וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן

בס"ד

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ  לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה .

וְהַעֲרֵב נָא, ה' אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ,  

וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.

בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל .

דברים חיים רחמים

כתוב בספר במדבר, סוף פרשת בלק:

[במדבר כה ו] וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. 

[תרגום אונקלוס] וְהָא גֻּבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲתָא, וְקָרֵיב לְוָת אֲחוֹהִי יָת מִדְיַנֵיתָא, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְאִנּוּן בָּכַן, בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא. 

[תרגום יונתן] וְהָא גְבַר מִבְּנֵי יִשְרָאֵל אָתָא וְאָחַד בְּבֵלוּרִיתָא דְמִדְיָנֵיתָא וְקָרֵיב יָתָהּ לְוַת אָחוֹהִי לְמֶחֱמֵי משֶׁה וּלְמֶחֱמֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל עָנֵי וְכֵן אָמַר לְמשֶׁה מַה דָא לְמִקְרַב לְגַבָּהּ וְאִין אָמַר אַנְתְּ דַאֲסִירָא הִיא הֲלָא אַנְתָּ נְסֵיבַת יַת מִדְיָינֵיתָא בְּרַת יִתְרוֹ וְכַדִי שָׁמַע משֶׁה רָתַח וְאִשְׁתְּלֵי וְאִינוּן בַּכְיַין וְקַרְיַין שְׁמַע וְקַיְמִין בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

א' תרגום יונתן מוסיף מן פירושי המדרשים, ובעברית [שרת"י במדינות – במדבר דך 424]:

והנה איש מבני ישראל בא, והחזיק בבלורית (בלורית - קווצת שיער בקדמת הראש, רעמת שיער, התוספת שלי) מדינית, ויקרב אותה אל אחיו, למראה משה ולמראה כול עדת בני ישראל, ויען וכן אמר למשה: מה (הדין) לזאת לקרב אצלה, ואם אומר אתה שאסורה היא, הלא (גם) אתה נשאת את מדינית בת יתדו. וכאשר שמע (זאת) משה, רגז ושכח, והמה ובוכים וקוראים שמע, ועומדים בפתח אהל מועד.

-          לעניות דעתי, האיש, נשיא שבת שמעון, פוגע עמוקות במשה רבינו, ע"ה. יכול להיות שזאת דוגמה מצוינת לדברים שהוצאו מהקשרם או אמירת חצי אמת. מפני שבמבט ראשון, האיש צודק, גם משה רבינו עשה דבר דומה, נשא את ציפורה בת יתרו, כהן מדיין. אבל זה חצי אמת, מפני שמשה רבינו נשא את ציפורה לפני מתן התורה ואפילו גירש אותה אחרי מתן התורה.

-          יכול להיות שהחטא הגדול של האיש היה דווקא הפגיעה במשה רבינו, ורק דרכו פגיעה בהקב"ה. יכול להיות שזה רמז לכך, שפגיעה בתלמיד חכם היא פגיעה בהקב"ה עצמו.

ב' ואז, בא מעשה פינחס, והשכר שהוא מקבל מהקב"ה:

[במדבר כה ז] וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.

[תרגום אונקלוס] וַחֲזָא, פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר, בַּר אַהֲרוֹן, כָּהֲנָא; וְקָם מִגּוֹ כְּנִשְׁתָּא, וּנְסֵיב רֻמְחָא בִּידֵיהּ.

[תרגום יונתן] וַחֲמָא פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא וְאִידְכַּר הִילְכְתָא עָנֵי וַאֲמַר מַאן דְיִקְטוֹל וְקָטִיל הָאן אִינוּן אַרְיְוָתָא דְשֵׁיבַט יְהוּדָה כֵּיוַן דְחַמְנוּן שַׁתְקִין קָם מִגוֹ סַנְהֶדְרֵי דִילֵיהּ וּנְסֵיב רוּמְחָא בִּידֵיהּ:

-          תרגום יונתן בעברית [שרת"י במדינות – במדבר דך 425]:

וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (את המעשה), ונזכר הלכה, הכריז ואמר: מי אשר יהרוג, איפה הם האריות של שבט יהודה, כיון שראם ששותקים, קם מתוך הסנהדרין וייקח רומח בידו.

-          מפרש רש"י: "וירא פינחס"-  ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו א"ל קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא מיד ויקח רומח בידו וגו'

-          מצאתי באתר http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=210 :

דברי סיכום

מעשה פנחס (ראה פירוש רש"י, התוספת שלי) נוגע באחד היסודות המהותיים של ההלכה – במחויבותה הכפולה כלפי שמיא וכלפי ארעא כאחד – ולפיכך עורר רגישות רבה בעולם ההלכה של חז"ל. כפי שראינו בקצרה, היחס ההלכתי כלפי מעשה פנחס הוא יחס דו-ערכי העוסק בשאלה העקרונית: האם עבריין כלפי שמיא עשוי להיות מוּצא מתחום תחולתה של ההלכה ומתחום אחריותה? ראינו כי יחס דו-ערכי זה נשען על קריאות הלכתיות שונות של מעשה פנחס: האם פעל פנחס נוכח אי-החלת ההליך המשפטי על זמרי? או שמא התפרצותו הספונטנית היא שמנעה את עשיית הדין עם זמרי? 

התייחסות אחת ראתה במעשהו של פנחס נורמה הלכתית חוקית. זו שימשה מקור השראה לשכלולו של דפוס הלכתי כולל המבוסס על עקרון הוצאת עבריינות דתית חמורה מחוץ לתחולת ההלכה ואחריותה. יחס זה זכה להצרנה (פורמליזציה) בניסוח הנורמה התנאית: "קנאים פוגעים בו".

מאידך, התייחסות מאוחרת יותר, הנקשרת לאמוראי ארץ-ישראל, ראתה במתן חוקיות למעשהו של פנחס דבר לא ראוי הנוגד את ההיגיון של ההלכה ומכרסם בסמכותם של מוסדות ההלכה. ניסיונה של המשנה להכשיר את מעשהו של פנחס באמצעות עקרון אי-החלת ההליך המשפטי איננו מתקבל על ידם, והם מביעים את הסתייגותם בהתבטאויות מפורשות ובצמצום היקפו של דין "קנאים פוגעים בו".

ג' לעניות דעתי, ההתייחסות השנייה, "מאידך, התייחסות מאוחרת יותר, הנקשרת לאמוראי ארץ-ישראל, ראתה במתן חוקיות למעשהו של פנחס דבר לא ראוי הנוגד את ההיגיון של ההלכה ומכרסם בסמכותם של מוסדות ההלכה" היא המתאימה באופן מוחלט גם לתקופתנו.

יכולים להיות כמה תירוצים לכך:

-          אם נסכים אנחנו, היהודים, למעשה פינחס כנורמה הלכתית, אותו דבר יכולים להגיד גם האויבים שלנו. אבל אנחנו, היהודים, שוללים זאת לחלוטין.

-          תיקון עולם ודרכי שלום שוללים גישה זאת "לקחת את החוק לידיים" לחלוטין.

-          לכן, כול מעשה מבוסס על "קנאים פוגעים בו" פסול ואסור לחלוטין, לא משנה באיזה תנאים בוצע.