בס"ד
דברים חיים רחמים
בנם וכלתם של סבא וסבתא ביקרו אותם בסוף השבוע. בשבת הלכו לבקר גם את
הנכדים של סבא וסבתא, הילדים של ביתם הגדולה, רונית הדבורה, גלעד ישראל, יהונתן,
ויעל-חיילה, ואת הוריהם. לבן וכלתו יש כלבה לבנה גדולה, מילקי שמה. את הכלבה מצאו
גלעד ישראל, יהונתן ואמם כשהם יצאו מהגן, ביום שישי בצהריים. מזל שהבן וכלתן באו
ביום שישי מוקדם יותר כרגיל ולקחו את מילקי איתם. אבל לא על מילקי סבא רוצה לספר.
הוא רוצה לספר לנכדים שלו על אגדות עם ישראל. מוזר בעיני סבא שלכול העמים יש אגדות
וסיפורים עם מלכים ומלכות, עם נסיכים ונסיכות, עם ניסים ונפלאות, אבל ליהודים אין
סיפורים כאלה. יכול להיות שהסיבה היא שאצל יהודים לא היו מלכים ונסיכים ומקומם הרם
נתפס על ידי תלמידי חכמים. ותלמידי חכמים הם לא כול כך צבעוניים ומלהיבי דמיון כמו
המלכים והנסיכות. כאשר כול ילדי עמי העולם רצו להיות נסיך ונסיכה, ילדי ישראל חלמו
על המשנה והתלמוד.
ואז בא הרעיון הגדול: שבא יכתוב בשביל הנכדים שלו ובשפתם את האגדות שבספר
האגדות של ביאליק ורבניצקי. זה אוסף אגדות
עתיקות ימים של העם היהודי כתובות בכתיבן המקורי כפי שמסופרות בכתבי הקודש של העם
היהודי. לכן, קשה להבינם על ידי הילדים של ימינו, המדברים עברית חדשה. יותר מזה,
אפילו שאגדה לפי ההגדרה המקובלת היא סיפור עממי פשוט עם משל מידי וקל להבנה, לאגדה
היהודית יש משמעות עמוקה והבנתה תלויה
במושגים היסטוריים ודתיים של העם היהודי. סבא חושב שאי אפשר להיות יהודי
מבלי להאמין בשם, במשה רבנו, ובתורה ושכול יהודי מבטא אמונתו זאת לפחות פעם אחת
בחייו, או בבר-מצווה, או בחתונה, או בברית מילה, או ביום הכיפורים, או בקדיש שהוא
אומר אחרי הוריו. כפי שאומרים חז"ל, חומות התורה החליפו את חומות המדינה
בגלות האחרונה, אחרי חורבן בית המקדש השני. לכן, היהודים לא זקוקים למקום מגורים
משותף, או לשפה משותפת כדי להיות עם, אלא מספיקה להם האחיזה המשותפת בתורה. אפשר להקשות ולשאול, למה קבוצות אנשים אחרים,
שגם יש להם דת משותפת, כמו נוצרים ומוסלמים, עדיין מתחלקים לעמים שונים ומשונים?
כנראה שבגלל כמה סיבות:
א.
עמים אלה קיבלו
את הדת שלהם כדת חדשה, אחרי שכבר היו לעמים שונים ונפרדים על ידי שפה ומקום מגורים.
היהודים הפכו לעם אחרי קבלת התורה ובגללה כחומר מיחד.
ב.
הדת היא אמצעי של כיבוש של עם אחד, המקבל את הדת החדשה,
על ידי עם אחר שקופה עליו את הדת החדשה. היהודים אף פעם, אבל אף פעם לא ניסו
להשליט דתם על עמים אחרים. להפך, קשה מאד להתקבל לדת היהודית ז"א להתגייר.
ג.
רוב רובם של
האנשים שבעולם הגדול מתנהגים לפי האמירה הלטינית UBI BENE
IBI PATRIA או
בתרגום לעברית "איפה טוב לי שמה המולדת שלי". היהודים אף פעם לא שוכחו
ולא שוכחים את ארץ ישראל וירושלים. הם מזכירים אותם כול יום ושלוש פעמים ביום
בטפילותם.
כנראה שיש גם סיבות אחרות, עמוקות יותר.
אבל סבא רוצה לכתוב על האגדות היהודיות ומגיע לנושאים אחרים. כנראה
שהדברים האלה יושבים לו על הלב ויוצאים מבלי לחשוב הרבה, פשוט פורצים החוצה מבלי
לבקש רשות. לכן, סבא צריך בכוח לחזור לסיפורי האגדות. קשה מאד לסבא להתמיד ולהיות
'מפוקס' על נושא האגדות. כול פעם יש לו רעיון אחר שדוחף הצידה את הרעיון הקודם.
למשל, עכשיו, בזמן הכתיבה, סבא חושב לקחת חלקים מ-"דברי ימי עם עולם, תולדות
עם ישראל מימי קדם עד היום הזה" מאת שמעון דובנוב ולכתוב סיפורים לילדים, כמו
עץ שהצמרת שלו הנראה לעין היא הרבה דמיון וצומחת מתוך זרע ושורש היסטוריים. אבל,
בלי נדר, על זה בפעם אחרת.
