שיעורי "מוסר" 17
אגרת המוסר
לרבי ישראל מסלנט
אכן, על-ידי האבן הנגף ירט הדרך לנגדנו, לא נחרד
מיום המיתה גם אם בפינו נזכירהו, כמאמר רבותינו ז"ל (שבת לא:) "שמא תאמר
שכחה היא מהן, תלמוד לומר (תהלים מט, יד): "ואחריהם בפיהם ירצו סלה". גם
אם עינינו רואות מיתת בני-אדם כמונו, לא תיתן עוז בנפשנו לשוב בכל-לב לבוראנו, אשר
לסוף נבוא למשפט ויתווכח עמנו על כל רוע מפעלנו. היפך מאמר הכתוב (קהלת ז, ב):
"טוב ללכת אל-בית-אבל מלכת אל-בית משתה, באשר הוא סוף כל-האדם, והחי יתן
אל-לבו". אין זאת, כי אם ריבוי העונות שטמטמו לבנו ויהי לאבן, כדרשת
חז"ל (יומא לט.) על הפסוק (ויקרא יא, מג): "ולא תטמאו בהם ונטמתם
בם" - אל תקרי "ונטמאתם" אלא ונטמטם, עבירה מטמטמת לבו של אדם.
ולכן גם עונותינו נסתרים מלפנינו ולא נרגיש בהם במהרה, כמאמר רבותינו ז"ל
(קידושין מ.) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. והן מסבבים אותו ליום
הדין, כמאמר רבותינו ז"ל (עבודה-זרה יח): "עונות שאדם דש בעקביו כו'
מסבבין וכו'". עתה, האם אבדה תקוותנו חס-ושלום, אין מזור לנו חלילה?
לעניות דעתי, המאמר של רבי ישראל מסלנט
ע"ה (או סַלַנְטֶר; ו' בחשוון ה'תקע"א, 3 בנובמבר 1810 – כ"ה בשבט ה'תרמ"ג, 2 בפברואר 1883) מזכיר את הספר "מסילת ישרים" של הרב משה
חיים לוצאטו, הרמח"ל (ה'תס"ז, 1707 – כ"ו באייר ה'תק"ד, 8 במאי 1744). שניהם מדברים על דברים שנראים פשוטים ומובנים, דבר
שמובן מאליו. אבל, דווקא בגלל זה, שלא שמים לב עליכם בכלל, אבל הם עבירות, ונשנים
וחוזרים, עד שנעשים רגילים וממשיכים לעשות עבירות בגללם! לעניות דעתי, רבי ישראל
מסלנט ע"ה מחדש בזה שקושר אותם אל "המוסר", כאשר "מוסר"
הוא תחום גדול ביותר!
-
אכן, על-ידי האבן הנגף ירט הדרך לנגדנו, לא נחרד
מיום המיתה גם אם בפינו נזכירהו, כמאמר רבותינו ז"ל (שבת לא:) "שמא תאמר
שכחה היא מהן, תלמוד לומר (תהלים מט, יד): "ואחריהם בפיהם ירצו סלה". – אכן, על ידי המכשול (אולי קשור "... וְלִפְנֵי
עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל... [ויקרא יט יד]), מפותלת הדרך שמולנו. לא
נחרד, לא נבהל, מיום המיתה, גם אם בפינו נזכירהו, כמאמר רבותינו [מסכת שבת דף
ל"א עמוד ב] "שמא תאמר שכחה היא מהן, תלמוד לומר (תהלים מט, יד):
"ואחריהם בפיהם ירצו סלה".
לעניות דעתי, כדי להבין את הכתוב באגרת המוסר, יש
להבין קודם את הפסוק שבמסכת שבת דף [ביאור שטיינזלץ על שבת ל״א ב]:
והיינו [וזהו] שאמר רבה על הכתוב "זה
דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה" (תהלים מט, יד) — שיודעין
הם הרשעים שדרכם מוליכה למיתה, מיתת עולם, אלא שיש להם חלב על
כסלם (קרבם) ואין הדבר נכנס לליבם. ושמא תאמר שכחה היא מהן? על כן תלמוד
לומר: "ואחריהם בפיהם ירצו סלה" (תהלים מט, יד), כלומר, את אחריתם
מזכירים הם בפיהם, ואין הדבר נוגע להם.
יכול להיות שאפשר להוסיף "אילו
הצדיקים, שאפילו במיתתן קרויין חיים... אילו הרשעים, שאפילו בחייהן קרויים
מתים." [ירושלמי ברכות דף טו ב]. לכן, כדברי רבי ישראל
מסלנט "לא נחרד מיום
המיתה גם אם בפינו נזכירהו". למה? מפני שהדבר נוגע בנו, הדבר לא רק בפינו, אלא הוא נוגע בנו
"אילו הצדיקים, שאפילו במיתתן קרויין
חיים". לכן, אין שכחה מהם!
שבוע טוב ומבורך! הרבה בריאות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה