בס"ד
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ
מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק
בְּדִבְרֵי תוֹרָה .
וְהַעֲרֵב נָא, ה' אֱלֹהֵינוּ,
אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל,
וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי
צֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ
יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל .
דברים חיים רחמים
כתוב בספר ויקרא, פרשת מצורע:
[ויקרא יד ז] וְהִזָּה, עַל הַמִּטַּהֵר
מִן-הַצָּרַעַת--שֶׁבַע פְּעָמִים; וְטִהֲרוֹ, וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה
עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה.
[תרגום אונקלוס] וְיַדֵּי,
עַל דְּמִדַּכֵּי מִן סְגִירוּתָא--שְׁבַע זִמְנִין; וִידַכֵּינֵיהּ, וִישַׁלַּח
יָת צִפְּרָא חַיְתָא עַל אַפֵּי חַקְלָא.
[תרגום יונתן] וְיַדֵי עַל בֵּית אַפּוֹהִי
דְמִידְכֵּי מִן סְגִירוּתָא שִׁבְעָתֵי זִמְנִין וִידַכִּינֵיהּ וְיִפְטוֹר יַת
צִיפּוֹרָא חַיְיתָא עַל אַנְפֵּי חַקְלָא וִיהֵי אִין אִיטִימוֹס הַהוּא גַבְרָא
לְמִילְקֵי תוּב בְצוֹרָעָא תַיְיבָא צִיפּוֹרָא חַיְיתָא לְבֵיתֵיהּ בְּיוֹמָא
הַהוּא וּמִתְכַשְׁרָא לְמֵיכְלָא וְיַת צִפּוֹרָא נְכִיסָא הֲוָה מִקְבָּר
כַּהֲנָא בְּמֵיחְמֵי מְצוֹרָע:
א'
תרגום יונתן בעברית ([שרת"י במדינות – ויקרא דף 217]):
"בספר יין
הטוב
פי׳, והזה על
מצחו של
המטהר, מן
הצרעת, שבע
פעמים וטהרו,
ושלח את
הצפוד החיה
על פני
השדה, והיה אם
עתיד האיש
ההוא ללקות
שוב בצרעת,
(מפני
שחזר מתשובתו
לסורו), שבה
הציפור החיה
לביתו
ביום ההוא, וראויה
להיאכל (כדאי׳
בתו״כ כט,
חזרה מותרת
לאכילה, שלא
אמרה תורה
שלח לתקלה) ,
ואת הציפור השחוטה
היה קובר
הכהן לעיני
המצורע, (כדאי׳
בנגעים פי״ד
מ״ב: לפי
שאסורה בהנאה,
והתויו״ט כתב שקוברה
בפניו מפני
החשד, שלא
יחשידנו לכהן
שיאכלנה שלא
בפניו), עכ״ל."
-
כתוב
באותו הספר:
"בספר
נושא
כלי
יהונתן
כאן העיר,
וז״ל: ויתכן
שהיונתן לומד
שענין השילוח
היה לבדוק
אם המצורע נתרפא
(ונתקבל
תשובתו), או
לו. שאם
המצורע נרפא
לא תשוב
הציפור, ואם
לא נרפא,
תשוב
בו ביום. כי
אחרת, למה
צריך לשלוח
את הציפור,
הלא סוף
סוף אם
היא חוזרת
מותרת באכילה.
ועיין
בתנחומא: למה שוחט
אחת ומשלח
אחת, אלא
סימנא אם
יעשה תשובה
אין הצרעת
חוזרת עליו,
עכ״ל.
ובספר אהבת
יהונתן
כאן העיר,
וז״ל: ויש
אומרים שהכוונה
היא שהציפור
השלוחה לחופשי
נושאת
אתה את טומאתו,
כשעיר המשתלח
ביום הכפורים
מדברה, שכתוב
בו: ״ונשא
עליו וגו״׳,
וכן נוהגים הערביים,
שהאלמנה לפני
נשואיה משלחת
צפור לחופשי,
והיא נושאת
אתה את
טומאת
אלמנותה. והיה אם
מוכן אותו
האיש ללקות
עוד בצרעת,
(שיחטא
עוד הפעם,
ויהיה עונשו
בצרעת),
שבה הציפור החיה
לביתו ביום
ההוא (שיחטא),
ותהיה כשירה
לאכול (וכן
תרגם להלן
בפס׳ נג,
ע״ש).
והוא אומרם ז״ל:
(ויקרא
רבה פט״ז
סי׳ ט)
למה שוחט
אחת ומשלח
אחת, (פי׳,
הלא קרבן
שתי תורים ובני
יונה, שניהם
נקרבים), אלא
אם עשה
תשובה אץ
הצרעת חוזר
עליו, פי׳,
כשם שזו
המשולחת אינה חוזרת.
ומשמע שאם
חוטא עוד
הפעם, ולא
יעשה תשובה,
גם המשולחת
חוזרת באותו
יום מן
השדה, (וכן כתב
הבעל הטורים
כאן), עכ״ל."
-
אפשר
אולי להמשיך את המחשבה שבתרגום יונתן, שהציפור הנשלח לחופשי חוזר למי ששלח אותו,
אם חוזר מתשובתו, ונדבק
עוד פעם בצרעת. ז"א,
יש מן סימן מידי שהנרפא חזר מתשובתו, ואזי נדבק מחדש.
אפשר לשאול, למה אין סימן
כזה מידי גם בקורבנות אחרים, קורבן חטאת, קורבן עשם? אין לי תשובה!