שיר השירים פרק ב' ח-יז
ח' קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה
בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת.
[תרגום יונתן] אֲמַר
שְׁלֹמֹה מַלְכָּא בְּעִדָּן דַּהֲווֹ יָתְבִין עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל
בְּמִצְרַיִם סְלֵיקַת קְבִילַתְהוֹן לִשְׁמֵי מְרוֹמָא הָא בְכֵן אִתְגְּלִי
יְקָרָא דַּיָי לְמֹשֶׁה עַל טוּרָא דְּחוֹרֵב וְשַׁדַּר יָתֵיהּ לְמִצְרַיִם
לְמִפְרַק יָתְהוֹן וּלְאַפָּקָא יָתְהוֹן מִגּוֹ דְּחוֹק מַרְוַת מִצְרָאֵי
וּטְפַן עַל קִצָּא בְּגִין זְכוּתָא דַּאֲבָהָתְהוֹן דִּמְתִילִין לְטוּרַיָּא
וְשַׁוַר עַל זְמָן שִׁעְבּוּדָא מְאָה וְתִשְׁעִין שְׁנִין עַל צְדַקְתָּא
דְאַמְהָתָן דִּמְתִילָן לְגִלְמָתָא:
אמר שלמה המלך: בזמן שישבו
בני בית ישראל במצרים, עלתה תלונתם לשמים ממעל. ואז, התגלתה כבוד ה' למשה בהר חורב.
וַיִּשְׁלַח אֹתוֹ אֶל מִצְרַיִם, לגאול אוֹתָם וּלְהוֹצִיאֵם מִן הַמַּעֲשֶׂה הַמָּר
שֶׁל מִצְרַיִם. ודלג לקצה המיועד מכוח זכות אבותיהם, שנמשלו להרים, ודילג על זמן
שעבודם מאה ותשעים שנה בגלל צדקת אמותיהם, שמושווים לגבעות.
-
לעניות דעתי, נפלא איך ר' יונתן בן עוזיאל
ע"ה מפרש את הפסוקים בזכות בני ישראל, בזכות אבותיהם.
ט' דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי
אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן
הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים.
[תרגום יונתן] אֲמַרַת
כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בִּזְמָן דְּאִתְגְּלִי יְקָרָא דַּיָי בְּמִצְרַיִם
בְּלֵילְיָא דְּפִסְחָא וּקְטַל כָּל בּוּכְרָא רְכַב עַל חֲזִיזָא קל וּרְהַט
כְּטָבְיָא וּכְאוּרְזֵילָא דְּאַיָּלָא וְאַגֵּין עַל בָּתַּיָּא דִי אַנַן
תַּמָּן וְאִתְעַתַּד בָּתַר אַשְׁוָתָנָא וְאַשְׁגַּח מִן כַּוָּתָא
וְאִסְתַּכַּל מִן חֲרַכַּיָּא וַחֲזָא דְּמָא דְּנִכְסָא דְּפִסְחָא וּדְמָא
דִּגְזֵירַת מְהוּלְתָּא דַּחֲקִיק עַל תַּרְעַנָא וְחָשׁ מִן שְׁמֵי מְרוֹמָא
וַחֲמָא לְעַמֵּיהּ דְּאָכְלִין יָת נִכְסַת חַגָּא דְּפִסְחָא טְוֵי נוּר עַל
תְּמָכָא וְעוּלְשִׁין וּפַטִּיר וְחָס עֲלַן וְלָא יְהַב רְשׁוּתָא לְמַלְאָךְ
מְחַבֵּיל לְחַבָּלָא בָן:
אמרה כנסת ישראל: בזמן
שהתגלה כבוד ה' במצרים, בליל הפסח, והרג בכור, רכב על ענן קל, ורץ כמו צבי או כמו עופר.
והגן על הבתים שאנו שם. ועמד אחרי הרשתות, והשגיח מן החלונות, והסתכל מן השריפה. וראה
את דם קורבן הפסח, ואת דם ברית המילה, אשר חקוק על הדלתות, וגש מן השמים ממעל, וראה
את עמו אוכלים קורבן חג הפסח, צלוי באש, יחד עם עשבים מרים. וחס עליהם, ולא נתן
רשות למלך המחבל לחבל בהם.
י' עָנָה דוֹדִי וְאָמַר
לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ.
[תרגום יונתן] וּבְעִדָּן
צַפְרָא אֲתֵיב רְחִימִי וַאֲמַר לִי קוּמִי לָךְ כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל
רְחִימְתִי דִי מִלְּקַדְמִין וְשַׁפִּירַת עוֹבָדִין אִיזִילִי נְפַקִי מִן
שִׁעְבּוּד מִצְרָאֵי:
ובזמן הבוקר, השיב אהובי
ואמר לי, קומי לך כנסת ישראל, אהובתי מקדם, וטובה במעשים, לך, צאי מן שעבוד מצרים.
-
לעניות דעתי, יש בפסוק זה חיזוק לסברה
שגאולת ישראל נעשית לפי ציווי ה', באות ה'.
יא' כִּי
הִנֵּה הסתו [הַסְּתָיו] עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.
[תרגום יונתן] אֲרוּם
הָא זְמָן שִׁעְבּוּדָא דְּדָמֵי לְסִתְוָא פְּסַק וּשְׁנַיָּא דַּאֲמַרִית
לְאַבְרָהָם בֵּינֵי פַלְגַיָּא אִתְקְטַעוּ וּמַרְוַת מִצְרָאֵי דִּמְתִיל
לְמִטְרָא טְרִידָא חֲלַף וַאֲזַל וְלָא תֵיסְפוּן לְמִחְזֵיהוֹן עוֹד עַד עָלְמָא:
כאשר, הנה, זמן השעבוד,
שמדומה לסתיו, נגמר, והשנים שאמרתי לאברהם בין הבתרים קוצצו. מר המצרים, הנמשל לגשם
מטריד, חלף והלך, ולא תוסיפו לראות אותו
עוד לעולם.
-
לעניות דעתי, יכול להיות כאן שאלה: הסתיו,
הגשם המטריד, הם דברים שחוזרים על עצמם, שנה אחרי שנה יש סתיו, ויש גשם.
יכול להיות זה רמז,
נבואה, לגלויות האחרות, גלות בבל, גלות רומי, או, אולי, לעליות וירידות בהיסטוריה
של עם ישראל, תקופות שקטות ונעימות, ותקופות מרות וקשות?
יכול להיות זה רמז,
נבואה, איך לעבור את התקופות הקשות, כפי שהסוף עובר את השערה, מתגמש, ומוריד את הראש?
אני לא יודע! אמרו
חז"ל:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִטְּלָה נְבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים
וְנִתְּנָה לְשׁוֹטִים וּלְתִינוֹקוֹת (בבא בתרא דף יב/ב)
שבת שלום ומבורך! הרבה
בריאות ורק בשורות טובות!
יב' הַנִּצָּנִים נִרְאוּ
בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.
[תרגום יונתן] וּמֹשֶׁה
וְאַהֲרֹן דִּמְתִילִין לְלוּלָבֵי דְּתָמָר אִתַּחְזוּ לְמֶעֱבַד נִסִּין
בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם וְעִדָּן קְטוֹף בּוּכְרַיָּא מְטָא וְקָל רוּחָא
דְּקוּדְשָׁא דְּפוּרְקָנָא דַּאֲמַרִית לְאַבְרָהָם אֲבוּכוֹן כְּבָר
שְׁמַעְתּוּן מָה דַּאֲמַרִית לֵיהּ וְאַף יָת עַמָּא דִי יִשְׁתַּעְבְּדוּן
בְּהוֹן דָּאֵין אֲנָא וּבָתַר כֵּן יִפְּקוּן בְּקִנְיָנָא סַגִּי וּכְעַן
צְבֵיתִי לְמֶעֱבַד מָא דְּקַיֵּמִית לֵיהּ בְּמֵימְרִי:
ומשה ואהרון, הנמשלים ללולבי
התמר, ראו את מעשה הניסים בארץ מצרים. וזמן קטוף הבכורים הגיע, וקול רוח הקודש של
הגאולה שאמר לאברהם אבותיכם, כבר שמעתם מה אמר לו, ואף עם שהשתעבדו בהם אני דן,
ואחר כך יצאו ברכוש גדול. עכשיו רציתי לעשות מה שנשבעתי לו במאמרי.
יג' הַתְּאֵנָה חָנְטָה
פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לכי [לָךְ]
רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ.
[תרגום יונתן] כְּנִשְׁתָּא
דְּיִשְׂרָאֵל דִּמְתִילָא לְבִכּוּרֵי תֵינִין פְּתַחַת פּוּמַּהּ וַאֲמַרַת
שִׁירְתָא עַל יַמָּא דְּסוּף וְאַף עוּלֵימַיָּא וְיָנְקַיָּא שַׁבַּחוּ לְמָרֵי
עָלְמָא בְּלִישָׁנְהוֹן מִן יַד אֲמַר לְהוֹן מָרֵי עָלְמָא קוּמִי לָךְ
כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל רְחִימְתִי וְשַׁפִּירְתִי אִיזִילִי מִכָּא לְאַרְעָא
דְּקַיֵּמִית לַאֲבָהָתִיךְ:
כנסת ישראל, שנמשלה
לבכורות התאנים, פתחה פיה ואמרה שירה על ים סוף. ואף בחורים ותינוקות שיבחו לריבונו
של עולם בלשונם. מיד אמר להם ריבונו של עולם: קומי לך, כנסת ישראל, אהובתי ויפתי,
לכי מכאן לארץ אשר נשבעתי לאבותיך.
יד' יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי
הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת
קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה.
[תרגום יונתן] וְכַד
רְדַף פַּרְעֹה רַשִּׁיעָא בָּתַר עַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל הֲוָת מְתִילָא
כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל לְיוֹנְתָא דִּסְגִירָא בְּחַגְוֵי טִנָּרָא וְחִוְיָא
מָעִיק לָהּ מִגָּיו וְנַצָּא מָעִיק לָהּ מִבַּרָא הַכְּדֵין הֲוָת כְּנִשְׁתָּא
דְּיִשְׂרָאֵל סְגִירָא מֵאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא דְּמִן קֳדָמֵיהוֹן יַמָּא
וּמִן בָּתְרֵיהוֹן רָדֵיף סָנְאָה וּמִן תְּרֵין סִטְרֵיהוֹן מַדְבְּרַיָּא
דְּמָלְיָן חֵיוָן קָלַן דְּנָכְתִין וְקָטְלִין בְּאֵרֵיסֵיהוֹן יָת בְּנֵי
נְשָׁא וּמִן יַד פְּתַחַת פּוּמַּהּ בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ וּנְפַקַת בְּרָת קָלָא
מִן שְׁמֵי מְרוֹמָא וְכֵן אֲמַרַת אַנְתְּ כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל
דִּמְתִילָא לְיוֹנְתָא דָּכִיתָא וּמִטַּמְרָא בִּסְגוֹר חַגְוֵי טִנָּרָא
וּבְחֶבְיוֹנֵי דַּרְגִּיתָא אַחְזִינִי יָת חַזְוַיִךְ וְיָת עוּבָדַיִךְ דְּתָקְנָן
אַשְׁמְעִינִי יָת קָלִיךְ אֲרוּם קָלִיךְ עָרִיב בִּצְלוֹתָא בְּבֵית מַקְדַּשׁ
זְעֵיר וְחֶזְוִיךְ שַׁפִּיר בְּעוּבָדִין טָבִין:
וכאשר רדף הפרעה הרשע אחרי
עם ישראל, הייתה נמשלת כנסת ישראל ליונה שנלכדה בבקיעי הסלע, ונחש מאיים עליו
מבפנים, ונץ מאיים עליה מבחוץ. כך הייתה כנסת ישראל סגורה מארבעת הכיוונים של העולם:
לפניהם היה הים, מאחוריהם רדף השונא, ומן
שני הצדדים שלהם היו מדברות מלאים נחשים מגילים אשר נושכים והורגים ברעלם את בני
האדם. ומיד פתחה את פיה בתפילה לפני ה', ויצאה בת קול מן השמיים למעלה, וכן אמרה: את,
כנסת ישראל, הנמשלת ליונה טהורה, ומסתתרת במקומות נסתרים בסלע, ובנסתרות של
מדרגות. הראה לי את מראך, ואת מעשיך המתוקנים. אשמע את קולך, כאשר קולך נעים
בתפילות בבית מקדש קטן, ומראך נאה במעשיך הטובים.
-
מעניין ונפלא את הפירוש שר' יונתן בן עוזיאל
נותן לפסוק של שיר השירים. מאלף ביותר!
חודש טוב ומבורך! הרבה
בריאות ורק בשורות טובות!
טו' אֶחֱזוּ לָנוּ
שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר.
[תרגום יונתן] בָּתַר
דַּעֲבַרוּ יָת יַמָּא אִתְרָעַמוּ עַל מַיָּא וַאֲתָא עֲלֵיהוֹן עֲמָלֵק
רַשִּׁיעָא דִּנְטַר לְהוֹן דְּבָבוּ עַל עֵיסַק בְּכֵירוּתָא וּבִרְכְתָא
דִּשְׁקַל יַעֲקֹב אֲבוּנָא מִן עֵשָׂו וַאֲתָא לְאָגָחָא קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל
עַל דְּבַטִּילוּ פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא וַהֲוָה עֲמָלֵק רַשִּׁיעָא גָּנֵיב
מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי עֲנָנֵי יְקָרָא נַפְשָׁתָא מִשִּׁבְטוֹי דְּדָן וּמְקַטֵּיל
יָתְהוֹן עַל דַּהֲוָה בִּידֵיהוֹן פִּסְלֵיהּ דְּמִיכָה בְּהַהִיא שָׁעֲתָא
אִתְחַיַּבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל דִּמְתִילִין לְכַרְמָא לְאִתְחַבָּלָא אִלּוּלֵי
צַדִּיקֵי דָּרָא הַהוּא דִּמְתִילִין לְבוֹסַם טָב:
אחרי שעברו את הים, העלו
על המים, ובא עליהם עמלק הרשע, ששמר להם אויבה על דבר הבכורה והברכה שלקח יעקב
אבינו מן עשו, ובא להילחם בישראל על שביטלו דברי התורה. והיה עמלק הרשע גונב מתחת כנפי
ענן הכבוד נפשות מן שבט דן, והורגים אותם על שהיו בידיהם פסלי מיכה. באותה שעה התחייבו בית ישראל, בדמה לכרם להיחבל,
אילולי צדיקי הדור ההוא אשר הם כמו בושם טוב.
טז' דּוֹדִי לִי וַאֲנִי
לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.
[תרגום יונתן] בְּהַהִיא
שָׁעֲתָא הֲדַּרוּ בִּתְיוּבְתָּא בְּכֵן אִתְעַתַּד מֹשֶׁה נְבִיָּא וְצַלִּי
קֳדָם יְיָ וִיהוֹשֻׁעַ מְשֻׁמְשָׁנֵיהּ אִזְדָּרַז וּנְפַק מִתְּחוֹת גַּדְפֵּי
עֲנָנֵי יְקָרָא דַּיָי וְעִמֵּיהּ גּוּבְרִין צַדִּיקִין דְּדָמְיָן
בְּעוּבָדֵיהוֹן לְוַרְדָּא וַאֲגִיחוּ קְרָבָא בַּעֲמָלֵק וְתַבַּרוּ יָת עֲמָלֵק
וְיָת עַמֵּיהּ בְּשַׁמַּתָּא דַּיָי וְקַטְלָא וּתְבִירָא בְּפִתְגָם דְּחָרֶב:
באותה תקופה הם פנו בתשובה.
ויעמוד משה הנביא מוכן ויתפלל לפני י"א. יהושע, עבדו, היה מצויד ויצא מתחת לשולי
תפארת הענן של י', ועמו הלכו גיבורים צדיקים (שדומים במעשיהם לשושנה). הם ניהלו מלחמה
בעמלק וניפצו את עמלק ואת עמו באיסור י': מוות וחורבן על פי חוק החרב.
באותה השעה, חזרו בתשובה.
לכן, עמד משה הנביא והתפלל לפני ה'. ויהושע, עבדו, הזדרז, והוציא מתחת ענפי ענן
הכבוד של ה', ועמו אנשים צדיקים שדומים במעשיהם לשושנה, ונלחמו בעמלק, ושברו את
עמלק ואת עמו, בנידוי ה': מוות וחורבן בדבר החרב.
-
שאלה פשוטה, לעניות דעתי נשאלת כול הזמן, הרבה
הרבה מאד: למה בני ישראל לא לומדים מניסיונות שלהם, למה לסבול, ואחר כך לחזור
בתשובה, ולהתפלל להקב"ה להציל אותם? כול פעם אותו דבר: בני ישראל חוטאים,
סובלים, חוזרים בתשובה, ניצולים על ידי ה'.
לעניות דעתי, שאלה
נצחית! זה קשור, אולי, לנפש האדם, כאשר האדם שוכח את הזמנים הרעים בזמנים הטובים! יכול
להיות שזה מנגנון הגנה פנימי של לב האדם. אבל, אמרו חז"ל, ללכת לפי השכל
המושכל, ולא לפי רצון הלב! איך עושים את זה? אמרו חז"ל [משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ד · משנה ה]:
רַבִּי
יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר:
הַלּוֹמֵד
תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד,
מַסְפִּיקִין
בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד.
וְהַלּוֹמֵד
עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת,
מַסְפִּיקִין
בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת.
רַבִּי
צָדוֹק אוֹמֵר:
אַל
תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם,
וְלֹא
קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם.
וְכָךְ
הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר:
וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ
בְּתַגָּא, חֳלָף.
הָא
לָמַדְתָּ:
כָּל
הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה,
נוֹטֵל
חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:
יז' עַד שֶׁיָּפוּחַ
הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר
הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר.
[תרגום יונתן] וּבִזְעֵירוּת
יוֹמַיָּא עֲבַדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת עֶגְלָא דְּדַהְבָא וְאִסְתַּלַּקוּ
עֲנָנֵי יְקָרָא דִי מְטַלְלִין עִלָּוֵיהוֹן וְאִשְׁתְּאַרוּ מְפוּרְסְמִין
וְאִתְרוֹקַנוּ יָת תִּקּוּן זֵינֵיהוֹן דַּחֲקִיק בֵּיהּ שְׁמָא רַבָּא מְפָרַשׁ
בְּשִׁבְעִין שְׁמָהָן וּבְעָא יְיָ לְהוֹבָדָא יָתְהוֹן מִן עָלְמָא אִלּוּלֵי
דְּאִדְּכַר קֳדָמוֹי קְיָם דְּקַיֵּם בְּמֵימְרֵיהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק
וּלְיַעֲקֹב דַּהֲווֹ קַלִּילִין בְּפוּלְחָנֵיהּ כְּטָבְיָא וּכְאוּרְזֵילָא
דְּאַיָּלָא וְתִקְרוּבְתָּא דְקָרֵיב אַבְרָהָם יָת יִצְחָק בְּרֵיהּ בְּטוּר
מוֹרִיָּה וּמִן קַדְמַת דְּנָא קָרֵיב תַּמָּן יָת קוּרְבָּנֵיהּ וּפַלֵּיג
יָתְהוֹן בִּשְׁוֵי:
ובזעירות, תוך כמה ימים,
עשו בני ישראל את עגל הזהב. והסתלקו ענני הכבוד אשר מכסים עליהם, ונשארו נחשפים, ואיבדו
את תיקון חרבותיהם שהיה חקוק עליהם השם הגדול המפורש בשבעים שמות. וביקש ה' לאבד אותם מן העולם, אלא שהזכיר לפניו
את הברית אשר קיים במאמרו לאברהם, ליצחק, וליעקב, שהיו זריזים בעבודתו, כצבי, וכעופר
של איילה, והתפללו, כאשר הקריב אברהם את יצחק בנו בהר מוריה, ולפני זה הקריב שם את
קורבנותיו, וחילק אותם בשווה.
-
לפי פירוש ר' יונתן בן עוזיאל, אפשר להבין
את הפסוק שבמקרא:
יז' עַד שֶׁיָּפוּחַ
הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר
הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר.
ברגע שעולה השכר,
ונאלמים הצללים והפחד של הלילה מקודם, שזה חטא עגל הזהב, נדמה לך דודי, שהוא ה', שאבותינו
אברהם, יצחק, ויעקב, עליהם השלום, הם דומים לצבי או לעופר האיילות, על הר המוריה, על
הר שאברהם אבינו ע"ה הקריב את קורבנותיו, וחילק אותם בשווה.
