילים על טעמי המקרא.

אחד מן התפקידים של טעמי המקרא הוא לחלק את הפסוק לקבוצות של שתיים שלוש מילים שקשורים ביניהן מבחינה סינטקטית. לכן, לעניות דעתי, טעמי המקרא יכולים לעזור בהבנת המקרא.

אביא דוגמה, פסוק בספר בראשית:

[בראשית א ו] וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃ 

א' לפי טעמי המקרא, אפשר לחלק את הפסוק על ידי 'קיסרים' [ | ] ו-'מלכים' [ ( ) ]:

(וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים) (יְהִ֥י רָקִ֖יעַ) (בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם) | (וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל) (בֵּ֥ין מַ֖יִם) (לָמָֽיִם) |׃ 

ב' ללא טעמי המקרא אפשר אולי להבין שהרקיע מבדיל בין מים למים.

אבל, לפי טעמי המקרא, מבינים שהקב"ה מבדיל בין מים למים.

למה? טעמי המקרא מחלקים את הפסוק הארוך, לשני משפטים קצרים

[1] (וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים) (יְהִ֥י רָקִ֖יעַ) (בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם)

[2] (וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל) (בֵּ֥ין מַ֖יִם) (לָמָֽיִם)

עכשיו, מבינים שגם במשפט השני הקב"ה אומר "(וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל) (בֵּ֥ין מַ֖יִם) (לָמָֽיִם)".

ג' לעניות דעתי, להבנת המקרא יכול להיות גם פן פילוסופי. אנחנו מבינים שהקב"ה עושה הכול והוא המקור לכול דבר.

עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות:

[שמות כא כד] עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. 

א' רוב רובם של מפרשים, מסבירים את זה ככופר בכסף, לא ממש להוציא את העין של הפוגע. הכופר בכסף הוא מבוסס על המחיר של עבדים בשוק.

ב' מדובר על עבדים כנענים. יכול להיות כמה תירוצים לדבר זה:

-          התירוץ המקובל הוא שאין שוק של עבדים עבריים, אלא אך ורק שוק של עבדים כנעניים.

-          יכול להיות גם תירוץ אחר. הנזק הוא לכול החיים. לכן, צריך להשוות אותו לערך של עבד גם לכול החיים. ידוע שעבד עברי משחררים כול שש שנים, אבל עבד כנעני הוא לכול החיים.

ג' יש לדבר הזה גם השלכה נוספת. המחיר לפי שוק של עבדים כנעניים מראה שעם ישראל איננו גזעני. האברים שלו שווים לעברים של כנעני.

עם הנצח

בס"ד

דברים חיים רחמים

מצאתי בדף 'באהבה ובאמונה' שבת פרשת קרח, ב' בתמוז תשע"ה, גיליון 1023, מאמר על משנת הרצי"ה,

כותרת המאמר 'עם הנצח'. אני מצטט מתוך המאמר הזה:

"העניין המיוחד שלנו (עם ישראל, התוספת שלי) אינו מתמקד במעשיו של יהודי יחידי, אלא בשייכות שלנו לעם ישראל, לעם הנצח, לנשמה הכללית של כלל ישראל, וכן לתרבות הכללית שלנו" [ע"פ שיחות הרצ"י עם ישראל עמ' 21-23].

א' יש כאלה שמוכיחים את האיכות והיכולת של עם ישראל על ידי המספר היחסית גדול של פרסי הנובל (NOBEL ) שמקבליהם יהודים, ביחס לאחוז היהודים באוכלוסיית העולם.

ב' יכול להיות שגישה זאת גובלת בגזענות. מפני שמסבירים זאת על ידי הגנים המיוחדים של היהודים.

ג' לעניות דעתי הדבר לא נכון, אין לעם ישראל גנים מיוחדים. מה שמיוחד לעם ישראל זה הקשר עם הקב"ה, קבלת התורה, והמצוות. כול השאר רק סיפורים ואגדות. 

וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר במדבר פרשת קרח:

[במדבר יז יז] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל-נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם--שְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת:  אִישׁ אֶת-שְׁמוֹ, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּהוּ. 

[תרגום אונקלוס] מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְסַב מִנְּהוֹן חֻטְרָא חֻטְרָא לְבֵית אַבָּא מִן כָּל רַבְרְבָנֵיהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן--תְּרֵי עֲסַר, חֻטְרִין:  גְּבַר יָת שְׁמֵיהּ, תִּכְתּוֹב עַל חֻטְרֵיהּ.

א' כתוב במקרא מַטֶּה , תרגום אונקלוס חֻטְרָא , שבעברית מקל, חוטר, ענף, וגם שבט.

