בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשת אחרי מות:

[ויקרא טז א] וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ.

[תרגום אונקלוס] ומליל ה', עם משה, בתר דמיתו, תרין בני אהרון--בקרוביהון אישתא נוכריתא קודם ה', ומיתו.

א' כתוב במקרא בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה ואונקלוס מתרגם ומפרש בקרוביהון אישתא נוכריתא קודם ה', כאשר בני אהרון נדב ואביהוא התקרבו לאש (המזבח).

ב' אונקלוס מפרש ומוסיף נוכריתא קודם , כאשר נוכריתא בארמית, בעברית נכרית, שיכול להיות להכרית, ז"א, להשמיד, לחסל, להחריב, לכלות, אבל גם להיכרות, ז"א, להיקנות, להירכש, להתקבל תמורת תשלום.

ג' לכן, יכול להיות שבניו של אהרון הכהן הגדול היו רוצים להתקרב לאש המזבח כמשל להקב"ה. וגם התקבלו על ידי הקב"ה, אבל שלמו על זה בחייהם.

ד' לכן, יכול להיות שאפשר לתרגם את הפסוק לעברית עכשווי "הקב"ה דיבר אל משה אחרי מות שני הבנים של אהרון, שביקשו להתקרב להקב"ה אבל שילמו על קבלתם על ידי הקב"ה בקרבתו בחייהם ומתו."

כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשת מצורע:

[ויקרא יד לד] כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.

א' המצווה ניתנת ונלמדת במדבר, אבל התוקף שלה בארץ ישראל, כאשר עם ישראל יגיע לשם.

ב' אפשר אולי ללמוד מפסוק זה, הצדקה ותירוץ ללמוד על סדר הקורבנות בבית המקדש אפילו שאין לנו כאן ועכשיו בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו.

וְגִלַּח אֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשת מצורע:

[ויקרא יד ח-ט] ח וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת-בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ, וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר, וְאַחַר, יָבוֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה; וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ, שִׁבְעַת יָמִים.  ט וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ, אֶת-רֹאשׁוֹ וְאֶת-זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו, וְאֶת-כָּל-שְׂעָרוֹ, יְגַלֵּחַ; וְכִבֶּס אֶת-בְּגָדָיו, וְרָחַץ אֶת-בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם--וְטָהֵר. 

א' כתוב כאן שהמטהר צריך לגלח את כול שערו, כולל הראש והזקן.

ב' אבל, במקום אחר כתוב בתורה שאסור לגלח את הראש ואת הפנים בתער:

[ויקרא יט כז] לֹא תַקִּפוּ, פְּאַת רֹאשְׁכֶם; וְלֹא תַשְׁחִית, אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ.

ג' במבט ראשון יש סתירה בין המצוות דאוריתא שבסייפים א' - ב'.

ד' שאלתי את הרב של בית הכנסת. התשובה היא שמצוות "עשה" דוחה מצוות "על תעשה". לכן, מצוות גילוח המטהר דוחה מצוות לא לגלח את הראש והזקן בתער.

וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה.

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשת מצורע:

[ויקרא יד ז]  וְהִזָּה, עַל הַמִּטַּהֵר מִן-הַצָּרַעַת--שֶׁבַע פְּעָמִים; וְטִהֲרוֹ, וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה.

א' המעשה דומה ומזכיר את המצווה של יום הכיפורים "מצוות שילוח שעיר לעזאזל" [ראה WIKIPEDIA  שעיר לעזאזל (מצווה)].

ב' יכול להיות שאפשר להשליך את הפירושים ואת המשמעויות של מצוות שעיר לעזאזל, גם על המצווה זאת של שילוח הציפור החיה על פני השדה.

ג' יש אולי שאלה, למה ביום הכיפורים בוחרים את השעיר לעזאזל על ידי הגורל, אבל במצוות המצורע אין שולחים את הציפור החיה על פי הגורל.

ד' מצווה דומה של שלוח הציפור החיה על פני השדה יש גם בנגע צרעת הבית:

[ויקרא יד נג] וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה, אֶל-מִחוּץ לָעִיר--אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה; וְכִפֶּר עַל-הַבַּיִת, וְטָהֵר. 

עַל-מַיִם חַיִּים

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשת מצורע:

[ויקרא יד ה] וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְשָׁחַט, אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת--אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ, עַל-מַיִם חַיִּים. 

[תרגום אונקלוס] ויפקיד, כהנא, וייכוס, ית ציפרא חדא--למן דחסף, על מי מבוע.

א' לא מצאתי את התרגום בעברית של המילה הארמית מבוע . אבל יש בעברית מילה מבוע שזה מקום למים הנובעים מן האדמה או מקום בו הדברים מתחילים, או מקור.

ב' לכן, יכול להיות שהביטוי מַיִם חַיִּים שבמקרא ואונקלוס מתרגם ומפרש מי מבוע , זה בעברית עכשווית מים של מעיין או מים טריים שיוצאים מן האדמה, מים צלולים ביותר.

ג' אפשר אולי לשאול, איפה היו במדבר מעיינות של מים מן האדמה.

יכול להיות שהיה הבאר של מרים.

ויכול להיות שמשה רבינו מלמד תורת המצורע שהיא תקיפה גם וכנראה בעיקר בארץ ישראל.

ד' הדבר דומה ללימוד בימינו של תורת הקרבנות, כהכנה לביאת המשיח במהרה בימינו. 

בעברית זקן אבל בארמית דיקנא או דקנא.

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשת תזריע:

[ויקרא יג כט] וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בוֹ נָגַע, בְּרֹאשׁ, אוֹ בְזָקָן.

[תרגום אונקלוס] וגבר או איתא, ארי יהי ביה מכתשא, בריש, או בדקן.

א' במקרא ובעברית בְזָקָן אבל בארמית בדקן. ז"א, בעברית זקן אבל בארמית דיקנא או דקנא.

ב' לכן, יכול להיות שהמקור של המילה בעברית דיקן , ז"א, ראש פקולטה או ראש סגל, מקורה בארמית דיקנא או דקנא.

ג' מעניין שהמילה דיקן מופיעה בלועזית, והמילה דיקן באה לעברית בעקיפין, מלועזית. אפילו שכנראה מקורה אצלנו, בארמית!

אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם,

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב במסכת אבות פרק ג:

[מסכת אבות ג ג-ד]

(ג) רבי חנניא בן תרדיון אומר:  שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב לצים,
שנאמר (תהלים א), ובמושב לצים לא ישב.  אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם,
שנאמר (מלאכי ג), אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו.
אין לי אלא שנים. מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר,
שנאמר (איכה ג), ישב בדד וידם כי נטל עליו. 

(ד) רבי שמעון אומר:  שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו מזבחי מתים,
שנאמר (ישעיה כח), כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום.  אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה,  כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא,  שנאמר (יחזקאל מא), וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'.
א' יושבים כמה ללא דברי תורה ביניהם, כמה שיותר אנשים כך יותר גדולה הטומאה שביניהם.

ב' יושבים כמה עם דברי תורה ביניהם, כמה שיותר אנשים כך יותר גדולה הטהרה שביניהם. 

הווי מתפלל בשלומה של מלכות

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב במסכת אבות פרק ג:

[מסכת אבות ג ב] רבי חנינא סגן הכהנים אומר:  הווי מתפלל בשלומה של מלכות,  שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. 

א' כך אמרו חז"ל, אמרו אפילו על אומות העולם, קל וחומר על המדינה היהודית בארץ ישראל.

ב' לכן, יש אולי לחשוב פעמיים לפני הפגנות פוליטיות, ואי-מילוי חובות אזרחיות.

ג' לגבי הדעות הפוליטיות, יש לתת להם ביטוי בבחירות, בתעמולת בחירות, בעצרת בחירות, ובוודאי ללא אלימות בכלל.

מעשה בייבום

בס"ד

דברים חיים רחמים

מעשה בייבום

א' הייבום הוא הלכה שמקימים אותה כאשר יש כמה אחים, לפחות אחד נשואי. כאשר האח הנשואי מת ללא ילדים, מאלמנתו או מאישה אחרת, מצווה על אחד האחים החיים לשאת את האלמנה, על מנת להקים שם לאח הנפטר. או, אם הוא לא רוצה לשאת את האלמנה, הוא חייב לתת לה חליצה, דבר דומה לגט, ולאפשר לה להינשא לאיש אחר, כאשר הוא לא קשור למשפחת האחים.