סבא רוצה בכוח לחזור לספר האגדות. זה יותר קשה ממה שחשב. כנראה שצריכים
לקרוא את האגדה ממש הרבה פעמים כדי להיות מסוגלים להסבירה לאחרים, ובמיוחד לילדים,
בשפה שווה לכול. זה קשה, קשה מאד, עד שסבא שוקל לבטל על הרעיון שלו. אבל לא, אפילו
שהבת שלו הקטנה אומרת לסבא 'למה לכתוב אם אפשר לשון'.
- לכן ילדים בואו נתחיל באגדה הראשונה, אומר סבא.
- היו היה מלך אשיר ביותר, הכי אשיר שבעולם. היו לו משרתים חרוצים ויועצים
חכמים שאין כמוהם. פעם המלך הסתכל על כמה אבנים יקרות שהיו לו. פתאום, מבלי לשים
לב, אחת מהן נפלה על הרצפה ואי אפשר למצוא אותה עוד, כאילי האדמה בלעה אותה. קרא
המלך למשרתיו החרוצים וליועציו החכמים, אבל ללא תועלת. האבן נעלמה וזהו. עד שבא
חכם זקן עם סער לבן וזקן ארוך שאמר למלך: "מלכי הגדול, אתה תמצא את האבן
האבודה לבד אם תעשה לפי הצעתי. תיקח פנס פעוט, תרד על הרצפה ותאיר באורו הקטן
והחלש את החריצים ואת החורים העמוקים ופחות עמוקים שיש ברצפה, ממש קרוב אליך ותחת
רגליך. ככה תמצא את האבן היקרה שלך". ובאמת ככה היה. האבן נסתרה בחור שברצפה
ואפילו היועצים החכמים היותר לא הצליחו לראותה ללא הפנס הפעוט.
אותו דבר עם האגדה. כמה שהיא נראה פשוטה ועממית, ללא חשיבות מול הספרים
המלומדים העבי כרך, הרבה פעמים האגדה, על ידי המשל שבתוכה, יכולה לעשות מובנים
יותר דברים מסובכים שבתורה.
עוד משל לאגדה: היא כמו התבלין המעט שמוסיפים אותו לאוכל. אפילו שהוא קטן
וולא משביע, התבלין הזה עושה את האוכל מושך יותר וטעים יותר ואפילו משביע יותר.
ככה גם האגדה עם התורה: על ידי האגדה,הפסוקים שבתורה נעשים עוד יותר נעימים
ומובנים, ואפילו זוכרים אותם ביתר קלות דרך המשל של האגדה.
-
כול הכבוד לי, אומר
סבא לעצמו. סיפרתי אגדה אחת, האגדה הראשונה שלי, אני גאה בעצמי.
-
סבא, זה לא יפה
להתגאות, קופץ יהונתן, אחרי שתיקה ארוכה בזמן הסיפור. רונית הדבורה מוסיפה גם היא:
-
עוד מאט תגיד שאתה
סופר אמיתי!
-
נכון ילדים, אתם
צודקים, עונה סבא. אבל אני כול כך שמח שסיימתי את האגדה הראשונה שחייבים לחגוג. מה
אתם אומרים, אם אני אקלף לכם תפוח עץ מתוק ועסיסי שסבתא קנתה אותם בשוק. גם לי יש
חלק בזה מפני שאני סחבתי אותם הביתה, עשיתי מעשר והבאתי שניים לכם. מה אתם אומרים,
חוגגים?
סבא הוציא מהתיק שלו שני תפוחי עץ לא גדולים ולא קטנים, בצבע אדום ירוק, לא
מיוחדים ולא מבריקים, תפוחי עץ רגילים, כאלה של שלושה קילו בעשרה שקלים בשוק. אבל
סבא הציג אותם כפלא פלאים, כתפוחים הכי הכי בעולם, כמעט תפוחי זהב. והנכדים האמינו
לו. כנראה שהיו עדיין בהשפעת הסיפור על המלך העשיר שחיפש את האבן היקרה שנאבדה לו.
סבא קילף את התפוח הראשון ושאל: - מי רוצה את הקליפה! אני, אני , אני, אני, צעקו
ארבעת הנכדים. אפילו חיילה הקטנה צעקה ביחד עם כולם, למרות שאף פעם לא אכלה קליפה
מקולפת של תפוח. סבא חילק לכול אחד, שווה בשווה, וכולם אכלו את הקליפה של תפוח עד
לפרור האחרון. סבא חתך את התפוח המקולף לארבע חתיכות, כמה שיותר שוות זו לזו לפי
הראיה הלא ממש שש-שש של סבא. סבא מנקה את החלקים מגרעינים בזהירות רבה. סבא מת הלך
באיטיות, כמו בעבודה שקשה לו לעשותה. אבל אין דבר! הוא נהנה ביותר מחברת נכדיו.
הוא מחלק את החלקים, אחד לכול נכד. הנכדים לוקחים את החלקים הקטנים, כול אחד את
שלו, ומתיישבים, על השפה או על הרצפה. סבא
מסתכל עליהם בשיא האושר. ומכין את התפוח השני: -אתם רוצים עוד תפוח, התפוח האחרון?
שואל סבא. – כן, צועקים כולם בקול אחד. והטכס חוזר על עצמו כמו עם התפוח הראשון.
