שיעורי "מוסר" 18

 

שיעורי "מוסר" 18

אגרת המוסר

לרבי ישראל מסלנט

אכן, על-ידי האבן הנגף ירט הדרך לנגדנו, לא נחרד מיום המיתה גם אם בפינו נזכירהו, כמאמר רבותינו ז"ל (שבת לא:) "שמא תאמר שכחה היא מהן, תלמוד לומר (תהלים מט, יד): "ואחריהם בפיהם ירצו סלה". גם אם עינינו רואות מיתת בני-אדם כמונו, לא תיתן עוז בנפשנו לשוב בכל-לב לבוראנו, אשר לסוף נבוא למשפט ויתווכח עמנו על כל רוע מפעלנו. היפך מאמר הכתוב (קהלת ז, ב): "טוב ללכת אל-בית-אבל מלכת אל-בית משתה, באשר הוא סוף כל-האדם, והחי יתן אל-לבו". אין זאת, כי אם ריבוי העונות שטמטמו לבנו ויהי לאבן, כדרשת חז"ל (יומא לט.) על הפסוק (ויקרא יא, מג): "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" - אל תקרי "ונטמאתם" אלא ונטמטם, עבירה מטמטמת לבו של אדם. ולכן גם עונותינו נסתרים מלפנינו ולא נרגיש בהם במהרה, כמאמר רבותינו ז"ל (קידושין מ.) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. והן מסבבים אותו ליום הדין, כמאמר רבותינו ז"ל (עבודה-זרה יח): "עונות שאדם דש בעקביו כו' מסבבין וכו'". עתה, האם אבדה תקוותנו חס-ושלום, אין מזור לנו חלילה?

-          גם אם עינינו רואות מיתת בני-אדם כמונו, לא תיתן עוז בנפשנו לשוב בכל-לב לבוראנו, אשר לסוף נבוא למשפט ויתווכח עמנו על כל רוע מפעלנו.  -  לעניות דעתי, המשפט ברור.

-          היפך מאמר הכתוב (קהלת ז, ב): "טוב ללכת אל-בית-אבל מלכת אל-בית משתה, באשר הוא סוף כל-האדם, והחי יתן אל-לבו".  -   כדאי לקרוא פירוש רש"י:

[קהלת ז ב] טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה--בַּאֲשֶׁר, הוּא סוֹף כָּל-הָאָדָם; וְהַחַי, יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ. 

• טוב ללכת אל בית אבל - מדה הנוהגת בחיים ובמתים
• מלכת אל בית משתה - שהיא מדה שאינה נוהגת אלא בחיים
• באשר הוא סוף כל האדם - בשביל שהאבל הוא סוף כל האדם סופו של כל אדם לבא לידי כך לפיכך החי ייתן אל לבו כל מה שאגמול חסד עם המת אצטרך אני שיגמלו לי במותי דידל ידלוניה דיטען יטענוניה דיספד יספדוניה דיילוה ילויניה, ד"א באשר הוא סוף כל האדם שהמיתה היא סוף כל ימי האדם ואם לא עכשיו גומל לו חסד לא יגמול לו עוד אבל בית המשתה זימנו ולא הלך יוכל לומר לו סופך שיולד לך בן ושם אהיה עמך תבא לך שמחת חתונת בניך ושם אלך
• והחי ייתן אל לבו - הדבר הזה שאם לא עכשיו יגמול לו חסד לא יגמול לו עוד

לעניות דעתי, הפסוק בקהלת לא ממש קשור במאמר רבי ישראל מסלנט. יכול להיות מאד, שאני לא מבין את הקשר. לכן, נמשיך לקרוא באגרת המוסר.

-          אין זאת, כי אם ריבוי העונות שטמטמו לבנו ויהי לאבן, כדרשת חז"ל (יומא לט.) על הפסוק (ויקרא יא, מג): "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" - אל תקרי "ונטמאתם" אלא ונטמטם, עבירה מטמטמת לבו של אדם.  -   כדאי לקרוא את הכתוב במסכת יומא דף לט עמוד א [אתר ספריא ביאור שטיינזלץ על יומא דף לט עמוד א]:

"בא אדם לקנות ולמדוד נפט, אומר לו המוכר: מדוד אתה לעצמך, שאין אני רוצה להתלכלך בו. בא הלוקח למדוד אפרסמון, אומר לו המוכר: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה. כך בעבירות, ה' רק פותח פתח, ובמצוות הוא מסייע ממש בדבר.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: עבירה מטמטמת (מטפשת) לבו של אדם העובר אותה, שנאמר: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג) אל תקרי [תקרא] "ונטמאתם" אלא קרא: "ונטמטם" — שלבכם נעשה מטומטם — סתום ואטום.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג), וכך שיעורו של הכתוב אדם מטמא את עצמו מעט ("תיטמאו בהם") מטמאין אותו הרבה ("ונטמתם בם"). ואם אדם מטמא עצמו מלמטה מרצונו שלו — מטמאין אותו יותר מלמעלה. ואם מטמא עצמו בעולם הזה — מטמאין אותו לעולם הבא.

וכנגד זה תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב: "והתקדשתם והייתם קדשים" (ויקרא יא, מד) — אדם מקדש עצמו מעט — מקדשין אותו ומסייעין לו הרבה, מקדש עצמו מלמטה — מקדשין אותו מלמעלה, מקדש עצמו בעולם הזה — מקדשין אותו לעולם הבא."

גמרא יפה ביותר!

הרבה בריאות ורק בשורות טובות!