וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם

 בס"ד

 

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ  לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה .

וְהַעֲרֵב נָא, ה' אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ,  וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל .

 

דברים חיים רחמים

  וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם

כתוב בספר 'ליקוטי מוהר"ן', כז, ו:

"בְּחִינַת זָקֵן – זֶה קָנָה חָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י (בראשית ג): וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם – עַל שֵׁם הַחָכְמָה נֶאֱמַר."

א' אדם וחוה היו בגן עדן, חיו חיים טובים, חיים קלים. בתוך זה, הם אכלו מעץ לָדַעַת, טוֹב וָרָע, וגורשו מן גן עדן, החיים שלהם הפכו לקשים אין ספור, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.  אבל, לפי רש"י, אדם וחווה, וכול האנושות אחריהם קיבלו חוכמה, לָדַעַת, טוֹב וָרָע. לעניות דעתי, יש כאן אמירה מעניינת ביותר: האדם, האנושות מחפשים, רודפים אחרי חיים מאושרים. אבל, יכול להיות שהמתכון לחיים מאושרים זה לא דווקא החיים הקלים. אמרו חז"ל: כגודל המאמץ כך גודל השכר. לכן, יכול להיות שדווקא היציאה מגן עדן, מהחיים הקלים, אבל רכישת החוכמה עשו את אדם וחבה, וגם אותנו, מאושרים.

ב' ילד קטן, תינוק, מקבל את האוכל בפה. אבל הוא לא מרוצה, הוא רוצה לאכול בכוחות עצמו. גם במשל זה, התינוק לא רוצה חיים קלים, שהאוכל יגיע ישירות ובלי מאמץ ממנו, אלא הוא רוצה 'לעבוד', להתאמץ בשביל האוכל הזה.