בס"ד
דברים חיים רחמים
כתוב
בספר ויקרא פרשת קדשים:
[ויקרא יט יא] לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ
וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.
[תרגום
אונקלוס] לָא, תִּגְנְבוּן; וְלָא תְּכַדְּבוּן וְלָא תְּשַׁקְּרוּן, אֲנָשׁ
בְּחַבְרֵיהּ.
[תרגום
יונתן] עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן גַנָבִין וְלָא תְכַפְּרוּן
וְלָא תְשַׁקְרוּן אֵינַשׁ בְּחַבְרֵיהּ:
א'
יש בתרגום יונתן תוספת יפה מאד עַמִי בְּנֵי
יִשְרָאֵל .
אולי
יש כאן רמז גדול שעם ישראל כיחידה אחת קודם לבני ישראל כיחידים!
יכול
להיות שאולי יש עוד רמז, בני ישראל רק כעם, הם הנבחרים של הקב"ה, עַמִי .
אבל,
אם בני ישראל הם לא ביחד, אם בני ישראל לא עם כיחידה אחת, אזי בני ישראל אך ורק
בני ישראל בלבד ולא יותר מזה.
ב'
כתוב במקרא וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ , תרגום אונקלוס וְלָא
תְּכַדְּבוּן , תרגום יונתן וְלָא תְכַפְּרוּן .
חיפשתי
את מובן המילים האלה לפי מילון אבן-שושן:
-
כחש
– 1. כחד דבר שקרה או שיוחס לו, שלל דבר. כחד – הסתיר,
העלים, לא גילה אשר בליבו.
-
כדב
– בארמית כידבא שבעברית עכשווית כזב –
דיבר שקר, רימה. בכלל, כדב זה כזב , האות 'ד' עוברת לאות 'ז', כמו דהב
בארמית עוברת ל-זהב בעברית, דכר בארמית עוברת ל-זכר בעברית.
-
כפר
(תלמוד ומדרשים) – הכחיש, כלל, הודיע שאין ייסוד לנאמר.
ג'
כתוב במקרא וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ .
לכן,
לפי פסוק זה, יכול להיות ש- "זכות השתיקה" נוגד את מצוות התורה. [ראה
'זכות השתיקה ותוצאותיו' באתר
daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/315-2 ] .
ד'
לעניות דעתי באותו עניין, כתוב בספר ויקרא פרשת ויקרא:
[ויקרא
ה א] וְנֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא, וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְהוּא עֵד, אוֹ רָאָה אוֹ
יָדָע; אִם-לוֹא יַגִּיד, וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.
יכול
להיות, לפי פסוק זה, 'להלשין' כן תואם מצוות התורה.
[חפש
גם 'להלשין כהלכה', להלשין לפי ההלכה', 'זכות השתיקה לפי ההלכה'].
ה'
כתוב במקרא אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ , ובתרגומים אֲנָשׁ
בְּחַבְרֵיהּ .
אפשר
אולי להבין מזה שיהודי לא יגנוב או ישקר מיהודי, אבל כן מותר לו לגנוב ולשקר מגוי.
אבל,
ההלכה ממש לא כך. כפי שאסור לגנוב, לגזול, ואני מכניס גם לשקר, מיהודים, כך אסור
לגנוב, לגזול, ואני מכניס גם לשקר מגוי.
לפי רבי עקיבא, וגם לפי הרמב"ם, כתוב [ראה האם מותר לגנוב או לגזול ממון גויים? /
הרב כרמיאל כהן - דעת
: www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/carmiel.htm
נפתח
בדברי הגמרא. מובא בגמרא (בבא קמא קיג ע"א-ע"ב)
"תניא: אמר ר' שמעון, דבר זה דרש ר' עקיבא כשבא מזפירין: מנין לגזל
כנעני שהוא אסור? תלמוד לומר: (ויקרא כ"ה) 'אחרי נמכר גאולה תהיה לו' - שלא
ימשכנו ויצא. יכול יגלום עליו? ת"ל: (ויקרא כ"ה) 'וחשב עם קונהו' -
ידקדק עם קונהו".
בין כך ובין כך, להלכה נפסק כרבי
עקיבא, שאסור לגזול גוי אף אם צערו (ראה סמ"ג, שם). וכך כתב הרמב"ם
(הלכות גזלה ואבדה פרק א, הל' א-ב):
"כל הגוזל את חברו שווה פרוטה עובר בלא תעשה, שנ' (ויקרא י"ט
י"א) לא תגזול... ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה
אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר".
וכעין זה כתב הרמב"ם בהלכות
גניבה (פרק א הל' א):
"כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה, עובר על לא תעשה, שנ' (ויקרא
י"ט י"א) 'לא תגנבו'... ואחד הגונב ממון ישראל, או הגונב ממון גוי עובד
עבודה זרה, ואחד הגונב את הגדול או את הקטן".
ו' אפשר
לשאול, בתורה כתוב אחרת? התשובה היא לא ולא! התורה אומרת לא לגנוב מיהודי, אבל
התורה לא אומרת שכן מותר לגנוב מגוי. לכן, באו חז"ל ותיקנו הלכה שאסור לגנוב,
לגזול, לשקר, גם מיהודי וגם מגוי באותה המידה!
הטעם יכול להיות שלום בין שכנים, הרגל למידות טובות, יחסי מסחר
תקינים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה