חג פסח כשר ושמח!

בס"ד

דברים חיים רחמים

מכרתי את החמץ עבור הילדים שלי ומשפחותיהם. אני מתכוון לבקש מהם דמי תיווך! J

חג פסח כשר ושמח!

בחירה חופשית והשגחה פרטית

בס"ד

דברים חיים רחמים

כאשר מדברים על הבחירה החופשית שהש״י נתן לאנשים (כולל נשים). אפשר אולי לשאול מה המקום של השגחה פרטית ושל בחירה חופשית ומה היחס ביניהם?       

כתוב בתורה בחומש דברים, שהש״י שם בפני האדם את הבחירה בין מצווה לבין עבירה והבחירה בידי האדם. זאת הבחירה החופשית. ההשגחה הפרטית היא נושא הבחירה, מה הש״י שם בפני האדם הוא ההשגחה הפרטית.

עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחוֹחַ לַיהוָה

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר בראשית פרשת בראשית:

[ויקרא א ט]  וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו, יִרְחַץ בַּמָּיִם; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחוֹחַ לַיהוָה. 

[תרגום אונקלוס] וגוויה וכרעוהי, יחליל במיא; ויסיק כהנא ית כולא למדבחא, עלתא קורבן דמתקבל ברעווא קודם ה':

א' כתוב במקרא רֵיחַ-נִיחוֹחַ לַיהוָה , ז"א, ריח נעים להקב"ה. לפי אונקלוס, ברעווא קודם ה' , ז"א, ברצון לפני הקב"ה.

ב' גם כאן, התורה מדברת בלשון בני האדם, בשפה מובנת להם. אבל אלה משלים. אונקלוס מפרש את המשל.

ג' לפי אונקלוס, הרצון הוא של הקב"ה, לפי הרצון של הקב"ה, ולפניו.

וְהִפְשִׁיט, אֶת-הָעֹלָה; וְנִתַּח אֹתָהּ, לִנְתָחֶיהָ.

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשת ויקרא:

[ויקרא א ו] וְהִפְשִׁיט, אֶת-הָעֹלָה; וְנִתַּח אֹתָהּ, לִנְתָחֶיהָ. 

מפרשים בספר אותר המדרשים, מהדורת פריעדמאן על הפסוק הזה: "מכאן לימדה תורה דרך ארץ, שלא יואכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח. [ומסקינן בגמרא ש]רמי בר אבא אורח ארעא קא משמע לן [בא להשמיענו הלכות דרך ארץ]. [ביצה כה]

התורה בא להשמיענו הלכות דרך ארץ. 

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשת ויקרא:

[ויקרא א ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.

[תרגום אונקלוס] מליל עם בני ישראל, ותימר להון, אנש ארי יקריב מינכון קורבנא, קודם ה'--מן בעירא, מן תורי ומן ענא, תקרבון, ית קורבנכון. 

א' כתוב במקרא אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם.

כתוב אדם ולא איש ולא אנשים. יכול להיות שהתורה מלמדת אותנו שכול אחד ואחד יביא קורבן בשבילו בלבד, ולא בשביל מישהו אחר. יכול להיות שזה משל שכול אחד יסתכל על החטאים שלו בלבד ולא על החטאים של מישהו אחר.

עוד יותר, יכול להיות שהתורה מלמדת אותנו שרק אדם, שהוא טהור יכול להביא ולהקריב קורבן לפני הקב"ה.

ב' במקרא כתוב  לַיהוָה-, אונקלוס מפרש ומתרגם קודם ה'-- .

יכול להיות שלפי אונקלוס, אדם מביא את קורבנו לפני הקב"ה ולא להקב"ה, עבור הקב"ה. הקב"ה לא צריך את קורבנותינו, הקורבן הוא הסימן של האדם שהוא צריך ומבקש את הרחמים של הקב"ה.

ג' כתוב במקרא --מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן .

במבט ראשון יש חזרה, אולי לא מובנת, הבהמה, הבקר, הצאן. יכול להיות שאפשר לקרוא לפי הפשט, מן הבהמה, ז"א, מן הבקר ומן הצאן.

ד' כתוב במקרא מִן-הַבְּהֵמָה, אונקלוס מפרש ומתרגם מן בעירא , ז"א, מן דבר שבוער, שנשרף. לכן, הקורבן הוא שריפה.