לכן, המובן של מַטֶּה הוא מקל.

ב' כתוב בספר במדבר פרשת שלח:

[במדבר יג ב] שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. 

[תרגום אונקלוס] שְׁלַח לָךְ גֻּבְרִין, וִיאַלְּלוּן יָת אַרְעָא דִּכְנַעַן, דַּאֲנָא יָהֵיב, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  גֻּבְרָא חַד גֻּבְרָא חַד לְשִׁבְטָא דַּאֲבָהָתוֹהִי, תִּשְׁלְחוּן--כֹּל, רַבָּא דִּבְהוֹן.

כתוב במקרא לְמַטֵּה , אבל הפעם בתרגום אונקלוס לְשִׁבְטָא , שבעברית שבט. 

עַל-דְּבַר-קֹרַח

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר במדבר פרשת קרח:

[במדבר יז יד] וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת--מִלְּבַד הַמֵּתִים, עַל-דְּבַר-קֹרַח. 

[תרגום אונקלוס] וַהֲווֹ, דְּמִיתוּ בְּמוֹתָנָא, אַרְבְּעַת עֲסַר אַלְפִין, וּשְׁבַע מְאָה--בַּר מִדְּמִיתוּ, עַל פְּלֻגְּתָא דְּקֹרַח.

א' כתוב במקרא עַל-דְּבַר-קֹרַח , תרגום אונקלוס עַל פְּלֻגְּתָא דְּקֹרַח , כאשר פְּלֻגְּתָא בעברית חילוק, פילוג.

ב' יכול להיות שאונקלוס מרמז, הכוונה של קרח הייתה לחלק או לפלג את העם. 

וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה.

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר במדבר פרשת קרח:

[במדבר יז יג] וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה.

[תרגום אונקלוס] וְקָם בֵּין מִיתַיָּא, וּבֵין חַיַּיָּא; וְאִתְכְּלִי, מוֹתָנָא.

א' כתוב במקרא וַיַּעֲמֹד , תרגום אונקלוס וְקָם , שבעברית עמד, קם.

אפשר אולי להבין את המקרא, שאהרון הכהן הגדול קם, עשה פעולה אקטיבית, יזומה, כדי להגן על עם ישראל. ולא רק עמד, פעולה פסיבית, היה שמה ועמד, המשיך לעמוד.

יכול להיות שזה רמז על פעולה יזומה ופעולה אקטיבית בהגנה על עם ישראל.

ב' כתוב במקרא הַמַּגֵּפָה , תרגום אונקלוס מוֹתָנָא , שבעברית דבר, מחלה קשה, מגפה.

יכול להיות שאונקלוס עונה על שאלה אפשרית, מה היה סוג המגפה. והתשובה היא דבר.

לְמַטֵּה יוֹסֵף, לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר במדבר פרשת שלח:

[במדבר יג ח, יא] ח לְמַטֵּה אֶפְרָיִם, הוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן.   יא לְמַטֵּה יוֹסֵף, לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה--גַּדִּי, בֶּן-סוּסִי. 

א' אפשר לשאול, למה פעם כתוב רק לְמַטֵּה אֶפְרָיִם ופעם כתוב לְמַטֵּה יוֹסֵף, לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה .

ב' יש תשובה לפי דעת זקנים.

בעלי התוספות המוזכרים בתוספות הם קבוצה של כ-44 רבנים‏ שהמשותף לכולם הוא לקיחת חלק בכתיבת פירושים המכונים תוספות על 30 ממסכתות התלמוד הבבלי  ועל פירוש רש"י לתלמוד. בנוסף יש מהם שכתבו פירושים לתורה והם "דעת זקנים".

"למטה יוסף, למטה מנשה", אצל אפרים לא כתוב "למטה יוסף למטה אפרים". מסביר ה"דעת זקנים" שכאן קיבל יוסף עונש על שדיבר רע על האחים, לכן כתוב מטה יוסף ליד מטה מנשה שיצא משבטו גדי בן סוסי שהיה משלוחי משה לרגל את הארץ ולא כתוב מטה יוסף ליד מטה אפרים שהיה יהושע בן נון, שלא היה בעצת המרגלים.

ג' יכול להיות שאפשר למצוא עוד תירוץ:

יש אולי רמז שלמטה מנשה יהיו שתי נחלות, נחלה אחת לחצי שבט מנשה מזרחה לירדן, ונחלה אחת לחצי שבט מנשה מערבה לירדן. 

אני חוזר בתשובה.

בס"ד

דברים חיים רחמים

אני חוזר בתשובה.

א' אני חוזר בתשובה, ואני עושה זאת כול יום, אני חוזר בתשובה כול יום!

ב' מה זאת אומרת? זאת אומרת שאני חוזר ומחפש תשובה כול יום, חוזר בתשובה ומחפש אותה.

ג' זאת להבדיל אלף ואלפים הבדלות מחוזר בשאלה, חו"ח, שחוזר ומחפש שאלות.

ד' ז"א, חוזר בתשובה מחפש למה זה טוב.

חוזר בשאלה, חו"ח, מחפש למה זה לא טוב.

הקב"ה סולח לנו ואוהב אותנו

בס"ד

דברים חיים רחמים

קראתי בתורה, ספר במדבר, פרשת שלח, שבני ישראל לא האמינו לדברי הקב"ה שאמר להם לעלות לארץ

 כנען. הם לא האמינו לדברי הקב"ה אפילו שראו את כול המיסים שהוא עשה להם, הם היו הדור שיצא ממצרים וראה את עשר המכות, קריעת ים סוף, נס המן ונס המים. ובכול זאת לא האמינו להקב"ה. והקב"ה סלח להם.

לכן, מה אפשר לבקש מהדור שלנו שלא ראה את המיסים האלה בעיניים שלו.

לכן, קל וחומר שהקב"ה סולח לנו ואוהב אותנו.

דבר דומה מופיע בהפטרה לפרשת קרח, ספר שמואל א פרק יב פסוק כב:

[שמואל א יב כב]  כִּי לֹא-יִטֹּשׁ יְהוָה, אֶת-עַמּוֹ--בַּעֲבוּר, שְׁמוֹ הַגָּדוֹל:  כִּי הוֹאִיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. 

גנב בשבת פטור

בס"ד

דברים חיים רחמים

אמרו חז"ל:

[משנה תורה - ספר נזקים - הלכות גניבה – פרק ג ]  ב במה דברים אמורים, בשנתחייב בתשלומין עם עוון מיתת בית דין כאחת, או שנתחייב תשלומין ומלקות בבת אחת.  אבל אם נתחייב בתשלומין, ואחר כך נתחייב במיתת בית דין או במלקות, או שנתחייב מלקות או מיתת בית דין, ואחר כך נתחייב בתשלומין--הרי זה לוקה ומשלם ומת. ג [ב] כיצד:  זרק חץ בשבת מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע בגד חברו בהליכתו, או שהדליק גדיש חברו בשבת, או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רשות היחיד לרשות הרבים ואיבדו שם--הרי זה פטור מן התשלומין:  שאיסור שבת ואיסור גניבה והיזק באין כאחת.

ו גנב שטבח בשבת או לעבודה זרה, אפילו בשגגה--פטור מתשלומי ארבעה וחמישה כמו שביארנו. הייתה פרה שאולה אצלו, וטבחה בשבת דרך גניבה--פטור אף מן הכפל:  שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת; ואם אין גניבה, אין טביחה ואין מכירה.

א' הנושא "גנב בשבת פטור" או נושא קשור עליו "גנב וטבח בשבת פטור" נידונים בהרחבה גם בגמרא כתובות לד.

ב' בזמן בית המקדש וקיום הסנהדרין, מחלל שבת נידון למיתה בידי בית הדין. הדבר נכתב גם בספר במדבר:

[במדבר טו לב-לו] לב וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.  לג וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים--אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל, כָּל-הָעֵדָה.  לד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, בַּמִּשְׁמָר:  כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.  {ס}  לה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  לו וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וַיָּמֹת:  כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה.  {פ}

ג' אחרי חורבן בית המקדש אין יותר מיתה בידי בית דין אלא העונש על חילול השבת עבר להיות מיתה בידי שמיים. לפי הגמרא, גם עונש של מיתה בידי שמיים פוטר על תשלומים, ז"א, "גנב בשבת פטור" או "גנב וטבח בשבת פטור" נשארים בתוקף.

ד' הדבר נראה לי מוזר, ז"א, גונב, גורם נזק, ואם הדבר נעשה בשבת הגונב לא מקבל עונש, פטור מתשלומים, על סמך עונש עתידי ולא ברור של מיתה בידי שמיים.

לעומת זאת, עם הגניבה נעשית לא בשבת, הגונב משלם לפחות את הקרן ולפעמים גם כפל.

ה' יכול להיות שהרושם שלי נגרם על ידי זה שאני קטן באמונה, ז"א, אני לא די חזק ביראת  שמיים. יכול להיות שאני יותר חזק באהבת שמיים. 

וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר בראשית, פרשת קרח:

[במדבר טז ט-י] ט הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו--לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם.  י וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה.