ב' הלכה אחרת בדיני משפחה היא, שאם אח נשואי מגרש את אשתו, היא אסורה לאחים שלו לעולם, אם האח המגרש בחיים ואם לא.

ג' שמעתי בשיעור הדף היומי בגמרא, סיפור על איש נשואי ללא ילדים, ויש לו אחים. האח הנשואי נפל חולה למשכב, מרגיש שסופו מתקרב. אז הוא נותן גט לאשתו כדי לשחרר אותה מהייבום, שיכול להיות שלא היה מתאים לאשתו האלמנה.

אחד הנוכחים בשיעור שאל, איך יכול להיות, האח החולה לא רצה שיקום ילד על שמו על ידי הייבום, הוא אוהב את אשתו יותר מאשר אוהב את קיום שמו? לעניות דעתי השאלה סבירה ובמקומה.

ד' יכול להיות שלסיפור הזה יש תסריט שונה, והמניע למעשיו של הבעל הגוסס היה דווקא שינה ולא אהבה. וידוע שהשינה תמריץ הרבה יותר חזק מאשר האהבה, ויש דברים שעושים אותם בגלל השינה, דברים שלא היינו עושים אותם בגלל האהבה.

יכול להיות שהאח הנשואי הגוסס, עדיין הוא רואה ושומע, ודי צלול כדי להבין מה קורה סביבו. הוא רואה שאשתו והאח שאמור לייבם אותה, לאט לאט, יוצרים קשר זו לזה. הוא רואה שחצי חיוך מקרי ביניהם הופך לצחוק מלא ומתפנק, שחצי מגע מקרי הופך למגע שלם ומכוון. והוא שומע שהצי מילה בהתחלה חופך למשפטים ארוכים בפה מלא.

הבעל הגוסס רואה ומבין שאשתו ואחיו מחכים שהוא ימות והם יוכלו להינשא ולחיות ביחד. אזי הבעל הגוסס מתמלא בשינה, מגרש את אשתו בגט, ואוסר אותה לאחיו. וכול תכניותיהם של אשתו ושל אחיו מתמוטטות כארמון קלפים. 

תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשת תזריע:

[ויקרא יב ד] וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע, וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת, יְמֵי טָהֳרָהּ.

[תרגום אונקלוס] ותלתין ותלתא יומין, תיתיב בדם דכו; בכל קודשא לא תקרב, ולמקדשא לא תיעול, עד משלם, יומי דכותה.

א' במקרא כתוב בִּדְמֵי טָהֳרָה , לפי אונקלוס בדם דכו. כמו כן, כתוב במקרא יְמֵי טָהֳרָהּ, ולפי אונקלוס יומי דכותה.

ב' אפשר לראות, ולעניות דעתי זה מעניין, שהמילה דך בארמית היא טהרה בעברית. אבל דך שבארמית היא זך בעברית. ויש עוד כמה מילים שבארמית מחליפים את האות ז שבעברית באות ד. למשל בעברית זהב ובארמית דהב, או בעברית זכר ובארמית דכר. יש אולי עוד מילים כאלה אבל אני לא הצלחתי למצוא אותן.

ג' אפשר אולי לשאול עוד שאלה: במקרא כתוב בִּדְמֵי טָהֳרָה כאשר לפי אונקלוס בדם דכו.

יכול להיות שאונקלוס מפרש ומדייק את הכתוב במקרא. למילה דמי שבמקרא יש אולי כמה מובנים:

-          רבים של דם וסמיכות, ז"א, דמים של טהרה,

-          תשלום עבור טהרה, בדומה לדמי חנוכה,

-          המילה דמי היא משורש ד-מ-ם, חֹסֶר שָׁאוֹן, דּוּמִיָּה מֻחְלֶטֶת.

o       "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם, הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ; הַמַּזְכִּרִים אֶת יְהוָה אַל דֳּמִי לָכֶם"  [ישעיהו ס"ב – פסוק ו']

o       "אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ; אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אל" [תהילים פ"ג – פסוק ב']

מילים נרדפות דומיה, דממה, שקט.

ד' אונקלוס מדייק שמדובר על בדם דכו, ז"א, בדם של הטהרה. 

ספר זהר החדש פרשת צו, פסוקים ג-ד

בס"ד

דברים חיים רחמים

ספר זהר החדש פרשת צו, פסוקים ג-ד, מפרש שהעשן העולה מקורבן העולה, העשן הזה לוקח עמו את

המחשבה הרעה שבאדם. לאחר זה, עולה עשן דק וביחד עמו מחשבה טהורה מהאדם אל העליונים.

א' לעניות דעתי, לפירוש זה יש משמעות עצומה. לפי זה, לקורבנות יש תפקיד מעשי ולא רק תפקיד טכסי, רגשי, ופסיכולוגי לגבי האדם המקריב.

ב' אפשר להשליך פירוש זה גם על מרכיבים אחרים של הטכסים הדתיים, למשל תפילות בבית הכנסת, תפילין, חגים, שבתות וימים טובים. לכול אחד ממרכיבים אלה יש תפקיד מעשי אמתי במצבה התקין והבריא של רוח האדם, ומזה גם של נפש או גוף האדם.

הדבר, הטכסיים הדתיים, דומה לוויטמינים, תוספות מזון, או אפילו תרופות למחלות כרוניות שלוקחים אותם כול יום כדי להבטיח תפקוד תקין  ובריא של רוח ונפש או גוף האדם. כפי שאנו מדייקים בתרופות, כך יש לדייק גם בטכסים הדתיים.

ג' יש אולי עוד שאלה שאפשר לשאול בהסתמך על הפירוש של זהר הקדוש. לפי הפירוש, לקורבן העולה יש תפקיד מעשי בטהרת רוח האדם. בימינו אין קורבנות מפני שבית המקדש חרב, שייבנה מחדש במהרה בימינו.

השאלה היא האם יש אולי מחליף לקורבנות, לעשן העולה מהקורבנות, בימינו. יכול להיות שתחליף אפשרי הוא שירה של הקהל בבית הכנסת, שגם היא עולה למרום וכן יכולה לטהר את האדם.  

לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל; וּמַיִם, תִּכֵּן בְּמִדָּה

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר איוב:

[איוב כח כה] לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל;    וּמַיִם, תִּכֵּן בְּמִדָּה.

א' חז"ל מפרשים זאת בשלושה כיוונים שונים: פעולת כוחות הטבע, גילוי התורה בעולמינו, ונפש (גוף) האדם.

ב' למה הדבר דומה? הדבר דומה לטבח שמכין אוכל ממאה מרכיבים ותבלינים, ואת כול אחד הוא צריך לתת אותו במידה, לא יותר ולא פחות. למשל מלח, לא יותר מידי מלוח ולא פחות מידי מלוח, אותו דבר עם סוכר, או חריף.

ג' ואם רק יחידים יכולים להתמודד אם בישול כזה, כמה גדול הקב"ה שמרכיב מיליוני ועשרות מיליוני מרכיבים, כול אחד לפי מידתו, למשל את הגנים של אדם, וזה כול רגע ורגע עבור מיליארדים של אנשים.

בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשת צו:

[ויקרא ו יג] זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ--עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה, תָּמִיד:  מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר, וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב.

[תרגום אונקלוס] דין קורבנא דאהרון ודבנוהי דיקרבון קודם ה', ביומא דירבון יתיה--חד מן עסרא בתלת סאין סולתא מנחתא, תדירא:  פלגותה בצפרא, ופלגותה ברמשא. 

א' במקרא כתוב בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ , ז"א, ביום שם עליו שמן, אונקלוס מפרש ומתרגם ביומא דירבון יתיה , ז"א, ביום שהגיע לתפקיד גדול ורם דרג, ביום שהגיע לגדולות.

ב' לכן, יכול להיות שמשיח, שיבוא במהרה בימינו, הוא מלך המשיח, איש רם דרג, גיבור, חכם, ועשיר. אומנם, לתכונות אלה חז"ל נותנים פירושים מגובנים.

העם היהודי הוא לא גזעני

בס"ד

דברים חיים רחמים

שמעתי אומרים שהעם היהודי גזעני. זה לא נכון בכלל!

מפני שכול אדם, מבלי הבדל בגזע ומין, יכול להיכנס לעם היהודי על ידי הגיור. העדות הטובה ביותר לכך, העולים מאטופיה. וגם המתגיירים מאפריקה ומכול העולם.