ה' עוד דבר, כתוב במקרא מִן-הַבָּקָר . אונקלוס מפרש ומתרגם מן תורי, ז"א, שוורים ולא פרות, זכר ולא נקבה.

ו' כתוב בספר ויקרא פרשת ויקרא:

[ויקרא א ג]  אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי יְהוָה. 

פסוק זה מדבר בדיוק על הדברים שפירש אונקלוס עבור הפסוק הקודם, [ויקרא א ב].

וַיִּקְרָא , אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר ויקרא פרשת ויקרא:

[ויקרא א א]  וַיִּקְרָא , אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

א' אות האלף הזהירה, יכול להיות שהיא באה כדי להבליט את חיבת הקב"ה אל משה רבינו ע"ה, "ויקר משה".

ב' תרגום אונקלוס הוא:

[ת"א] וקרא, למשה; ומליל ה' עימיה, ממשכן זמנא למימר

אונקלוס מתרגם ומפרש בזמן עבר. דבר זה מזכיר לנו את הכלל המוכר בהבנת הפשט שבתורה: זמן עתיד בתורה, למשל ויקרא, הוא זמן עבר בפשט, למשל וקרא.

ג' לעניות דעתי, התורה מדברת בשפה מובנת לבני אדם. לכן, יכול להיות שמשה רבינו קיבל את קריאת הקב"ה כנבואה, כמסר של הקב"ה ישירות למחשבתו של משה רבינו ע"ה.

ד' אפשר אולי לשאול, למה הקב"ה מדבר עם משה רבינו מאוהל מועד או בתוך אוהל מועד, שהרי הקב"ה, השכינה, נמצא בכול מקום, בוודאי שלא רק באוהל מועד.

יכול להיות שהתורה מלמדת אותנו דרך ארץ. מתאים ונול לאדם לנסות, להתקרב, "לשוחח" עם הקב"ה במקומות מתאימים לכך, למשל אוהל מועד, או בית כנסת.

אנו זוכרים גם ההתבודדות של החסידים ביערות, לצורך "שיחה" עם הקב"ה. אלה מקומות ללא הפרעות, מקומות שקטים, ללא גירויים חיצוניים.

יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת ויקהל:

[שמות לה ב] שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת.

א' כתוב במקרא יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן.

ב' מילה קודש  ומילים אחרות עם אותו שורש מופיעות הרבה פעמים במקרא, למשל קידושין של אישה, איש קדוש בפני הקב"ה.

ג' יכול להיות שאפשר להסביר את המובן של קודש וכול הניסוחים האחרים הקשורים אליה על ידי קבוע.

למשל קידושין, המובן הוא אישה קבועה.

ד' כתוב בספר שמות פרשת כי תשא:

[שמות ל ל] וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי. 

יכול להיות שהמובן של וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם הוא וקבעת אותם לכהן. 

אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת ויקהל:

[שמות לה א] וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם.

[תרגום אונקלוס]  וּכְנַשׁ מֹשֶׁה, יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל--וַאֲמַר לְהוֹן:  אִלֵּין, פִּתְגָמַיָּא, דְּפַקֵּיד יְיָ, לְמֶעֱבַד יָתְהוֹן.

א' במקרא כתוב אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ובתרגום אונקלוס יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

ב' אונקלוס מפרש כָּל-עֲדַת על ידי יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא, ז"א, את כל כנסת וזה עם ישראל.

ג' יש לזכור שהמילה עדה שבמקרא היא במובן מניין, עשרה יהודים. ראה חט המרגלים בספר במדבר פרשת שלח לך, בספר דברים פרשת דברים. ראה גם מסכת אבות פרק שלישי הלכה ז, הפירוש של רבינו עובדיה מברטנורא. 

לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, וְאֵילִם שְׁנַיִם--תְּמִימִם

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות:

[שמות כ"ט א] וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְקַדֵּשׁ אֹתָם--לְכַהֵן לִי:  לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, וְאֵילִם שְׁנַיִם--תְּמִימִם.

[תרגום אונקלוס] א וְדֵין פִּתְגָמָא דְּתַעֲבֵיד לְהוֹן, לְקַדָּשָׁא יָתְהוֹן--לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמָי:  סַב תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי, וְדִכְרִין תְּרֵין--שַׁלְמִין. 

א' אפשר אולי לקשור את המקרא תְּמִימִם ותרגום אונקלוס שַׁלְמִין , עם קורבן שלמים.

ב' בקורבן שלמים, אפשר אולי לחבר את השם שלמים גם לקורבן עצמו אבל גם לבעלים של הקורבן.

ג' שלנמים הם תמימים. כאשר המובן של תמימים הוא גם שלמים או ללא פגם.

ד' לכן, אפשר אולי לפרש קרבן שלמים כקורבן שבעליו וגם הקורבן בעצמו הם שלמים, ללא פגם.

וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת תצווה:

[שמות כ"ח לג-לה] לג וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב.  לד פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב.  לה וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת. 

-          יכול להיות שהתורה מלמדת אותנו דרך ארץ, לא להפתיע בנוכחותנו, אלא לתת סימן כאשר באים וכאשר הולכים.

וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת תצווה:

[שמות כ"ח ט-י] ט וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  י שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית--כְּתוֹלְדֹתָם.

א' אפשר אולי לשאול, למה לקחת שתי אבנים ולא רק אבן אחת, שעליו לכתוב את השמות של כול משפחות עם ישראל.

ב' תירוץ אפשרי הוא, התורה מלמדת אותנו דרך ארץ שצריכים איזון בחיים, גם את הצד הימין של חסד וגם את הצד השמאל של חכמה.

ג' עוד תירוץ אפשרי "על תשים את כול הביצים בסל אחד". לא מצאתי את המקור לאמירה זאת. יכול להיות שזה פתגם של אומות העולם.

כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב במסכת אבות:

[מסכת אבות ג יב] ג,יב  הוא היה אומר, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת.  

[מסכת אבות ג כב] ג,כא  הוא היה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה--לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו.  וכל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה--לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין:  אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. 

א' יכול להיות שאפשר להפעיל את המשניות האלה לעולם האקדמי: חוכמה היא תיאוריה וסימולציות, מעשים הם ניסויים.

ב' לכן, כול תיאוריה וסימולציה, יש לגבות אותן הניסויים רבים, כפי שכתוב "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת".

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כָּל קְרָאִין דְּאוֹרַיְיתָא רָזִין סְתִימִין עִילָּאִין אִינוּן

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר זהר חדש, פרשת ואתחנן, פסוק א:

[זהר חדש ואתחנן] אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כָּל קְרָאִין דְּאוֹרַיְיתָא רָזִין סְתִימִין עִילָּאִין אִינוּן, ...

[פירוש הסולם] א"ר אלעזר, כל המקראות שבתורה הם סודות סתומים עליונים ...

א' ז"א, התורה היא כמו משל אחד גדול, כאשר כול פסוק, כול מילה, וכול אות הם משלים בפני עצמם. תפקידנו ועבודתנו לפענח את משלמים אלה, לפי רמז, דרש, וסוד.

ב' לעניות דעתי, דבר זה מתקשר מצוין עם פסוק אחר שבתורה:

[דברים ל"ב מז] כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם--כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ.

ג' לכן, אם לא מצליחים לפענח משל התורה, זה סימן שלא עמלנו מספיק:

אמר ר' יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי' - אל תאמין; 'לא יגעתי ומצאתי' - אל תאמין; 'יגעתי ומצאתי' – תאמין. [מגילה ו ב]. 

וְדָל, לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות כ"ג ג] וְדָל, לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.

[תרגום אונקלוס] וְעַל מִסְכֵּינָא, לָא תְּרַחֵים בְּדִינֵיהּ. 

א' פסוק זה בתורה הוא עכשווי ביותר, כנראה שבכול העולם, קל וחומר בישראל.

ב' לעניות דעתי, פסוק זה מתקשר עם אמירת חז"ל:

"כל שנעשה רחמן על אכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים [ר' אלעזר מדרש תנחומה לפרשת מצורע]".  

אֱלֹהִים, לֹא תְקַלֵּל; וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ, לֹא תָאֹר.

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות כ"ב כז] אֱלֹהִים, לֹא תְקַלֵּל; וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ, לֹא תָאֹר.

[תרגום אונקלוס] דַּיָּנָא, לָא תַּקִיל; וְרַבָּא בְּעַמָּךְ, לָא תְּלוּט. 

א' במקרא כתוב אֱלֹהִים ובת"א כתוב דַּיָּנָא, ז"א, דיינים, שופטים.

גם במקומות אחרים אונקלוס נותן פירוש דומה:

[בראשית ו ב] וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. 

[תרגום אונקלוס] וחזו בני רברביא ית בנת אנשא, ארי שפירן אינין; ונסיבו להון נשין, מכול דאתרעיאו.

ב' יכול להיות שתירוץ אפשרי לתרגום אונקלוס הוא הצימוד בין אֱלֹהִים לבין וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ.

לכן, יש אולי לקח שאין לשים באותה השורה, באותו עניין, את הקב"ה ואנשים, אפילו אם הם דיינים או נשיאים. 

וְגֵר לֹא-תוֹנֶה

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות כ"ב כ] וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. 

[תרגום אונקלוס] וּלְגִיּוֹרָא לָא תּוֹנוֹן, וְלָא תָּעִיקוּן:  אֲרֵי דַּיָּרִין הֲוֵיתוֹן, בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם. 

א' במקרא כתוב וְגֵר לֹא-תוֹנֶה,...:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, לעומת זאת בת"א כתוב וּלְגִיּוֹרָא לָא תּוֹנוֹן, ...  אֲרֵי דַּיָּרִין הֲוֵיתוֹן.

ב' לפי אונקלוס, הפסוק מתייחס לגרים (גרים אמתיים, לפי ההלכה) שבארץ ישראל ולא לתושבים כפי שהיו עם ישראל בארץ מצרים.

ג' לכן, לעניות דעתי, הייחוס שמקשרים בין הפסוק הזה לבין מצב המאגרים הבלתי חוקים בישראל של ימינו הוא שטחי ולא מדויק . 

עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות כ"א כג-כה] כג וְאִם-אָסוֹן, יִהְיֶה--וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ.  כד עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.  כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה.

מפרש רש"י:

[רש"י שמות כ"א כג] יש אומרים: נפש ממש.  ויש אומרים: ממון.  אבל לא נפש ממש, שהמתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ומשלם ליורשיו דמיו, כמו שהיה נמכר בשוק:

[רש"י שמות כ"א כד] עין תחת עין - סימא עין חברו נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא פד א)

[רש"י שמות כ"א כה] כויה תחת כויה - מכות אש, ועד עכשיו דבר בחבלה שיש בה פחת דמים, ועכשיו בשאין בה פחת דמים, אלא צער, כגון כוואו בשפוד על צפרנו אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך:
פצע - היא מכה המוציאה דם, שפצע את בשרו, נברדור"א בלעז, [פציעה] הכל לפי מה שהוא אם יש בו פחת דמים נותן נזק, ואם נפל למשכב נותן שבת ורפוי ובשת וצער. ומקרא זה יתר הוא. 

א' רש"י מפרש ומסביר, על פי החז"ל, שהפיצוי הוא עניין של שוק.

ב' לכן, התורה שהיא נצחית ונכונה גם בימינו מלמדת אותנו דרך ארץ שהפיצוי נקבע במשא ומתן בין הצדדים, כמו בשוק. 

וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת

בס"ד

דברים חיים רחמים

כתוב בספר שמות פרשת משפטים:

[שמות כ"א כ] וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת, תַּחַת יָדוֹ--נָקֹם, יִנָּקֵם   :

א' הפסוק מתייחס לעבד כנעני כמו לאיש עברי. פירוש רש"י הוא:

[רש"י] בעבד כנעני הכתוב מדבר.  או אינו אלא בעברי?  תלמוד לומר: כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית. 

ב' לעניות דעתי, הלכה זאת הייתה אז, וגם בימינו ממש מהפחה חברתית. אז, בזמן מתן התורה, בשיאה של תקופת העבדות, העבד היה כמו חפץ, דבר, אובייקט, עצם, שכורה שעוברת משוכר לשוכר. גם רש"י כותב כי כספו הוא.

ג' יכול להיות שאפשר להשליך את ההלכה הזאת, על הריגת עבד על ידי בעליו, גם לגבי חיות מחמד, חיות בית, בקר או צאן. כפי שהעבד קנוי בכסף, גם חיות אלה קנויות בכסף.

כמו שיש הלכה שמענישים על הריגת עבד, כך אמור להיות גם עונש על הריגת חיות בית.

ד' וכול זה מתקשר יפה עם איסור צער בעלי חיים ביהדות, או מצוות המונעות צער בעלי חיים [ראה אתר INTERNET "צער בעלי חיים (יהדות)"].