[תרגום אונקלוס] ט הַזְעֵיר לְכוֹן, אֲרֵי אַפְרֵישׁ אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל יָתְכוֹן מִכְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל, לְקָרָבָא יָתְכוֹן, לִקְדָמוֹהִי--לְמִפְלַח, יָת פֻּלְחַן מַשְׁכְּנָא דַּייָ, וְלִמְקָם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא, לְשַׁמָּשׁוּתְהוֹן.  י וְקָרֵיב, יָתָךְ, וְיָת כָּל אֲחָךְ בְּנֵי לֵוִי, עִמָּךְ; וּבָעַן אַתּוּן, אַף כְּהֻנְּתָא רַבְּתָא.

א' כתוב במקרא לְהַקְרִיב , כתוב בתרגום אונקלוס לְקָרָבָא , שבעברית קרבה, קירוב, סמיכות, שכנות, יחס קרוב, קשר.

ב' כתוב במקרא גַּם-כְּהֻנָּה , כתוב בתרגום אונקלוס אַף כְּהֻנְּתָא רַבְּתָא , ז"א, גם כהונה גדולה.

לכן, אם קרח רצה את הכהונה הגדולה, ברור שהוא פעל רק עבורו. הוא לא חשב על כלל שבט ישראל או כלל עם ישראל, אלא ראה בהם כלי שבעזרתו יוכל לקבל את השררה, את הכהונה הגדולה, במקום אהרון, אחיו של משה רבינו.

וַיִּקַּח קֹרַח

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר במדבר, פרשת קרח:

[במדבר טז א] וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. 

[תרגום אונקלוס] וְאִתְפְּלֵיג קֹרַח, בַּר יִצְהָר בַּר קְהָת בַּר לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בַּר פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן.

א' כתוב במקרא וַיִּקַּח , כתוב בתרגום אונקלוס וְאִתְפְּלֵיג . בעברית עכשווית הפלג או להפליג , ז"א, להתרחק, לסטות, לנטות הצידה, לשנות כיוון, לזוז מהדרך, לנטוש.

ב' אפשר להגיד שאולי אונקלוס מרמז כאן שקרח הלך בדרך שגויה, של פילוג עם ישראל, מהתחלת פעולתו.  

ג' יכול להיות שקרח רצה לבנות מלכות משלו, לפחות בחלק של עם ישראל. וזה דומה לחילוק מלכות שלמה המלך אחרי מותו, מלכות יהודה ומלכות ישראל.

ד' לכן, יכול להיות שיש מידה של דמיון בין קרח לבין ירבעם, המלך הראשון של מלכות ישראל. קרח לא הצליח בגלל האישיות המיוחדת של משה רבינו, העניו מכל אדם.

בנו של שלמה המלך, רחבעם מלך יהודה, התנשא על נתיניו. לכן, לא הצליח למנוע את חלוקת מלכותו של שלמה המלך.

הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר במדבר פרשת שלח:

[במדבר יג יח] וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב.

[תרגום אונקלוס] וְתִחְזוֹן יָת אַרְעָא, מָא הִיא; וְיָת עַמָּא, דְּיָתֵיב עֲלַהּ--הֲתַקִּיף הוּא אִם חַלָּשׁ, הַזְעֵיר הוּא אִם סַגִּי.

א' כתוב במקרא הֶחָזָק הוּא, כתוב בתרגום אונקלוס הֲתַקִּיף הוּא, שבעברית "תקיף, עז.

ב' לפי אונקלוס, חשוב שהעם יהיה תקיף, מלא רוח לחימה, זה בעצם המובן של חזק! אז, כמו היום, הפסיכולוגיה של עמים, תעמולה או פרופגנדה, חיזוק הרוח והמוטיבציה, הם חשובים ביותר ביחסים בין העמים.

ג' יש עוד פסוק באותה הפרשה שגם מייצגת עיקרון זה:

[במדבר יג כח] כח אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. 

[תרגום אונקלוס] כח לְחוֹד אֲרֵי תַּקִּיף עַמָּא, דְּיָתֵיב בְּאַרְעָא; וְקִרְוַיָּא, כְּרִיכָן רַבְרְבָן לַחְדָּא, וְאַף בְּנֵי גִּבָּרָא, חֲזֵינָא תַּמָּן.

כתוב במקרא יְלִדֵי הָעֲנָק , מתרגם ומפרש אונקלוס בְּנֵי גִּבָּרָא , שבעברית בני אנשים .

גם כאן, יכול להיות שהמרגלים העבריים היו מלאי פחד ורוח נמוכה מול תושבי כנען. לכן, ראו את תושבי חברון כענקים. ז"א, הגודל הרוחני הופך לגודל גשמי.